*
קולנוע רמה, הממוקם בפינת הרחובות ז'בוטינסקי וביאליק ברמת גן, הוא בית הקולנוע השני שנבנה ברמת-גן. בית הקולנוע נחנך ב-28 במאי 1938, והיה בבעלות בני משפחת רייזיס, אזולאי והאחים לאלו. בטקס הפתיחה הופיעה התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית שלימים הפכה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. האירוע נערך אז במעמד מושל המחוז הבריטי, מר קרוסבי. בבית הקולנוע כ-1000 מושבים ושטחו 1178 מ"ר. הוא תוכנן במקור על-ידי מהנדס גרמני, שבשנת 1937 עזב את הארץ והעביר את זכויות התכנון לידי המהנדס ישראל מיכאלי. הוא נבנה בסגנון הבנייה הבינלאומי שהיה נפוץ בארץ ישראל בשנות השלושים בשילוב השפעות אר דקו. בשנים 1947-1945 הוקרנו בבית הקולנוע, מדי יום חמישי, סרטים בערבית ובעיקר סרטים מצריים. מאות מאנשי הכפרים הערביים שבסביבה היו מגיעים לצפות בהם. אולם קולנוע רמה שימש גם כאולם תיאטרון, שבו הציגו במשך עשרות שנים כל התיאטרות ובימות הבידור. בית הקולנוע הפסיק את פעילותו בשנת 1982 עקב בעיות ניהוליות וכלכליות ועומד נטוש וסגור מאז. בשנת 1992 קרסה חלק מהתיקרה הפנימית של הקולנוע. המבנה הנוכחי ייהרס כנראה בקרוב וייבנה מגדל מגורים "יוקרתי" במקומו כאשר חזית בית הקולנוע תישמר, כקיר ללא תוכן, כמאובן, כדקורציה.
הבניין המרשים הזה צולם על ידי כמה פעמים בשנים האחרונות. אתם תקבלו כאן מבחר צילומים, של הבניין מבחוץ, ושל הבניין מבפנים וכמו כן של כמה כרזות סרטים שנמצאו זרוקות על הריצפה. שנים חיכיתי להיכנס לתוך המקום הזה, ולבסוף הצלחתי. תודה רבה מקרב לב לרונן ויינשטוק על הליווי והעזרה.
שלום לכם, הגולשים שיגלשו כאן בשנת 2011, ובשנת 2037 ובשנת 2174, זה היה בית קולנוע "רמה" ברמת גן, וכך הוא היה נראה מבחוץ בין 2006 ל-2009 ומבפנים נכון לנובמבר 2009. מאוד עצוב שהוא הולך לא להיות קיים יותר בזמנים שאתם תגלשו כאן.
תתרווחו בכסאותיכם הנוחים, אינכם צריכים לפלס את דרככם כמוני בין ההריסות, האבק, השבבים, האזבסט, קורי העכביש, גוויות החתולים, הלכלוך, שברי הזכוכיות, הריחות, הטינופת וההזנחה. שבו בנוח והגלילו בקלילות עם העכבר. זה אצלכם על המסך. בהנאה.
ז'בוטינסקי פינת ביאליק, רמת גן, מיתולוגיה עומדת קפואה
כרזת סרט ערבי שמצאתי זרוקה על ריצפת לובי בית הקולנוע הסגור והנטוש
חשוב מאד
צחוק ונשים…
זה לא היינו הך?…
והנה אנחנו נכנסים פנימה :
פנים אולם בית קולנוע רמה
אמרו שהוא נשרף, אמרו שהתיקרה התמוטטה, ובכן, שקרים וטעויות, כל הסיפור הוא שחלק קטן מהכיסוי הדקורטיבי/אקוסטי/פנימי שהוא תיקרה קלה, שבאה מתחת לתיקרה הקונסטרוקטיבית האמיתית, התפרק כנראה במהלך השנים, ומקצת ממנו נפל למטה, זה כל הסיפור. קצת שיפוצים ואין כל בעיה להשתמש שוב במבנה.
אסור להרוס בתי קולנוע.
הצד האחורי של הבמה, אם תרצו, מאחורי הקלעים, סורט אוף, לא בדיוק, זו עדיין הבמה עצמה
זהירות, מסך כבד, משוך לאט
סגול
בצד החיצוני של המזוודה הזו היה כתוב "אהרלה קמינסקי"
חלק מהצילומים מעט מטושטשים, עקב החושך ואי שימוש בפלאש או אי שימוש בחצובה, אין לי זמן לאונן על חמישה צילומים עם חצובה כשיש את כל נבכי בית הקולנוע לתעד, במאות צילומים, ושהיתי כאן שלוש שעות בפנים
דוממים
את רואה?
הלובי הפנימי
הלובי הצר החיצוני והמעוגל
הקיר בין הלובי החיצוני הצר והמעוגל לבין הלובי הפנימי יותר
המזנון הקטן למטה
המדרגות ליציע, של צד אחד
ברור שהיא נדין, ברור שהיא מצרפת וברור שכל גבר ישראלי, אז כנראה שהוקרנו כאן גם סרטי זימה
היציע
"ויש" יציע
מבט מאמצע ומרכז היציע לכיוון המסך והבמה שלמטה
חורי חדר המקרין
היתה או לא היתה תיקרה שנפתחת לשמיים. כנראה שלא. זו רק תיקרת עץ קלה ומחוררת שאולי שימשה לאיוורור.
זוגיות מאובקת
הלן שפירו היתה גם זמרת. (דוד? משהו להוסיף?)
שעות הקרנה הרבה יותר הגיוניות ממה שיש כיום
מלך
על ריצפת חדר המקרין
כסא בחדר העזר של המקרין שנמצא ליד החדר הראשי של המקרין
דפים עם לוגו של רמה
קניון ביאליק ממול
הערב הכל שומם, כמו כל ערב, איזה אקשן היה כאן פעם, אינטנסיביות
הגענו למוח, הגענו לגרעין, הגענו לחדר המקרין
זה לא הסקאד שנפל על רמת גן, אלא מיכל כיבוי אש, בחדר דליק ורגיש
אם ישמידו את בית הקולנוע הזה זו תהיה שערוריה. אם ישמידו אותו על כל תכולתו זו תהיה שערוריה גדולה יותר. את שני המקרנים הללו ואולי גם דברים נוספים צריך לשמר, לשמור, להציג, כמו שעשו למשל בבית המלון שנמצא בבניין שבו שכן קולנוע אסתר בתל אביב, מלון סינמה בכיכר דיזנגוף.
המבט ליציע ולאולם החשוך דרך חור חדר ההקרנה.
לוח עץ במקום דליק
עוד חדר עזר / מחסן / חדר טכני
רוחו של אריה אליאס
ואיזור צדדי נוסף, של איחסון וחדר טכני, עם שני מקרנים, כנראה חדשים יותר, חלופיים, לא ברור
הקרביים
כסא מת
זהו לובי עליון, שגבוה ממפלס היציע, וכאן כנראה היתה מסעדה וכנראה היו אירועים השקות וחגיגות, זהו חלל די גדול שגם משקיף על פינת הרחובות, ולידו מזנון הגשה, חלל נוסף וגם מטבח לא קטן
מבט למטבח, או מבט עלינו
אמבטיה שכנראה שימשה לצרכי המטבח ולא לרחצה, אבל זו רק השערה
המטבח
ככה זה מסתורי יותר
מבט החוצה לחלק קטן מאחד הגגות
ייתכן שכאן שימש החלל בזמן מסויים כבית כנסת כלשהו
פתח שירות הקרוב לחדר המקרין
מבט לחלק מהלובי החיצוני, הכניסה והמעבר בין הקופות לשאר הלובי החיצוני וממנו ללובי הפנימי
הלובי-מסדרון החיצוני והקיר משמאל המפריד בינו ובין הלובי המרכזי הפנימי
שוב, הלובי הפנימי
פתיח של סרט אימה
קופה, מבפנים, בחדר הקופות
עוד שתי קופות
אני כמעט יכול לראות את זוג האנשים שישבו כאן וצפו בסרט
אתם מסתכלים על זה עכשיו, לצערי כנראה בפעם האחרונה, המסך יירד על כל הבניין הזה שייעלם
אורות רפאים
הכל היה פשוט פעם, צנוע, והמספרים, בוהקים הם
ואגב גם הבניין שליד רמה, בניין מגורים ותיק ונמוך של שתי קומות, ייהרס ביחד עם הקולנוע, עכשיו הוא כבר גם נטוש, שתי החלקות כנראה יאוחדו למגה קומפלקס של מגדל מגורים חדיש וכמובן מיותר.
כזה דבר הורסים?
מצד אחד בא לי לומר שאם מ-1982 הבניין הזה סגור, במשך 27 שנה, ולא השכלנו לעשות עם זה כלום אז זה מה שמגיע לנו כחברה מעורערת. אם אנשים מעדיפים לשבת בבית ולראות בטלוויזיה את "האח הגדול" ולא ללכת לקולנוע ליד הבית אז זה מה שמגיע להם ולכולנו.
מצד שני- ראבאק, כזה מבנה הורסים? בכזו צומת? עם כזה הדר ופאר? וסגנון בינלאומי ואר דקו? והיסטוריה? מבנה ציבור שהופך לבניין מגורים? הרי התיקרה לא קרסה כאמור, רק חלק משכבת הדקורציה שלה, והאולם לא נשרף, הוא רק נסגר, עם שיפוץ היו יכולים להפוך שוב את המבנה הזה ל-מתפקד, אבל אז שוב לא היו באים, כי אין חניה כאן. זה מה שמגיע לנו כנראה, וזו ה"קידמה", זהו זה, זה המצב.
רונן, שהיה איתי כאן, סבור באופן כללי שזה מה יש, זו הקידמה ובניינים גורלם להיהרס. אבל תוך כדי ביקור כאן הוא פתאום עצר ואמר שהוא עכשיו מבין הכל, שהוא מבין אותי ושאי אפשר להרוס דבר כזה. אי אפשר.
אנחנו נכין כולנו התנגדות, נכון? בריקדות? נעלה עליהן? נקים מחסומים, בטונדות, נבעיר מדורות וצמיגים, נכין נשק ורימונים, מטענים ופצצות, ליום שבו הדחפורים יפשטו עם שחר, זה יהיה שחר של יום שחור, וזה לא יקרה, נכון?
נטוש - שרון רז 
דצמבר 4, 2009 at 5:30 pm
הרבה שעות מחיי ביליתי ברמה (כמו גם באורדע, ארמון, הדר, אואזיס, לילי ואחרים). הדבר הראשון שעשיתי כשפתחתי את הפוסט היה לרדת בפייג'-דאון עצבני לראות אם מצאת את הבית כנסת. מדובר באחת הקהילות הרפורמיות הראשונות בארץ, שסבי ז"ל (נפטר ב- 1997 בגיל 101) וסבתי (נפטרה 20 שנה לפניו) היו ממייסדיה. אז מצאת. בזמנו זה היה כמעט חתרני, ההתרסה של דור המייסדים על "בית אבא" (מקורותיהם האורתודוקסיים) מחד ועל הבית הציוני החילוני מאידך, משהו אחר עם מניעים אחרים משהם היום.
ברמה גם ראינו מופעים מדי פעם.
העזובה עצובה, כתמיד.
דצמבר 4, 2009 at 7:17 pm
אני רואה שאני לא היחידה שרצתה להגיע ….
בפעם הבאה תחשוב עליי.
🙂
דצמבר 4, 2009 at 8:24 pm
אמנם קראת לדוד להגיב, אבל אני לא יכולה להתאפק: ראיינתי אותה למוסף הארץ אי שם בשנת 1995,
אחרי חיפושים מקיפים. היא הייתה ילדת פלא בשנות השישים, זמרת ענקית עם קול נפלא, שהביטלס שימשו לה להקת חימום. אחר כך היא נעלמה, וכשמצאתי אותה, התברר שהיא הצטרפה ליהודים המשיחיים, שרה סוג של גוספל (עדיין קול נפלא!!!) ואפילו הוציאה אלבום עם דואט עם קליף ריצ'ארד, שגם הוא שקע בדת.
אחר כך היא הזמינה אותי להופעה במקום לא פחות הזוי מקולנוע ברמת גן… בברביקן סנטר של העיר יורק, שבדרך לאולם המופעים שבו עוברים במלתחות של הברכה…
אתה יודע מה, אני אעלה בעוד שבוע שבועיים את הראיון ההוא אם אמצא אותו בארכיון.
ותודה על התמונות – מרגשות כתמיד.
דצמבר 4, 2009 at 8:48 pm
אתה צלם נפלא
מרגש להביט דרך העיניים שלך
דצמבר 4, 2009 at 9:38 pm
שאפו על הפרויקט
הביצוע וההצגה
דצמבר 4, 2009 at 10:13 pm
שכל זה פשוט עומד שם, עם הווילון הארגמני הזה, 27 שנים. אני מקווה שלפחות חלק מהפריטים יוצלו.
פריימים מרגשים ביותר. תודה.
דצמבר 4, 2009 at 10:19 pm
חתיכת כניסה לקרביים של בית קולנוע. התצלום של קרני האור אל תוך האולם, נפלא. ושתי מכונות ההקרנה שמביטות דרך החור.
ראיתי שם כמה סרטים בשנות ה-70', הנשרים פשטו עם שחר אחד מהם. כבר אז היה מדורדר, קרוב לשווארמיות ולהמולה של הכביש הראשי, אבל מוסד.
בענין הלן שפירו, להוסיף על דפנה (זוכר גם את הכתבה שלה בהארץ), הייתה אז התרגשות גדולה סביבה, משלנו יו נו, קול מדהים, גדול, נשי, וכולה בת 16. היא וקליף היו זמרי הפופ הגדולים שהגיעו אז.
דצמבר 5, 2009 at 8:07 am
באמת תהיתי מה אתו, עם קולנוע רמה, ולמה הוא עומד ככה כל כך הרבה זמן. הייתי שם בהמון סרטים והצגות, וסרט עם אלביס היה האחרון שראיתי שם, אולי זה שהכרזה שלו מצולמת. הייתי שם פחות מאשר בקולנוע אורדע כי על מנת להגיע אליו היה צריך לחצות את כביש ז'בוטינסקי ולא הרשו לי בלי ליווי. התמונה עם המסך מעלה, כאילו רגע לפני שהוא מוסט, מרגשת ועצובה כאחת בהיקשר הזה. באמת תחושה של נטישה.
דצמבר 5, 2009 at 3:47 pm
תראה שרון אני הזדעזתי מהתמונות
או יותר נכון מהמראה שהן מציגות
זה לא יאמן איך עיריית רמת גן נתנה
למצב הזה לקרוא
אני עוברת הרבה ליד בית הקולנוע
וחבל מאוד שלא שיפצו אותו וחידשו אותו
יש דברים שאין בהם הגיון
וזה אחד מהם
עצוב מאוד
ותודה לך על ההשקעה
אני מקווה שאנשים כאן מעריכים את העבודה המסורה שלך והמסרים שאתה מעביר לנו כאן
שהם מאוד חשובים
דצמבר 5, 2009 at 5:05 pm
איזה יופי של פוסט, חשוב ונחוץ. והצילומים, אחד אחד. אלה עם האור שחודר מלמעלה פשוט יפיפיים.
דצמבר 5, 2009 at 6:20 pm
חנה תודה, הסיורים הללו אינם בלתי מסוכנים, תודה על התגובה, ותודה על המידע המעניין לגבי בית הכנסת הביזארי שנכנס שם לאחד מהחללים הרבים של המבנה הזה, למה דווקא שם ומתי פעל בית הכנסת הזה? אחרי שהבניין ננטש אני מניח, שנות השמונים? התשעים?
צמח בר, אני חושב רק על עצמי…
דפנה תודה רבה על התגובה ותוספות המידע לגבי שפירו, מעניין
מרית- מרגש לקרוא את זה, תודה רבה
משה תודה רבה
שחר תודה רבה, אכן המקום כאילו קפוא בזמן, זה מאוד עצוב, מקווה איתך
דוד, תודה על המילים, התגובה ומהמידע, הכל היה מהיר ואימפולסיבי, לא מתוכנן, פתאום נלחצתי שיהרסו לי אותו וכ"ו
עלמה תודה רבה על תגובתך, משעשע לקרוא על חציית ז'בוטינסקי והליווי, אבל כן, כביש מורכב ומסוכן
יעל תודה רבה על כל המילים, אכן לא יאומן, בלתי נתפש העניין הזה, סתם 27 שנה סגור, היה יכול להמשיך ולשרת את הציבור, עם קצת יוזמה מהעירייה אולי
ראובן תודה רבה לך
דצמבר 5, 2009 at 7:47 pm
למרות שאני מאד סקפטי, היות והשמות שמתכננים היום את אותם מגדלים הם תמיד אותו חתך: בני 60, בוגרי התטכניון, זאבים בודדים, המיץ של הזבל של המקצוע.
דצמבר 5, 2009 at 8:02 pm
כל היום ניסיתי להיזכר בשם הקהילה הרפורמית בקולנוע רמה, הרגע נזכרתי, בערך: "קהילת אמת ואמונה" או "אמת וענווה".
היינו עולים מצד בית הקולנוע (הצד של ביאליק) למעלה. תמיד הוזמנו לכינוסים ותפילות מיוחדים. שאלתי את אמי – לדעתה סבי וסבתי וחבריהם התחילו את המיזם המוזר הזה (מאוד מוזר – יחסית למי שכל חייו, ללא מהכלל, מאז עזב את העולם החרדי כנער – היה כופר שבכופרים, ומהמלומדים שבהם – שביסס ונימק את הכפירה בעזרת ידע עצום במקורות) עוד בשלהי שנות השישים / תחילת שנות השבעים.
דצמבר 5, 2009 at 8:55 pm
מיכאל תודה
לפי מה שהתפרסם עד היום אמורים להשתמש בקיר החיצוני, בחזית הפינתית וכנראה לשמר אותה, אבל אני חושש שזה רק יהיה דקורציה חלולה, כקיר אין לזה הרבה משמעות, אתה יודע כמוני, אלא ליחס בין הפנים לחוץ והפוך, מה שהאור נותן לחללים הפנימיים, לנפחים וכ"ו, אולי כבר עדיף שלא יישאר זכר, לא יודע, אלא אם כן יעשו את זה איכשהו נבון, חכם, רגיש, נכון, אני בספק
חנה תודה שוב, באמת מאוד מוזר הסיפור הזה, יש כל מיני דוגמאות בארץ לכל מיני שימושים מוזרים או פחות מוזרים שעשו בחלק מבתי הקולנוע שהפסיקו להיות פתוחים לציבור, כל מיני חנויות בחלקם ,כל מיני עמותות או משרדים, דברים לא קשורים לכלום, בדרך כלל זה נראה רע
דצמבר 5, 2009 at 9:03 pm
אתמול ראיתי סרט ביס פלאנט ברמת גן ואיזה הבדל
פה כסאות מעץ ושם מרופדים עם משענת
פה מיזוג אויר מלא ושם אורור ע"י מאוורי קיר ותקרה של סטאר.
פה זה חלק מקניון ושם זה קולנוע ממש.
אבל פעם היה כנראה יותר כייף וקסם.
הבניין מדהים ביופיו וחבל שהוא לא משומר בתור אולם תרבות או סינמטק קטן אלא סתם עומד לההרס.
עוד יותר חבל על המקרנים שיגרסו ואני מקוה שמישהו יקח יוזמה ויציג אותם איפשהו.
המקרן הראשי הוא תוצרת חברה גרמנית והשני של טושיבה משנת 1968.
הכסאות הזכירו את קולנוע שלום ז"ל מפ"ת.
בית הכנסת היה מאוד מפתיע.
עולם הולך ונעלם
דצמבר 5, 2009 at 11:14 pm
שרון היקר, אין לי הרבה מה לומר חוץ ממדהים. בצילומים הלא פחות ממדהימים שלך, המקום נראה כאילו ננטש ערב אחד בבהלה בעת התקפה אטומית או משהו קטסטרופלי ברמה דומה. לא יתכן שלא יישמרו לפחות את הכרזות ההיסטוריות, את המקרנים… אחרי שייהרסו כל מבני התרבות ההיסטוריים הללו ויוקמו עוד ועוד מגדלים מכוערים לעשירים, אז אולי באמת יגיע לנו שכל הזוועה הזאת תיחרב יום אחד בהתקפת טילים, כי רק אז אולי נבנה כאן משהו חדש ומתוקן.
דצמבר 6, 2009 at 9:45 am
רונן תודה רבה, על הכל
פעם היה יותר כייף ויותר קסם
תודה על תוספות המידע, ומסכים איתך לגבי כל משפטיך
אמיר היקר- תודה רבה מקרב לב
זה באמת אכן נראה כך, חוץ אולי ממקומות שיש בהם גרפיטי, שאז כן מרגישים את ה"זמן" שעבר להבדיל מנטישה פתאומית וקפיאה בזמן
זה באמת מה שמגיע לנו, גם שאחר כך הכל ייחרב, כל החדש והמיותר הזה שבא במקום מבני ציבור מרשימים מיתולוגיים והיסטוריים, אנחנו מחריבים את עברינו ואנחנו נקבל על זה בראש
דצמבר 6, 2009 at 10:11 am
גם בגבעתיים זה ככה. שום יחס להיסטוריה. מורידים קולנועים, מורידים בתים פרטיים בני יותר מ-60 שנה (כדי לבנות במקומם חניון, כמו באיזור "כופר הישוב").
מדינה חסרות תרבות עם ראשי ערים ומועצות חסרות תרבות.
כל הכבוד על התיעוד והצעקה.
עשית עבודת קודש.
דצמבר 6, 2009 at 3:35 pm
http://picasaweb.google.com/ronen.myself/CinemaRama?authkey=Gv1sRgCNa3oNCo2LoX#
ניסיתי למצוא איזה אזכור ברשת להצגה של אבנר חזקיהו ויונה עטרי המשוגע לקלפים ולא מצאתי.
האם מישהו יודע פרטים?
יש את הכרזה מצולמת
דצמבר 7, 2009 at 9:52 am
נתי תודה רבה על תגובתך
זה לא מתרחש רק ברמת גן או בגבעתיים אלא בכל הארץ לצערינו, הזלזול בעבר, בהיסטוריה, בותיק, בזקן, בתרבות, באמנות, בסביבה, בזיכרון, עצוב ומקומם
רונן תודה על הקישור, לי אין שום מושג לגבי הצגה זו…
דצמבר 7, 2009 at 3:42 pm
שרון, בהשראתך העליתי את הראיון הנושן שערכתי עם הלן שפירו לבלוג שלי. אני מקווה שלקחת את הפוסטר הביתה…
http://www.notes.co.il/daphna/62341.asp
דצמבר 8, 2009 at 9:21 am
אהה, כן, דפנה, ראיתי, לפני שראיתי את ההודעה הזו, תודה רבה, ראיון מומלץ מאוד לקריאה, לכל שאר הגולשים, ולא, לא לקחתי כלום הביתה
דצמבר 8, 2009 at 6:19 pm
האם ראיתי את במפלצת שבונים בפינת סירקין גבעתיים , במקום קולנוע הדר?
דצמבר 8, 2009 at 6:20 pm
יצאתי משובשת אבל העיקר הכוונה….
דצמבר 8, 2009 at 9:17 pm
ההצגה נקראת במקור the gin game, על שני קשישים בבית אבות, גבר ואישה, מדברים ומשחקים.היה הצלחה בברודוויי שהובאה לישראל בסוף שנות ה-70. זו הייתה הפקה פרטית שנייה, כנראה סמוך לסגירת הקולנוע. בסיבוב ראשון הוצגה, אם אני לא טועה, בתיאטרון חיפה, עם חנה מרון ונחמיה פרסוף.
פרטים על המקור האמריקאי כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Gin_Game
דצמבר 8, 2009 at 10:19 pm
שולמית כן ראיתי מזמן, זה מחריד, ממש נורא
דוד תודה על תוספת המידע והתשובה לרונן
דצמבר 9, 2009 at 1:32 pm
הצלחתי לדבר עם אהרל'ה קמינסקי המתופף בקשר למזוודה.
הוא אמר שבתחילת שנות ה80 הוא הופיע ברמה עם יוסי בנאי בהצגה
"אני וסימון ומואיז הקטן"
יתכן שזו הייתה אחת ההצגות האחרונות בקולונע רמה.
והמזוודה היא לא אישית שלו אלא ציוד של הצוות שנותר שם.
אספתי מהקולנוע את הכרזה המקורית של ההצגה!
אני אנסה לסרוק אותה ולהציג אותה
דצמבר 9, 2009 at 11:24 pm
כל כך הרבה תמונות, ממש מעבר לכוחותיי 🙂
ולמרות שרובן קשורות לסרטים ולהקרנות
דווקא התמונה של הטלפון שכבר לא יצלצל עוד, ולא ישאלו דרכו מתי ההקרנה ואם עוד אפשר להזמין כרטיסים, ומה בעצם מציגים הלילה, דווקא התמונה הזו של הטלפון היא שהכי נגעה בי באמת
דצמבר 10, 2009 at 7:11 am
תודה רונן על תוספות המידע
תודה גלית, אני יודע שהפעם אלו היו לא מעט תמונות, מודע לזה, ועוד קיצצתי המון, מראש, גם אני אוהב את הטלפון, זה לא טלפון במשרד או בקופה אלא בחדר העזר של חדר המקרין כך ששיחות על מידע לגבי סרטים כנראה לא צלצלו שם…
דצמבר 10, 2009 at 9:25 am
כי כשקראתי את הנפוסט ניסיתי להעלות בעיני רוחי את המיקום ולא זכרתי שיש שם שום קונוע שומם. לרגע יהיר אחד אפילו חשבתי שהתבלבלת כשכתבת שהוא נמצא בז'בוטינסקי פינת ביאליק. אוי לבושה.
מבחוץ הצילומים שלך עוד עושים איתו חסד.
דצמבר 10, 2009 at 12:39 pm
תודה תמי, נראה לך שאני אטעה?… עומד שם כך שומם סגור ושקט 27 שנה, אין ספק בכך…
דצמבר 17, 2009 at 6:06 am
שרון, ברור שאתה בשליחות היסטורית. אני לא בטוח שיש מקבילה אחרת לעבודה המדהימה שלך בשימור האתרים האלה. קולנוע רמה, שם ראיתי גם את מייק בראנט בהופעה, על קו הנעורים שלי שפתח תקווה בצד אחד ות"א בצידו השני ובאמצע קולנוע רמה ודומיו. תודה על הזכרונות.
דצמבר 17, 2009 at 12:38 pm
בני ריגשת בתגובתך תודה רבה מקרב לב
מייק בראנט, וואהו, איזו הופעה זו בטח היתה…
בדיוק על הקו בין פ"ת לת"א, כן, מקווה שראית את פוסט אורון, תודה שוב
פברואר 18, 2010 at 8:41 pm
גבעתיים ור"ג ערים ללא זהות שמפקירות את ההסטוריה שלהן
פברואר 19, 2010 at 5:58 pm
אכן כך בני, זה קורה בערים רבות. צילמתי את המכתש לפני כמה שנים כשהיה נטוש בין לבין, זה נמצא באתרי אדריכלות נעלמת. תודה.
מרץ 12, 2010 at 2:27 am
מצד שני לא מצליח להבין את פרץ הנוסטלגיה הזה.
בכל מקרה, התמונות מרתקות. נשארתי במשך שעה
באמצע הלילה והתבוננתי לעומק בכל תמונה ותמונה!
ואחזור לשאלתי. מה מיוחד כל כך בבית קולנוע?
ניחא אם זה היה כמו קולנוע עדן בגבול שכונת
נווה צדק.
לדעתי רק מבנים באמת יוצאי דופן או בארכיטקטורה שלהם או בחשיבותם ההיסטורית,
נניח בית הבימה בת"א, גימנסיה הרצליה (ארור מי שהרס אותה) וכיוצא באלו מבנים
יש לשמר אותם.
מבחינה ארכיטקטונית לא היה הרבה יחוד למבנה של קולנוע רמה.
האמת, לא הייתי מתנגד לשמר את המבנה הזה בתור
מוזיאון לקולנוע. לזה הייתי מסכים.
אבל בין ההרס והעזובה הנוכחיים לבין שימור הקיר
החיצוני ובניית מגדל מגורים, אני בוחר באופציה
האחרונה.
מרץ 12, 2010 at 9:47 pm
קובי תודה על התגובה
זכותך המלאה לחשוב ולהרגיש מה שאתה חושב ומרגיש
אין שום דבר נוסטלגי במה שאני עושה, אני מתעד את ההווה למען העתיד
יפה שהתבוננת בכל תמונה לעומק, כייף לקרוא, כל בית קולנוע מיוחד בעיניי ושונה מהאחר, לא מבין מדוע קולנוע עדן חשוב מאחרים, חוץ מהעובדה שהיה הראשון בתל אביב, אף אחד לא דיבר בדיוק על שימור, ואיני מסכים שיש רק כה מעט בניינים שהם יחידי סגולה כדי שיישמרו אותם, יש יותר, הרבה יותר, אפשר לעשות למבנה שימוש חוזר חכם ועדין למען הציבור ולהשמיש אותו, שימור קיר חיצוני בלבד הוא ריק מתוכן במידה רבה
מרץ 18, 2010 at 8:40 pm
נתתי את הבימה ואת גימנסיה הרצליה כדוגמאות.
יש בגוש דן, גם לשיטתי ולטעמי, לפחות 250 מבנים
שראוי לשמר אותם (ובאמת רובם נמצאים
ברשימה של אתרים לשימור).
אני בעד השימור של כל המבנים העתיקים (מלפני
שנת 48') ברחובות אלנבי ונחלת בנימין.
אני בעד שימור בית פלטין ועוד מבנים רבים באזור
ההוא.
אני בעד השארת מרבית שכונת פלורנטין כמות שהיא
תוך כדי שיפוץ החזות של המבנים שבה, אבל לא
לשנותם.
אבל, את מרבית בתי 3 ו-4 הקומות של אבן גבירול,
ארלוזורוב, ז'בוטינסקי, ויצמן, פנקס ועוד כמה
רחובות, אין שום מניעה מבחינתי שיהרסו או ישנו
או יבנו מגדלים. והרבה. אני דוקא בעד המגדלים.
כאב לי מאוד הלב כשהרסו את קולנוע צפון.
פחות מפריע לי אם יהרסו את מבנה קולנוע פאר, למשל.
מאוד חרה לי כשהרסו את קולנוע מוגרבי, ממש לא
אכפת לי אם יהרסו את קולנוע גורדון או את
קולנוע מרכז או את קולנוע מנדרין (טוב, הוא
בעצם חלק ממלון דירות).
וברור שכל בית קולנוע שונה מהאחר.
גם את הבלוג והתמונות של כל בתי הקולנוע בת"א
קראתי בשקיקה ובעיקר התבוננתי בתמונות.
רק שאני מבדיל בין מבנים שחשובים לי שישארו
לבין מבנים סתמיים שממש לא מזיזים לא את קצה המה שמו.
קולנוע רמה הוא איפהשהו באמצע. בין חבל לי שיהרסו לבין לא מזיז לי בכלל.
למשל את קולנוע לילי בר"ג מצידי שיפוצצו עם
דינמיט. רק שלא יעזו להרוס את המבנה של קולנוע
אורדע.
מרץ 18, 2010 at 8:53 pm
קובי דווקא הבנתי אותך. זה מאוד אישי, זה כן, זה לא, כמובן שיכולים לחלוק עליך, כמובן שיכולים לחלוק גם עליי. ברור שבמבני המגורים הזהים של אבן גבירול אין ייחוד, אין מה להשוות בין זה ובין בתי קולנוע. ולגבי השוואת בתי קולנוע זה לעומת זה, לא יודע, אני אשמח גם אם אורדע יישאר וגם אם לילי יישאר, אולי יש הבדל בחשיבות, בעיצוב, במיקום, במראה, אפשר גם להתווכח על זה.
תודה
מרץ 19, 2010 at 2:23 am
שיש עוד אנשים עם "שריטה" של התעניינות במבנים
נטושים למיניהם.
אני עוד זוכר את מפעל אלקו הנטוש בר"ג, כמעט מול קולנוע רמה. כ-100 מ' מערבה ובצד השני
(הגדה הצפונית של ז'בוטינסקי).
כמו כן יצא לי לצלם את חורבות מפעל יצהר בגבול
ת"א גבעתיים, היכן שהיום ממוקמים מגדלי ת"א.
מרץ 19, 2010 at 10:42 am
קובי תודה, לא זוכר את אלקו, את מפעל יצהר כן, אנא כתוב לי מייל כאן למעלה בפניה אליי ואענה לך עם כתובת מייל בנוגע לצילומיך
מאי 3, 2011 at 10:40 pm
שלום שרון,
ראשית מצטרף לכל המחמאות – יישר כוח.
כחובב מושבע של מבנים ישנים ונטושים בעצמי התגנבתי לאחרונה לקולנוע רמה ועצתי לך היא לא לבקר שם שוב.
בשנה וחצי שחלפו מביקורך האחרון שם מצבו של הקולנוע הישיש הידרדר מאד (ככל הנראה כתוצאה מונדליזם).
רבים מן הכיסאות הנראים במקומם בתמונותיך נעקרו ונותצו/הועלו באש, במקרנים לא הבחנתי וייתכן כי הם נבזזו ע"י סוחרי מתכות למיניהם וחלקים נוספים של התקרה הדקורטיבית צנחו אל הרצפה.
אם תרצה אוכל לשלוח לך מספר תמונות שצילמתי במקום.
סיפור משעשע שסבא וסבתא שלי (תושבי רמת גן ותיקים) סיפרו לי הוא שבאחת מהפעמים שצפו שם בסרט הייתה רעידת אדמה והמבנה כולו התנדנד אך לא קרה לו דבר.
יוני 18, 2012 at 11:55 am
בשנות השבעים הקרינו בקולנוע סרטי סקס כולל הצגות יום עם כניסה חופשית לילדים ללא שום מגבלות.
אוקטובר 22, 2012 at 10:35 am
עדכון חם: בכמה ימים האחרונים ראיתי שממשיכים את מסע ההרס של קולנוע רמה. כל מה שנשאר שם זה חזית המבנה בפינת הרחובות ביאליק וז'בוטינסקי. התמונות שלך משאירות את הקולנוע חי בזכרון של כולם.
אוקטובר 22, 2012 at 10:51 am
תודה רבה יוסי, על העדכון, ידוע, תודה. ואין כאן הפתעות- אמרו שישאירו רק את החזית הפינתית, זהו. תודה בועז, ידוע, באיחור… כן, עקבתי ועוקב ותודה על הסיפור. תודה גם לך ג'י.
שרון
מאי 6, 2013 at 12:15 pm
וואו ממש מרגש,
אני עוברת המון ליד הקיר העצום הזה שנשאר שם ולא מבינה איך הגיעו למצב הזה.
אתמול היינו בפאצ'ה קוצ'ה ומאוד אהבתי לראות מה אתה עושה,
זה כל כך חשוב!
צריך להגביר את המודעות! להכיר את המבנים הנטושים שלנו, להכיר את הפוטנציאל שלהם.
כל הכבוד לך על התיעוד, מתוך כבוד, רגישות ואפילו אובססיה קלה….
אני מאוד מעריכה את זה
המשך כך.
עדי
נ.ב
מאוד חסר לי אתמול תוספת מיקום לתצלומים שהצגת ולא התעכבת עליהם, כמו הברזיה העגולה, הבית הבודד ועוד. זה מוסיף הזדהות ותחושה של שייכות לדעתי, שאתה אומר לעצמך, "אה, אני מכיר את המקום הזה", או "הייתי שם לפני שנה ולא שמתי לב לכך"…
נובמבר 5, 2013 at 10:53 am
שהייתי במוסד ברמתיים (1950-2)….מוסד "גרוסמן" למדה איתנו ילדה שאמא שלה הייתה רקדנית/זמרת בתיאטרון "לי-לה-לו".ושמה היה
רינה רון (שם במה כמובן) אז אמרו לי שהתאטרון הזה הבית שלו זה בקולנוע רמה… ככה אני זוכר את הקולנוע הזה "לי לה לו"…כמובן שגדלתי עברנו לגור ברמת גן…הורי פתחו חנות בשר בהרוא"ה , ואת חופשותי מהמוסד ביליתי בר"ג
הלכתי לראות שם סרטים אך בעיקר זכורה לי בהצגה יומית הסרט "סיפורי הופמן" האופרה המפורסמת שהפכה לסרט אנגלי…ואני מדבר על משהו כמו 1960 כזה. היום שאני עובר שם…נצבט הלב….אבל אלה הם החיים קולנוע "רמה" כבר איננו הלך בעקבותיו של הרבה אחרים טובים כמו מוגרבי/מגדלאור/אלנבי/ – בת"א ועוד…..היו ימים…..:-)
נובמבר 12, 2015 at 12:11 pm
אני רואה מה בונים במקום ועצוב שמשתמשים בקולנוע כלובי שח המגדל מגורים.
יענו שמירת הישן.
אפריל 20, 2020 at 7:52 pm
שלום לך שרון. הנני בת 83 בקרוב ובימי ההסגר הקורונה קבלתי את החומר שצילמת מאחותי ברמת-גן. קולנוע רמה היה ביתי ובו ביליתי את ילדותי עד שעזבתי בגיל 16 את רמת גו ועברתי לרחובות. אבי דב גולדפרב היה נגר ועבד בבניית הקולנוע עד ששבר את ידו. נחום רייזיס הבעלים הראשון הציע לאבי לעבוד בקולנוע. אבי פתח את הקולנוע בשנת 1938 שנה לאחר שנולדתי ועבד בו כסדרן, ואיש אחזקה ובעוד עבודות שונות. הורי בנו בשכונת גפן הסמוכה בית בן 2 חדרים ובתוספת מבנה מפח שחלקו שימש כמטבח. בחדר אחד גרה המשפחה, הורי, אני וסבתי אם אמי . בחדר השני אמי ניהלה חנות מכולת כדי לעזור בפרנסת המשפחה,השרותים היו במחסן שהיה בחצר הגדולה. המגרש היה צמוד למגרש של הקולנוע והיה מעבר צדדי לחלקה קטנה שנשארה מהפרדס שהיה באזור ואשר שימש כחצר לבית הקפה שבקולנוע. לימים נבנה עליו בית המגורים של הבעלים. בפרדס הקטן ניגנה תזמורת קטנה וחיילים בריטיים רקדו בו ריקודים סלוניים. המתופף בתזמורת היה בדחן ועשה כל מיני קסמים כמו הוצאת כדורי פינג פונג מאחורי האזניים ואני עמדתי מוקסמת מולו.גם המשורר יצחק שלו ובתו יעל היו באים בבקרים לשבת בבית הקפה ואני ויעל היינו משחקות ליד בריכת דגי זהב קטנה שהיתה שם.כל פעם שמישהו מהבעלים היה צריך את אבי היה בא וצועק "דב". וכך כתבנו את שמו "דב" על מצבתו של אבי המנוח. בגיל 3 התיתמתי מאמי, וסבתי עברה לגור בקרית עמל עם בנה דודי יעקב ליפצר ממקימי הקריה. אבי עבד בלילות ונאלץ להשאיר אותי לבד בבית. הוא ניסה להכניסני לבית יתומים של הרב אלימלך ואפילו ביקש מדודי יעקב שיאמץ אותי מאחר ולדודי לא היו ילדים אבל הכל לא צלח. הייתי מבלה בקולנוע והייתי הילדה הקטנה של דב שמסתובבת בו והכרתי כל פינה. היה אולם גדול ששימש את משפחת רייזיס למגורים, היתה כניסה נפרד במדרגות ליד הדלת שבה היה עומד אבי כסדרן וקורע את הביקורת מהכרטיסים של המבקרים בקולנוע. מעל אולם המגורים היתה דירה קטנה בה גרו הוריו של נחום רייזיס ממנה ניתן היה לעבור ליציע של אולם הקולנוע. אולם המגורים הענק הושכר למועדון ביליארד ולאחר מכן לבית כנסת רפורמי בערך בשנות החמישים . הכניסה לאזור המגורים שימשה כמקלט בתקופת מלחמת השחרור. לא אשכח את החייל בצומת זבוטינסקי ביאליק שניסה לירות ברובה לעבר המטוס המצרי שעבר במקום בדרכו להפציץ את תחנת הכח בתל אביב. כשהייתי בת חמש נישא אבי בשנית. לאבי היו שני מחסנים בקולנוע, אחד קטן ליד שרותי הגברים בקומה הראשונה בו החזיק אבדות שמצא בקולנוע ובו גם הכין לעצמו תה בזמן שעבד ואכל את הכריך שהביא מהבית. במחסן השני שהיה בתוך חדר השרותים הנ"ל, היו אלבומים ענקיים בהם ריכז את הפלקטים שכמוהם היה מדביק על קירות הקולנוע. האלבומים נגנבו כאשר היה אבי מאושפז בבית חולים לאחר התקף לב קשה.אחותי טענה שראתה את הפלקטים מצפים את קירות מועדון הלילה בגן העיר בתל אביב. בילדותי שמעתי קונצרטים, פנינה זלצמן הוופיעה הרבה בקונצרטים לפסנתר שהובא לרמה להופעות ע"י מכוון הפסנתרים כרמי (מי שרכש וטיפל בפסנתר מסיינה , פסנתרו של המלך האיטלקי עמנואל אשר הוטמן בבור סיד) כן הופיעו אמנים רבים מחו"ל, יהודי מנוחין,יאשה חפץ, רובינשטיין ועוד. ראיתי הרבה הצגות, הבימה ,הקמארי האוהל, ומופעים מוסיקליים רבים, לי לה לו, המטאטא ועוד רבים וגם סרטים רק אם אבא הרשה. הסרט פנטסיה, במבי, שלגיה היו חווית ילדותי. התאמנתי בנגינה על הפסנתר הישן שהיה על הבמה כשאבי משגיח וצועק אלי, "עוד פעם".לא פעם מצאתי שרץ בספרי התווים שהושארו בקולנוע ואת השיעורים הכנתי בתא ביציע. כולם העריכו ואהבו את אבי. כשהיה חם היה פותח את הדלתות האולם וכך מאפשר לילדים לראות סרטים. בגיל 16, בשנת 1953, החלטתי לעזוב את הבית, אז גם היה בית הכנסת הרפורמי באולם המגורים הגדול ואבי מאד אהב ללכת להתפלל בו. אבי עבד בקולנוע עד שנסגר, היורשים לא הגיעו להסכמה, הטלביזיה לקחה את מקום הבילוי, ולמרות הסרטים הכחולים שהוצגו בו כדי שתהיינה הכנסות כלשהן, ולהנאתם של הרבה בחורי ישיבה שהגיעו לקולנוע נאלצו לסגור את קולנוע. אבי שלא היה מסוגל לא לעבוד למרות שיצא לפנסיה, עבד כסדרן מספר שנים בקולנוע ארמון שגם הוא נסגר. קולנוע רמה היה בנין מרשים בגודלו ביופיו ובטיב הבניה המיוחדת שלו. אין מה להשוות עם קולנוע אורדע שהיה מבנה קטן יותר. הבמה היתה גדולה, האקוסטיקה היתה מצויינת. כאשר ראיתי את הקיר שהותירו והבנין הגבוה שבנו שם מאד כאב לי. חבל שלא השאירו לפחות את אולם הכניסה לצורך מוזיאון לקולנוע. גם בית המגורים של הבעלים נהרס וגם את ביתנו הקטן שנוסף לו עוד בית בן שני חדרים עם שרותים בבית, שאבי בנה במו ידיו אחרי מלחמת השחרור, מחליף בנין רכבת. תל בנימין היה מקום אהוב עלי לטיולים והתבודדות .
אפריל 20, 2020 at 9:17 pm
שלום לך אסתר.
זה נפלא ומרגש כל מה שכתבת כאן כתגובה לפוסט.
מעריך זאת מאוד. תודה רבה לך ובריאות טובה, כל טוב,
שרון רז
אפריל 20, 2020 at 10:44 pm
אינני מומחית במחשבים, הילדים והנכדים הם שמלמדים אותי ולא הייתי בטוחה שהצלחתי להעביר לך את מה שכתבתי
אפריל 21, 2020 at 12:06 am
הצלחת! וכל הכבוד
אפריל 27, 2020 at 7:27 am
לצערי טעיתי בשם המשורר שהיה יושב בגינה של בית הקפה שליד הקולנוע, היה זה המשורר והסופר יצחק למדן ובתו יעל
אפריל 27, 2020 at 10:30 am
הכל בסדר, תודה לך