את זה צילמתי מזמן. ב-2004 או ב-2005.
למי שרוצה ליווי מוזיקלי לצילומים יכול לפתוח את אחד מהלינקים לשירים הבאים :
COCTEAU TWINS – pink orange red
כל הצילומים, כרגיל, צולמו על ידי, שרון רז.
אלו צילומים יחסית ישנים שלי, שצולמו במצלמה הדיגיטאלית הראשונה והקטנה שלי.
כל הצילומים, כרגיל, הוקטנו בלית ברירה, בגודלם ובאיכותם, כדי שיתאימו לצורכי גלישה נוחה ברשת.
כל הצילומים של כל הסשן כולו נמצאים מזמן באתר "אדריכלות נעלמת", בדיוק כאן .
פרי הדר, כולל תפוזים, יכול לגרום לאנשים מסויימים כאב ראש, לאחר אכילה או שתייה מרובה שלהם.
ענף הפרדסנות גווע בארץ. כיום לוהטים הם ענפי הלהטוטנות, הקומבינטנות, התחבולנות והתכמנות.
סוף עונת התפוזים באה בסוף החורף כמדומני, ועכשיו היום האחרון של אוגוסט, סוף הקיץ, עוד לא סוף, כי יהיה עוד חם ולוהט גם בספטמבר ובאוקטובר, אבל עצם זה שמסתיים החודש אוגוסט הזה, הנורא, זה מצויין, ומחר חוזרים הילדים לגנים ולבתי הספר, למסגרת, ולנו יהיה את ספטמבר, וכל ….בר עושה יותר אוורירי וקריר בראש, פסיכולוגית, הלאה הקוצים והדרדרים, בואו העשבים הירוקים, תחילת עונת התפוזים, עוד מעט, אבל כבר אין כמעט פרדסים, לא נשארו, נעלמו, נמוגו, עצי ההדר נכחדו, יש מהם פחות. הרבה פחות.
קראתי אותך על הבוקר, ואהבתי מאד. הטעם חמוץ מתוק, אבל אמיתי ונוגע.
דבורה
מקסים, כרגיל
יכולתי לוותר על הליווי המוסיקלי; התמונות "מתנגנות" מעצמן.
התמונה של קיר הארגזים מעולה
פרויקט אדריכלי מצוין
עכשיו אני בהחלט חוזרת לילדות
להורי יש פרדס תפוזים שהיום לצערי בקושי חי בגלל בעיית המים
אבל כשהייתי קטנה כל שנה היו באים מיכין עם הארגזים הגדולים האלו לקטוף את התפוזים
אנחנו הילדים היינו משחקים במחבואים בתוכם
ולפעמים סתם בשביל להתבודד
כשהערבים כן אז הם עוד היו כאן
היו לוקחים אותם הם תמיד היו עושים קפה ואוכלים לחם לבן עם גבינה
ואז היה בא הטרקטור עם המשאים ולוקח אותם לבית האריזה
והנה היום אתה מביא תמונות ישנות של בית אריזה
עכשיו אני יודעת סוף סוף לאן הלכו כל התפוזים שלנו
בשבילי מאוד מרגש התמונות
רק מי שהיה לו פרדס יבין זאת
תודה שרון כרגיל תמונות יפות מאוד
אז כשאני עושה הליכות (עוד פעם ההליכות האלה, מה לעשות, זה אמיתי לגמרי)
אני מסתכלת על הנמלים, הקינים שלהם
ועל הארנבות, וחושבת לאן הן בורחות עכשיו
ובלילה, בלילה שרון
אני שומעת את החזירי בר
הם מתקרבים למקום החשוף, משמיעים את הקולות שלהם עוד מעט יטעו פה תפוחים ורימונים אבל סבך כמו שיש לעצי הדר…לא חושבת שיהיה
ומה עם כל החיות, אתה מצלם (יפה , אמרתי??) את המקום הנטוש
ואני חושבת על החיות…
עם אורנג' קראש המעולה.
מתגעגעת לריח, וזה מין געגוע משונה כזה, שמרגישים הכי הרבה דווקא כשעומדים בתוך הפרדס, והוא הווה, ובכל זאת הוא יותר זכרון.
שרון היקר, כרגיל אחלה תמונות, למרות שעצוב לראות (מה לעשות, כמו במקרים רבים בפוסטים שלך). חבל שהפרדסים נעלמו מנופי ארצנו. חבל שבשביל כביש כה שימושי ומהיר לפ"ת נעלמו כל פרדסי ילדותנו. עצוב שלא השאירו ולו עץ בודד לרפואה, עם שלט שאומר "כאן היה פרדס". סתם שיידעו. האם באמת אי אפשר לעשות זאת אחרת? אולי כביש מנהרה? אם גוראל חצב לפי שנים רבות מנהרה ותחתית מופלאה בכרמל, אולי אפשר גם בגוש דן?
מה שעעשה לי את זה בפוסט הוא לא הצילומים והכיתוב אלא המוזיקה. לא הכרתי את השיר הזה של קוקטו טווינז, מה שמוזר כי חשבתי ששמעתי את כל האלבומים שלהם, והוא מזכיר לי נשכחות וממלא אותי אופטימיות.
שיהיה לך יום כתום.
דבורה תודה, חמוץ מתוק זה סיני, לא? גם התפוזים וגם התחושה
אליסיה תודה לך
צבי תודה, הלווי המוזיקלי הוא בחירה ולא חובה, אכן, ניגון חלוד
שי תודה, קיר הארגזים נראה כמו פרוייקט של הרצוג דה מורון כזה…
יעל תודה רבה, מעניין לקרוא את חוויות הפרדס שלך והילדות, לכאן הכל היה הולך, וכבר לא
עידית תודה, יש פרדסים בשביל שיהיה אפשר לעלות עליהם עם דחפור, בודאי, חזירי הבר הם אנשי הנדל"ן, והחיות, נו, כן, אין ספק שהן סובלות לפחות כמוני…
רוני תודה, ריח, אין ספק, הווה שהוא כבר זיכרון, יפה
דיר אמיר, תודה, אפשר לעשות זאת אחרת אך זו עלות כספית, תמיד כסף, אותי מרגיז הגודל של כבישי הרוחב הללו, הכביש הזה מפ"ת מערבה רחב פי כמה אפילו מכביש 6, כל כך הרבה נתיבים ומטרים מיותרים וקירות הפרדה וקירות ענק ומי צריך את כל זה, זה מנגנון מסואב שמאכיל את עצמו על חשבונינו
תמי תודה, מוזיקה תמיד תהיה לא פחות חשובה מדברים אחרים, אולי יותר, ובטח קוקטו טווינס הנפלאים
הנה סיפור
גדלתי בערד הצהובה
בבית הספר , אני זוכרת , היינו מתווכחים בגינה של מי מהילדים הצליחו לגדל דשא מרוב שהעיר הזאת יבשה
ובחורף, לפעמים העולם היה נעשה אדום אדום לפני סופה ואמא שלי היתה אומרת ש"העולם נראה כאילו שהוא הולך להקיא" ואז הייתי פותחת אטלס ומחפשת במפות איך זה נראה…
וסופות חול בערד, הן חתיכת חוויה…
וכשעברנו למישר (בגיל 14שלי) שהיתה הרבה הרבה יותר פרדסים מבתים ואנשים (כמו בפוסט הקודם שלך)
הירוק הזה עשה אותי נורא מאושרת.
עכשיו זה מדכא שמורידים אותו, ומעודד שהולכים לטעת עצים אחרים במקומו…
וחזירי בר במושגים שלי הם חזירי בר ולא אנשים…
אני חושבת שזהו.
תיעוד עצוב ביותר של שקיעת ענף הפרדסנות בארץ ישראל. היום מונחים כמו "בנק" ,"תיק השקעות" , "מניות" , "רווח" הרבה יותר מעניינים ובמודה מאשר יצרנות, עבודת אדמה,קשר לאדמה…כנראה שחקלאות היא לא דבר סקסי כמו בימים עברו….
איך אתה תמיד מעביר את התוגה שלך על מות עולם ישן בצילומים באופן מלא יופי. תודה
כי כשהייתי בתיכון האטובוס לביה"ס עבר ליד בית האריזה כשעוד התגלגלו בו תפוזים. שנים אחרי זה, עד לפני שנתיים, עבדתי קרוב לשם, והייתי רואה את המקום בדרכי אל העבודה וממנה ואומרת לעצמי שמישהו חייב לצלם את זה.
1. בחרתי בשיר המעולה של REM
2. הכי אהבתי את SHR12
3. לא אוכלת תפוזים כבר המון זמן
4. זה שנגמר אוגוסט זה אומר ששוב יש פקקים בבוקר. באסה לי!
מוזר, פספסתי את התגובות הנוספות כאן
עידית תודה, ערד הצהובה והיבשה, תיאור מעניין, ועד שעברת למישר והתרגלת לירוק אז מורידים אותו, הזמן עובר, והירוק מסביבינו נעלם, ואנחנו חסרי אונים, מייאש
דניאל תודה, יצרנות ועבודת אדמה, אכן מושגים שנעלמים
ריקי דיר, תודה רבה, מעניינת המילה תוגה, משום מה אינני משתמש בה הרבה אבל היא אכן מאוד מתאימה
שחר תודה רבה, שמח, מכיר את המשפט הזה שאנשים אומרים לעצמם, מישהו חייב לצלם את זה, אני רק אומר – אני חייב לצלם את זה, מהר, זו תמיד המלחמה בזמן, שאין לי מספיק ממנו
גלית תודה, גם אני אוהב את הצילום הזה של הארגזים, עזבי פקקים העיקר שנגמר אוגוסט, זה חשוב וטוב…
טוב, עכשיו יש לנו מבנים של אורנג' במקום מבנים של יכין
כן, אייל, אמרת הכל, תודה