באוקטובר 2007, לפני קצת פחות משנתיים, צילמתי את פסז' תמר באלנבי 111 בתל אביב. חנות השען והשען עצמו לכדו את עיניי, וגם את ליבי. היצגתי את עצמי, שוחחתי איתו ועם עוזרו לא מעט, ביקשתי רשות וגם רשמתי לי כמה דברים על פתק. ייקח לי זמן רב לנסות ולמצוא את הפתק הזה. אתמול נתקלתי שוב בצילומים הללו ונדלקתי שוב מהאיש הצנוע הזה, מהמקום המקצועני והחביב, מהפשטות. חנות קטנה וישנה, אך מתפקדת, הממוקמת בבניין גדול וכיום נטוש, בפסז' קרקעי שרובו מוזנח ונטוש גם הוא. שריד לתקופה שהיתה ואיננה. הזמן לא עוצר, החרב מונפת מעל הבניין הזה כבר זמן רב, וזה עומד להתממש, המקום יימחק, כמו רבים אחרים, ואיתו גם החנות הזו, שאינני יודע אפילו, אך מקווה, שהיא עדיין פועלת עד היום.
אני מוריד את הכובע המטפורי בפני האיש הזה, עוזרו, בפני שענים ותיקים, בעלי מקצוע צנועים, אנשי שירות ועמל, אנשי חריצות ויושר, אנשים מבוגרים עם מקצועות נעלמים, בפסז'ים נעלמים של בניינים נעלמים. כבוד.
כל הצילומים צולמו על ידי שרון רז.
תמונות נהדרות
תחשוב על הפסאז' הזה, שפעם היה בו מועדון אופנתי בשם תמרז לאונג', והעל העירוב הזה-על מטר מרובע- בין ישן לחדש. כמו בכל תל אביב, ובגלל זה היא תל אביב
תמונות ופוסט מרנינים.
הם הולכיםם ומתמעטים, בעלי המלאכה, האמנים הללו
[כמו אותו מומחה לתיקון עטים נובעים
בשיינקין]
שלך. אולי כי הוא משלב את אהבת האדם והסביבה.
הצניעות הזו, ואיך שהכל מסודר במגירות הקטנות האלו. זה נראה מלא אהבה שנבנית מקשר ארוך ארוך של האיש ועבודתו.
מסירה את הכובע ביחד אתך.
זה יפה
יה וולי, הדקור מזכיר לי את החנות של אבא שלי בשנות השישים בבית רומנו.ץ
עבודת הנגרות היא משהו שכבר לא רואים, אפילו לא בחנויות בכיכר המדינה. ההתעגלות בפינת הארון היא דוגמא להשקעה הכדאית בפרטים
רשימה טובה מאד, המשך כך. אתה עולה כיתה.
כרגיל תמיד מרגש לטייל לרשימה שלך…
נדמה שלשען הזה יש ה-כל במגירות שלו, אולי היום היינו מסדרים באיזו תיקייה וירטואלית
אני הייתי מביאה אליו שעון בעיניים עצומות
הילכו הקופסאות קסם.
יש משהו כובש בחפצים הקטנים האלה, הכל כך מסודרים וכתבי היד עליהם.
בקלות הייתי עושה לו הסבה מקצועית לארכיונאי. לא היום. לפני 30 שנה..
תודה
שזה אחד המרגשים שלך
אתה יודע, אתה לוקח המון קוראים, אתה בטח יודע כמה
נותן להם יד ואומר להם "תסמכו עלי, יש פה אחלה טיול"
ומראה משהו שאני לא בטוחה בכלל שהייתי רואה אם לא היית, וזאת זכות ענקית ותכונה כל כך מיוחדת שלך
שקצת הרסו את ההרמוניה והונסטלגיה. האחד הוא שהשעונים שתלויים על הקיר ללא סדר הם שעוני פלסטיק פושטיים ומודרניים למראה. ציפיתי בחנות כזאת לשעונים אחרים, אולי מיושנים יותר, אולי פחות פלסטיקיים. אולי שעוני יד מהודרים עם רצועות כהות ועבות בתיבות תצוגה.
השני הוא השלטים האנטיפטיים: "לא מקבלים צ'קים", "מכירת סוללות והתקנתם היא ללא אחריות" (ובכלל צ"ל התקנתן!)".
אבל נחמד שאתה מגיע בשיטוטיך גם למרכזי ערים הומות, לתמצית האורבניות, ומצלם גם שם.
זה אחד הפוסטים המרגשים שלך כי אני מזה מתחברת למקום כשהייתי פיצית אמא שלי היתה לוקחת אותי לשם ואני הייתי חייבת לעבור בכל חנויות
אז המקום הזה היה מדהים שוקק חיים והכל
ועכשיו התמונות אומרות הכל
החנות של איש השעונים מראה בדיוק מה שהיה פעם
המגירות הללו הדלפק
הכל פשוט
זהו פשוט כבר אין לנו בעולמנו אנו
מרגש בהחלט שרון מרגש
על צילומים שכמו אוצרים בתוכם הבהובים של האור הצהוב מציוריו של רמברנט
(זה מה שאני רואה, בחיי)
כמה יקר המציאות הופכת נכוחותן של חנויות שבעליהן/בעלותיהן זוכים/ות להזדקן יחד עימן עד שדומה כי
מדובר במהות אחת.
נורא יפה שרון
וגרם לי לחשוב איך המחשב מחליף היום כל כך הרבה פרטים שהיו שם כאשר צילמת.
טוב שאתה מתעד כי אכן זה עולם הולך ונעלם.
שאפו!
וכשתמצא את הפתק, אשמח לקרוא את ההמשך…
איזה צירוף מקרים, ראיינתי את האיש לכתבת מגזין, שעסקה במקצועות הולכים ונעלמים.
הנה חלקים ממנה:
אביו פתח את העסק בשנת 1904 בקהיר.
ערב הגיע לישראל בשנת 1957. הוא זוכר הרבה שענים שהגיעו אז מפולין. "זה מקצוע יהודי שהציל רבים בשואה. כשבאו בסלקציה ושאלו מה אנשים יודעים, התעניינו בכל שען. למה? כי עם אותה יכולת שיש לשען בידיים, הוא יכול לתקן ספידומטרים של כלי רכב ולוחות שעונים במטוסים. השענים שהגיעו הנה עזרו לתקן גם את המטוסים בתעשייה האווירית. אותי לקחו בצבא לפנות מוקשים. גם לזה צריך רגישות של שען".
יש לו הרבה לקוחות ותיקים, והוא זוכר אותם כמו גם את שעוניהם. "אם האיש חוזר אליי אחרי עשר שנים, אני אומר, 'מה זה, החלפת שעון?' ערב די מאוכזב ממצב השענות והשעונים.
שענים רבים שולחים אליו קליינטים, אולי אצלו ימצא להם הפתרון. בתוך כל מגירה בחנות חלקי שעון זעירים, מלאי שנותר מההזמנות ישירות שעשה לפני שנים משוויצריה. הוא היחיד שמחזיק בהם. על הקירות מסודרים גם שעוני קיר, אורלוגינים, קוקיות. בצד ניצב מכשיר ענק לניקוי שעונים, שרכש בזמנו, "וכל השענים באו להסתכל. כששמעו כמה עלה המכשיר, אמרו, אה, אני אנקה ביד. שיהיה להם לבריאות".
ערב אומר שמה שנשאר מהמקצוע היהודי ההוא, הם "אלה שמוכרים ולא יודעים מה הם מוכרים, ובמחירים מצחיקים. ב- 90% מהשעונים הזולים יש מנגנון פלסטיק. אני לא מכניס אותם לחנות". אחר כך נכנס לקוח שקנה אצלו בטריה, והשעון שבק. ערב לא טורח לקחת את השעון לידו. "זה סווטש", הוא מבשר ללקוח, "לא מיועד לתיקונים, אי אפשר לפתוח אותו". כשהלקוח ההמום מסתלק, ערב חוזר לדבר בשבח השעונים המכניים, "שאותם היה אפשר לפתוח ולתקן".
מי בא? "בדרך כלל באים להחליף רצועות ובטריות. ולמי שיש שעון מכני, רוצה או לא, מתייצב אצלי ארבע פעמים בשנה – נשבר קפיץ, להחליף מפתח, לנקות ורצועה. היו לי פה פעם ארבעה עובדים. היום אני לבד, בוחר את העבודה".
ומה עם שעוני האורלוגין? "כולם אלקטרוניים ולא יקרים", מרגיע ערב את ההתלהבות הרומנטית. "מכניים כמעט שאין וגם קשה לתקן. ערב נזכר שבסוף שנות ה-70' פתחו בישראל בית ספר לשענות, ונפסק, כך שאין ממש סיכוי שיגדל כאן דור חדש של שענים יהודיים. "הבן שלי למד את המקצוע, היה בא אליי בחופשים לפני ואחרי צבא, אבל אמר לי, אבא, אין פה פרנסה. הלך ולמד הנדסת בניין. שאני אעזוב? בשביל מה, לשבת בבית ואשתי תגיד לי מה לעשות? מפה אני ישר הולך לירקונים".
מה לעשות. פסג'ים תמיד מרגשים אותי
אודי תודה
לפני התמרס לאונג' היה שם קולנוע תמר, ממש בית קולנוע ותיק, שגם הוא נמוג
תל אביב והישן חדש, כן, רק שהחדש מכחיד יותר מדי את הישן ובז לו
צבי תודה, הולכים ומתמעטים כי הם נמוגים ובניהם אינם מחליפים אותם ולומדים את המקצוע אלא הולכים לעבוד בהייטק
מיכל תודה רבה, המגירות הקטנות, כן
נועם תודה
יעל תודה, תכתבי פעם על זה
מיכאל תודה, צודק לגבי הנגרות, לא סתם צילמתי את הדלפק, גם הם נעלמים ואין אנשי מקצוע שיבנו כאלו
מיכל תודה, כן, גם המגירות לא צולמו סתם, הן מרתקות
כנ"ל אילנה, תודה לך
עידית תודה רבה, כן, אני לוקח אתכם לטיולים, אבל עצובים כאלה
תמי תודה, בודאי שאני מגיע, או יותר הגעתי, בעבר, למרכזי ערים הומות, בודאי, כיום פשוט זמני כה מועט לצלם
אין ספק, שמתי לב לשעונים ה"הומ-סנטריים" או ה"אייס-ים", כן, קונטראסט, זה חודר לכל מקום, גם האותנטי ביותר, הפלסטיק הקלוקל, העיצוב הכושל, הזילות והאיכות הלא קיימת, מוצרים נטולי אופי, נטולי איכות, זבל מוקצף שנמכר לעם שאוהב לקנות בזול
יעל תודה רבה, זה עצוב, פעם זה היה שוקק חיים, היום זה גוסס, באמת מדכא
שועי תודה רבה, אכן מהות אחת
יולי תודה, עוד לא התחלתי לחפש, קודם נעבור את החופש הגדול… הזה
דוד תודה רבה, המשפט האחרון שלו מצמרר
אני רוצה לקרוא את הכתבה בבקשה, תודה שהבאת, זה כרגע במקום הפתק שכתבתי, מצויין
עשו פעם כתבה מצולמת על החנויות של פעם,ביניהן ביקרו גם אצל השען הזה.
http://yes.walla.co.il/?w=2/7801/1156800
אהה, איתמר, לא ראיתי, תודה רבה לך
אורית, תודה רבה, נכון, זה היה סרט, או סרט קצר ויפה ומרגש
רק לרקורד, אני צילמתי חנויות ישנות ונעלמות ושילוט חנויות נעלם הרבה לפניהם… הרבה לפני הסרט הזה
אין לי מילים להסביר כמה נגעו בי הצילומים האלה
שרון היקר, ריגשתי אותי, אולי אף יותר מכרגיל (כנראה שאני מעדיף בני אדם על מבנים נטושים). עצוב לראות את הצילומים היפים עם כל המגירות הקטנות, הכל מסודר, רואים שהיהודי הזה השקיע שם את כל כולו ועכשיו הכל הולך ונכחד. זה מזכיר לי קצת את הקיבוצניקים הקשישים שהיו אידיאליסטים ונתנו את נפשם למפעל הסוציאליסטי המופלא ביותר בתולדות האנושות, וכעת נאלצים לראות את כל פועלם יורד לטמיון. החיים משתנים כמעט בכל מקום ברחבי העולם, אבל כנראה שבארץ מהר יותר מבמקומות אחרים
גלית תודה רבה, מרגש לקרוא
כנ"ל אמיר, תודה רבה, מרגש
בארץ מהר יותר מבמקומות אחרים, בטוח
שרון, זה אחד הפוסטים היפים שלך
עוד אחד המנציח עולם הולך ונעלם בה האנושיות הולכת ומוחלפת על ידי אלקטרוניקה וטכנולוגיה והאדם הולך ומאבד את מהותו.
תודה!!
שי
תודה רבה לך שי, על המילים והתגובה
כאילו נלקח מאיזה סצנה בשחור לבן מסרט של האחים כהן… אבל לא. כל כך מציאותי וכואב.
יוסי תודה רבה, האחים כהן, לא חשבתי על זה, אבל מבין, כן, קטונתי