איזו התרגשות.
בחיי שהרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אולי מאז ההופעה של איגי פופ, מאז שהבת שלי נרדמה עליי או כשהבן שלי חיבק אותי לאחרונה.
פשוט לקחתי סוף סוף את הפטיפון לתיקון אחרי המון המון זמן שזה היה צריך לקרות ולא בוצע.
אלוהים, מזל שסוף סוף נכנס לי קצת שכל לראש. איך לא עשיתי את זה קודם?
כול כאלב ביג'י יומו, כמו שאומרים בני דודינו. משפט שאני מאמין בו מאוד, אגב, ועובד יפה. המשך קריאה 'הוינילים חזרו לחיי'
היום הייתי שם עם הבן שלי וגיליתי להפתעתי שהמוכרת היא לא אותה מוכרת.
מיד חשדתי ונבהלתי. שאלתי את המוכרת החדשה מה קרה למוכרת הותיקה.
"מתה, זהו, היתה בת 90".
אוי ויי, אמרתי לעצמי, ואולי גם לא לעצמי. זה מיד צבט לי חזק בלב.
מוכרת. אישה. מבוגרת. גיל הזהב הנעזב. די נחמדה. קורקטית. היתה שם תמיד. תמיד. לפחות בשעות שאני בא, וזה בדרך כלל, פעם בכמה זמן, עם הבן שלי. אני בא לשם כי החנייה נוחה וזה מקום טוב להעביר בו קצת זמן. קצת עצוב, קצת עזוב אבל טוב. ותיק כזה. פשוט ותיק. המשך קריאה 'המוכרת ממונטנה מתה'
עיתון "העיר"
וואהו, שנים אני קורא "העיר". המון שנים. משהו כמו עשרים שנה. יכול להיות? יותר?
עיתונות זה דבר נחמד. אף פעם לא הבנתי את העניין לעומקו אבל נהניתי עם הדרך והזמן שחלף מהעילעול והקריאה, בעיקר בשירותים. עם השנים אני שם לב שהכל בעצם מסתובב במעיין לופים כאלו. עבר מתערבב עם הווה. כתבות חוזרות ונשנות ואתה לא בטוח שאתה קורא בכלל משהו שכדאי לבזבז עליו את הזמן. אבל אני מבזבז, חופשי מבזבז. המשך קריאה 'ה-"קליקה" של "העיר"'
RSS – רסס
תגובות אחרונות