חיפוש

נטוש

צילום מבנים ותיקים ונטושים בישראל בהווה למען העתיד

תאריך

אפריל 10, 2007

בתי קולנוע ותיקים – איזור הדרום

על בתי קולנוע ותיקים, נטושים, דומים, שונים ועצובים

חלק ג' – איזור הדרום

 

במסעינו אל בתי הקולנוע הוותיקים והנטושים של ארצינו, התחלנו בצפון ולכן נסיים בדרום. להמשיך לקרוא "בתי קולנוע ותיקים – איזור הדרום"

בתי קולנוע ותיקים – איזור המרכז

על בתי קולנוע ותיקים, נטושים, דומים, שונים ועצובים

חלק ב' – איזור המרכז

מטבע הדברים, מרכז הארץ וגוש דן ריכזו אליהם מאז ומעולם את מירב האוכלוסייה במדינה. הדבר מתבטא גם בריכוז גדול של בתי קולנוע ותיקים ונטושים במרכזי הערים. רובם עומדים נטושים וסגורים שנים לא מעטות. אנחנו חולפים על פניהם, בדרך כלל מתעלמים, ממשיכים בעיסוקינו, מדחיקים.

כפר סבא: 

בית קולנוע עמל הנטוש, כפר סבא, צילום: שרון רז

 

בית קולנוע עמל הנטוש, כפר סבא, צילום: שרון רז

 

רמת השרון:

 

קולנוע כוכב, שעדיין מתפקד ועדיין פינה קסומה, מרכז רמת השרון, צילום: שרון רז

 

הכניסה, המרפסת הנעימה וקולונדת העמודים החביבה, קולנוע כוכב הפעיל, מרכז רמת השרון, צילום: שרון רז

 

פתח תקווה:

 

קולנוע היכל הנטוש, מרכז פתח תקווה, הקולנוע עבר טרנספורמציה בשנות התשעים מאולם גדול ומיתולוגי עם גג נפתח למרכז המכיל שלושה אולמות קטנים. גם עם ההשתנות הזו הוא לא שרד. צילום: שרון רז

 

השילוט, קולנוע היכל הנטוש, מרכז פתח תקווה. צילום: שרון רז

 

רמת גן:

 

קולנוע רמה המיתולוגי והנטוש, רמת גן. צילום: שרון רז

 

יציאה אחורית, קולנוע רמה, רמת גן. צילום: שרון רז

 

 

קולנוע אורדע הסגור, כיכר אורדע, מרכז רמת גן. צילום: שרון רז

 

קולנוע אורדע הסגור, כיכר אורדע, רמת גן, צילום: שרון

 

 

 

קולנוע לילי הוותיק והסגור, מרכז רמת גן. צילום: שרון רז

 

מרפסת בחזית קולנוע לילי הוותיק והסגור. האם שימשה ליציאה מהלובי העליון או להינפשות המקרין?, צילום: שרון רז

 

תל אביב:

 

הכניסה לקולנוע תמוז לשעבר, שמתפקד כבית ספר לעיתונאות ותקשורת, מרכז ברודצקי, רמת אביב הישנה, תל אביב. צילום: שרון רז

 

חזית קולנוע דקל הוותיק והנטוש זה שנים רבות, מרכז בבלי, צפון תל אביב. צילום: שרון רז

 

פנים קולנוע דקל הנטוש והמלא בפגרי עטלפים. הלובי הפנימי העליון עם דלפק המזנון וגלידות ריאו הנעלמות. בבלי, צפון תל אביב. יש תכניות ישנות להקים כאן בית אבות יוקרתי. צילום: שרון רז

 

 

הדרייב אין המיתולוגי והשומם. צפון תל אביב. צילום: שרון רז

 

הכניסה לקולנוע גורדון הסגור ונעול. רחוב גורדון פינת בן יהודה, מרכז תל אביב. צילום: שרון רז

 

קולנוע תל אביב הענקי והנטוש שעומד להיכתש. במקומו יהיו כאן מגדלי מגורים בעתיד. צילום: שרון רז

 

עיצוב התאורה בגגון הבנוי בקומת הקרקע המובילה לכניסה, קולנוע תל אביב הנטוש. צילום: שרון רז

 

חולון:

 

השילוט על חזית קולנוע רינה הענק והנטוש גם הוא, בכניסה לחולון, צילום: שרון רז

 

קולנוע סבוי הנטוש והסגור, מרכז חולון. תודה לחברי בועז כהן שכחולוני לשעבר הדריך אותי בעיר וכאן בצילום מופיע ומביט על השילוט מעורר הגעגוע. צילום: שרון רז

 

קולנוע רון, שנסגר כבר ב-1980 ומשמש בחלקו למינימרקט מקומי. שכונת ג'סי כהן, חולון. צילום: שרון רז

 

השילוט בחזית קולנוע ארמון הנטוש, שבחלקו הקידמי מאוכלס בחנות. מרכז חולון. צילום: שרון רז

 

חזית קולנוע מגדל הנטוש, שבחלקו מאוכלס כיום בחנות גדולה. חולון. צילום: שרון רז

 

צילומים רבים נוספים מבתי הקולנוע הללו ומבתי קולנוע אחרים מופיעים באתר אדריכלות נעלמת.

 

 

 

בתי קולנוע ותיקים – איזור הצפון

 

על בתי קולנוע ותיקים, נטושים, דומים, שונים ועצובים

חלק א' – איזור הצפון

 

חילקתי לשלושה פוסטים שונים ועוקבים את מה שהיה אמור להיות פוסט אחד. העניין הוא שיש לי כל כך הרבה צילומים של כל כך הרבה בתי קולנוע ישנים ונטושים שצילמתי ברחבי הארץ בשלוש ומשהו השנים האחרונות שנוכחתי לדעת שזה יהיה בלתי אפשרי לשים את הכל בפוסט אחד גדול. חשוב להדגיש כי באתר אדריכלות נעלמת תמצאו את מלוא הסשנים המקוריים של הצילומים וכמעט כל בית קולנוע מתועד בהרבה יותר מצילום אחד או שניים. שם נמצא הכל, בתוך הארכיון האורבני, מחולק לפי הערים והיישובים השונים. לכאן בחרתי מדגם מייצג של רבים מהם, לא של כולם.  מבחינת האיכות הטכנית והגודל יש להבהיר כי אני מצלם אותם במקור ברזולוציות גבוהות ובנפחים גדולים אך לשם הכנסתם לאתרי האינטרנט הם צריכים להיות מוקטנים בנפחם, גודלם ואיכותם לצרכי גלישה.

 

אחד מסוגי המבנים שהכי מרתק אותי באופן אישי הוא בית הקולנוע. במצבם הנטוש הם בו זמנית מדהימים ועצובים. הם מתים אך לכל אחד מהם הסטוריה עשירה ביותר. כל אחד מהם היה מרכז בילוי ותרבות שאליו התנקזו עשרות או מאות אלפי אזרחים, בגילאים שונים, במשך השנים שהיו פעילים. האזרחים הללו, שבגרו עם השנים, אנחנו, מוצאים את עצמנו לפעמים מתגעגעים אליהם בצורה כל כך חזקה שזה כמעט מדכא. אנחנו איבדנו אותם, הם איבדו אותנו. מכשירי הווידאו, הקניונים ושליטתם המניפולטיבית של חברות הסרטים גרמו לכך שבתי הקולנוע הותיקים החלו להתרוקן מתוכן, כי קיבלו סרטים פחות אטרקטיביים וכי בא שכן חדש לשכונה בדמות המרכז המסחרי הנוצץ והסגור המתקרא קניון.

כיום בתי הקולנוע החדשים כבר לא נראים כמו שהותיקים נראו. הם לא דרמטיים בעיצובם ובדרך העמדתם ברקמות האורבניות כמו שקודמיהם היו. סממני האר-דקו וההוד נעלמו כמו שגם צינורות האינסטלציה מברזל כהגדרות תורים לקופות נעלמו. הוד וצניעות, עוצמה של נוכחות וגם פשטות, דקורציה לצד פונקציונליות. הכל התחבר אז ליישות אחת נחרצת של מקום מיוחד, של תמצית בילוי מענג, של תרבות, אמנות וחברה.

 

אז הנה לפניכם תצוגת מדגם של מבחר צילומים ממבחר בתי קולנוע ותיקים ונטושים. את חלקם תכירו ואת חלקם תסתקרנו אולי להכיר. לא נוכל להיכנס יותר לתוכם ולצלול לתוך סרט איכותי, לא נוכל לברוח אל פנימיותם מהמציאות המתישה כי הם סגורים, ריקים, מרוקנים, נעולים, חסומים ולא מתפקדים יותר. זה מתעתע, אכן, כי הם, שעדיין עומדים בתוכנו רוצים אולי שנרצה בהם שוב, אך אנחנו הפנינו עורף, ואנחנו נצטער על זה.

 

נהריה:

 

קולנוע הוד, מרכז נהריה, המתעתד להיהפך למרכז קניות ועסקים, או שכבר נהפך לכזה, או שלא, צילום: שרון רז

 

חיפה:

 

קולנוע נוף הנטוש, קרית שפרינצק, חיפה, צילום: שרון רז (ותודה לחברי חיים, שהוא חיפאי במקור ואוהב את העיר, שהדריך אותי בסיור הצילומים ההוא)

 

הקופות והכניסה לקולנוע נוף הנטוש, קרית שפרינצק, חיפה. למזלכם, ריח השתן אינו מצורף לצילום, צילום: שרון רז

 

קולנוע עצמון הנטוש, הדר הכרמל, חיפה, צילום: שרון רז

 

קולנוע מירון הקטן עם כניסתו הנחבאת אל הכלים, והכלים נחבאים בתוכה. הקולנוע הציג גם סרטי זימה מסוגים שונים. צילום: שרון רז

 

 

חזית קולנוע אורה הענק והנטוש, הדר הכרמל, חיפה, צילום: שרון רז

 

 

חזית קולנוע רון הנטוש, הדר הכרמל, חיפה, צילום: שרון רז

 

חזית קולנוע רון הנטוש, הדר הכרמל, חיפה, צילום: שרון רז

 

הזעם והזוהמה. קופות קולנוע רון הנטוש, הדר הכרמל, חיפה, צילום: שרון רז

 
 

הכניסה לקולנוע מלודי, הדר הכרמל, קרוב לקולנוע רון, שהיה מאוד קשה למצוא אותו כי זהו קולנוע שנסגר כבר עד שנות השבעים, ומעט עוד זוכרים אותו. צילום: שרון רז

 

 

קולנוע תמר הוותיק מאוד והנטוש, נמצא צמוד לבריכת הפועל הנטושה אף היא, ושימשה לוקיישן בסרט כנפיים שבורות. צילום: שרון רז

 

קולנוע תמר, או שרידיו, מצולם מאחור, וניתן לראות כי אין גג ואין פנים אלא מעטפת בלבד, ובתוכה צמחיה טבעית שאיש אינו חווה. צילום: שרון רז

 

 

קולנוע שביט המרשים והנטוש, מרכז הכרמל, צילום: שרון רז

 

פרט, קולנוע שביט הנטוש, מרכז הכרמל, חיפה, צילום: שרון רז

 

אור עקיבא:

 

הקולנוע המרכזי והנטוש זה שנים רבות, מרכז אור עקיבא. באיזור הכניסה לקולנוע שוכן דוכן פלאפל מצויין מזה כשלושים שנה. צילום: שרון רז

 

חדרה:

 

פנים קולנוע חדרה הנטוש, מרכז חדרה, צילום: שרון רז

 

פנים קולנוע חדרה הנטוש, מרכז חדרה, צילום: שרון רז

 

זכרון יעקב:

 

קולנוע קיץ ללא גג, נטוש, שהכניסה אליו היתה מתוככי המרכז המסחרי הקטנטן שנמצא מתחתיו. מרכז זכרון יעקב, צילום: שרון רז

 

נתניה:

 

קולנוע אסתר הנטוש זה זמן רב, וחלקו משמש כמסעדה. מרכז נתניה. צילום: שרון רז

 

קולנוע שרון המרהיב והענקי, וכמובן הנטוש, מרכז נתניה, צילום: שרון רז

 

צילומים רבים נוספים של בתי הקולנוע הללו ושל אחרים ניתן לראות באתר אדריכלות נעלמת.

 

 

 

 

המאבק בשעון החול

זו ממש מלחמה נגד הזמן הקצוב, עד שהדחפורים יגיעו.

 

זהו סיפור בתמונות על מקום מיוחד, בית חולים גריאטרי בשכונת פרדס כץ שבבני ברק. בשנת 1999 המתחם ננטש ונעזב. הוא עמד כמה שנים זנוח וריק. עד שיום אחד, לפתע פתאום, הגיחו דחפורים לאי השקט והירוק הזה והתחילו לקצץ, לפעור, לחתוך, לעקם, לשבור, לרסק, להרוס ולכתוש את המבנים. כתשו את זה ואת ההוא וגם את הלז ורק הביתן הקטן נשאר, ביתן ההתרגעות, ההינפשות, ביתן שנראה כאילו הצניחו לכאן ביתן תזמורת מאיזה פארק בלונדון, אנגליה.
 
צילמתי את המתחם כשהיה נטוש, והייתי שם במקרה, כדי לתעד גם את פעולות ההריסה והמחיקה. כך שיש כאן צילומים של לפני ההרס ואחריו. מתחם שליו ומת שהמבנים והחיים בו נכחדו כמעט לחלוטין.

 

שדרת הדקלים הותיקה שבכניסה והבניין הראשי היפה שבמעלה הגבעה, צילום: שרון רז

 

ואחרי ההרס הזמני, שלפני הכתישה הסופית, צילום: שרון רז

 

 

המבנה הראשי של מתחם בית החולים הגריאטרי הנטוש, לפני ההריסה, צילום: שרון רז

 

גלי האבן, צילום: שרון רז

 

החזית הצדדית של הבניין הראשי במתחם, לפני ההרס, צילום: שרון רז

 

אותה החזית הצדדית אחרי שפגש אותה הבולדוזר, כמו ספינה בטביעה, צילום: שרון רז

 

 

 

החזית האחורית של בניין ה"באוהאוס" שהיה במתחם, לפני ההריסה, צילום: שרון רז

 

החזית הקידמית של בניין ה"באוהאוס" שפנתה לתוך המתחם, על מרפסותיה האובליות, צילום: שרון רז

 

בניין ה"באוהאוס" שלא קיבל תשומת לב בחייו כמו שקיבלו חבריו המיוחסים מתל אביב, צילום: שרון רז

 

נגיסת הדחפור בשידור חי. אנשי פיקוד העורף של צה"ל הגיעו למתחם הנטוש ביום בהיר אחד וריסקו אותו. הם השתמשו כנראה לאחר מכן בשרידים כדי לתרגל חילוץ ואחר כך כתשו סופית את המקום ועזבוהו לאנחות. צילום: שרון רז

 

 

ביתן ההתרגעות שממוקם במרכזו של המתחם, ושרד את ההרס, למרות הדחפור הנראה כאן, צילום: שרון רז

 

השריד היחיד והנאלם למתחם שבו עבדו שהו וטופלו אנשים רבים בעבר, צילום: שרון רז

 

ניתן לצפות כאן וגם פה בסדרות הצילומים המלאות של המקום כפי שצולם ותועד על ידי בשלבים שונים.

 

 

איך הכל התחיל?

אני מניח שהכל התחיל תשעה חודשים לפני שנולדתי. המטען הגנטי הונח שם, אז, ואחרי לידתי החלו להצטבר להם החוויות וההשפעות.
 

היו לי שני צמדים של סבא וסבתא.

 

חצי הצמד הראשון היא סבתא שאיבדה את בעלה במלחמת העולם השנייה, ועלתה כפליטה עם אבא שלי ועם אח שלו, דרך מחנה פליטים בקפריסין, לארץ, ל-כפר אברהם אשר בפתח תקווה. היא אחר כך התחתנה שוב, עם סבי החורג, וביתם היה קטן, צנוע, צמוד קרקע, פשוט, עם מטבח מזמין ומבעבע, סלון קטן, מרפסת ועם גינה היקפית וחצר שהיו בה גם מיני בעלי חיים. זה הצד האחד, של צניעות, צנע, פשטות, חוסר במשאבים ובית סמי כפרי.
 
הצמד השני היה מרקע אחר לחלוטין. סבא וסבתא שהיו בעצמם ילידי פתח תקווה, אי שם בתחילת המאה העשרים. הרקע כאן היה של פתח תקווה של האצולה הכפרית, של האיכרים, החקלאים ושל הפרדסים. כאן הייתה אימי מוקפת בעוד אח ושתי אחיות ובהרבה קרובים, חברים ואורחים באורח חיים של בית פתוח.

פיזית, הבית עצמו היה בית גדול משנות החמישים שתיכנן האדריכל דב כרמי וצוותו. לבית היה סלון דו מפלסי, מערך מעניין, חומרים טובים ושתי קומות שנוצרו מהרבה כישרון. הגג, לצערי, לא היה שטוח ומודרני כמו שאר הבית אלא גג רעפים שסבא שלי התעקש עליו. היו גם גינות מסביב וחצר ענקית שפנתה לרחוב. הבית עדיין עומד.

 

הכניסה לבית המיתולוגי של משפחת סימקין (בעבר) ברחוב בן יהודה בפתח תקווה, צילום: שרון רז

 

הפטיו שבין הכניסה החיצונית לכניסה הפנימית של הבית שתוכנן בשנות החמישים על ידי הארכיטקט דב כרמי וצוותו, צילום: שרון רז

 

החזית הקידמית, שהיא גם האחורית וגם הצדדית במידה מסויימת, שעברה שינויים, ופונה לגינה ענקית, במושגים של אז, ולרחוב בן יהודה. אמא שלי חלקה חדר גדול עם שתי אחיותיה בקומה העליונה, היכן שניתן לראות שלושה חלונות צמודים. האח הבכור, אגב, זכה לחדר נפרד משלו. צילום: שרון רז

 

אני התנדנדתי בין לבין. שני סוגים של בתים, באותה עיר.  גם הדירות של הוריי באותה העיר והאיזור בו גדלתי, סביבת בית החולים השרון, ליד כפר גנים א', בפתח תקווה, נטמע היטב באישיות. סביבות התעסוקה של אבי, כשכיר וכעצמאי, של מפעלים, תעשיה, משרדים וחנויות, היוו נדבך נוסף.
 

במשך שנות לימודיי האקדמאיים גיליתי שאני נמשך מאוד למבנים ישנים, לחורבות, למבנים נטושים ולמערכים ארכיטקטוניים של שילוב ישן וחדש באופן כזה שהוותיק נשאר במצבו האותנטי.

באמצע שנות התשעים צילמתי את בנייני המודרניזם בתל אביב בכמה וכמה בקרים של שבתות, כל זאת בשביל עבודת תזה באנגלית על האדריכלות בעיר. הצילומים היו צילומי סטילס בשחור לבן והיוו את תחילת דרכי עם מצלמה המכוונת לבניינים. בהמשך אותה שנה צילמתי גם מספנות נטושות לצידי נהר הקלייד, גלזגו, סקוטלנד, עדיין במסגרת לימודיי וכחיפוש אחר אתר ספציפי המתאים לפרויקט גמר. לבסוף פרויקט הגמר תוכנן באתר מרתק אחר, שוק דגים נטוש ומיוחד, גם הוא ליד אותו הנהר.

 

גובאן גרייבינג דוקס, מספנות נטושות בגלזגו, צולם בסטילס באמצע שנות התשעים והועבר אחר כך לקובץ, צילום: שרון רז

 

מספנות נטושות בגלזגו, היום כבר לא קיימות, צילום: שרון רז

 

גובאן גרייבינג דוקס, פעם היתה כאן פעילות אינטנסיבית של בניית ותיקון אוניות (מומלץ לשים עכשיו באוזניות את השיר שיפ-בילדינג של אלביס קוסטלו בביצוע של רוברט וואייט), צילום: שרון רז

בתחילת שנות האלפיים צילמתי צילומי סטילס שונים ובהם של שכונת עולים חצי נטושה ליד גת רימון בדרום פתח תקווה, שכונה שהמשכתי לתעד באובססיביות שוב ושוב עד היום.

עם אותה מצלמת סטילס ששהתה אצלי באופן זמני בלבד הגעתי בבוקר שבת אחד לאיזור תעשיה צפוני בפתח תקווה, שבו שכן בית הקירור של סבא שלי, בית קירור שהקים אביו שלו בתל אביב לפני כן. בבית קירור זה נהגתי להסתובב כילד, מדי פעם, והמקום היה מרתק. באותה שבת, המבנה כבר היה נטוש. בני, שהיה ילד קטנטן אז, ישן במושב האחורי. עקב הנסיבות, לא יכולתי להתרחק מהרכב והספקתי לצלם 6 תמונות בלבד, מחוץ לגדר. לא שבתי לשם בימים הקרובים שלאחר מכן, ואת המצלמה הייתי צריך להחזיר. זמן קצר אחר כך בית הקירור נהרס ונכתש.

 

בית הקירור של סבא שלי, במצבו הנטוש, לפני ההריסה, צולם בסטילס והועבר לקובץ, צפון פתח תקווה, צילום: שרון רז

 

בית הקירור, פתח תקווה, צולם בשנת 2000, צילום: שרון רז

 

בית הקירור. הקוביה הלבנה שמשמאל היתה משרדו של סבא שלי, שנהג לא לשבת במקום אחד, כי אם להסתובב גם בחדרי המכונות ובחדרי הקירור, צילום: שרון רז

הרצון העז שהתעורר בי אחר כך, ועד היום טבוע, לחזור ולצלם את המקום מקרוב ומבפנים, כולל כל האיזורים, חדרי המכונות, המשרדים והחזיתות, הניע וממשיך להניע אותי מאז ועד היום. תחושת הפיספוס וההחמצה, התחושה שיכולתי לתעד ולא הספקתי, התחושה שהנה, הזיכרונות מהמקום, עוד מעט ייעלמו כמו הבניין עצמו. תחושת עצב וגעגוע, תחושה טרגית של פספוס קודר. באזור זה המשכתי להסתובב אחר כך, במקצבים מאולתרים של זמן, מחפש עקבות, רמזים, שרידים אך לשווא. עד שהעובדה שזה לא יחזור לעולם חדרה והתקבעה לבסוף. הפספוס הזה היה מהכוחות החזקים שהניעו ותידלקו אותי מאז. 

חוסר ההשלמה עם ההרס וההיעלמות של בית הקירור, שלא הספקתי לתעד במלואו, והחיפוש האובססיבי אחר עקבות, רמזים ושרידים לאחר מכן, צילום: שרון רז

בתחילת שנת 2004 קניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי והתחלתי לצלם ולתעד באובססיביות מבנים ותיקים ומבנים נטושים. בתחילה בעיקר בגוש דן, ובהמשך בכל הארץ, מה שאני עושה מאז גם עם מצלמה דיגיטלית נוספת, באופן טוטאלי, כל כולי מוקדש למטרה. האקטיביזם הייחודי הזה יוצר שימור על ידי צילום ותיעוד דיגיטלי, ויוצר ארכיון אורבני ולקסיקון אדריכלי ענק, חשוב, ודינאמי.
 
יותר חשוב מאיך שהכל התחיל זה מה שקורה בשטח, מה אפשר להספיק ולהציל בצילומים, איזה מודעות אפשר להעצים למורשת הבנויה שלנו ואיך ממשיכים לעשות את העבודה הזו באותה האינטנסיביות.
 

היי, מה אתה מצלם? למה אתה מצלם את זה?

 

על מבנים ישנים, מבנים ותיקים, מבנים נטושים.

בדרך כלל הם חולפים על פניי, או יותר נכון מאחוריי ומצדדיי. לפעמים הם מגניבים מבט, זה הרי בכל זאת קצת מסקרן אותם, איש עם מצלמה שמצלם כך פתאום ולא רק שמצלם כך פתאום אלא מצלם מבנים כאלה ישנים או נטושים. לפעמים הם ממש מסתכלים ומנסים להבין. יש גם כאלה הפונים אליי ישירות ופוצחים בתחקיר חשדני. "היי, מה אתה מצלם? למה אתה מצלם את זה?". אני מתחיל להסביר ש"אני אדריכל שמצלם ומתעד מבנים ותיקים ונטושים". יש שאני ממשיך עם "הרי במוקדם או במאוחר יגיע הדחפור לכאן ויעלים את המבנה הזה שעומד כאן כל כך הרבה זמן והכיל בתוכו כל כך הרבה אנשים, ואז יצוץ כאן מבנה חדיש, ומה יידעו הילדים שלנו על מה שהיה כאן קודם?".  ברוב רובם של המקרים, גם הקשוחים והחשדניים ביותר שאני עומד מולם, מתרככים ונעמדים לצידי. "אהה, כן, אוקיי". לפעמים נדרש עוד משפט כמו "אני לא איש נדל"ן, לא איש ביטוח ולא מטעם אף אחד, אני אדם פרטי ואין לי כל אינטרס כספי כאן". לפעמים המשפט הזה בא קודם לכן. אני אכן מטעם עצמי לגמרי אבל בראייה כוללת ורחוקת טווח, אני כמובן בשביל כולם. בשלבים הללו או שהם מפטירים משהו בזכות והולכים לדרכם או שהם מתחילים לשתף ולנדב מידע ופרטי אנקדוטות לגבי המבנה הספציפי. הפער בין החשדנות הראשונית החזקה וסימוני כאיש מוזר או אוייב כלשהו, ובין ההתרגעות והסחבקיות תמיד הולם בי מחדש, למרות שהוא מובן. והפער הזה מצטמצם תוך פחות מחצי דקה, לפעמים תוך כמה שניות בלבד. השיחה הקצרה גורמת להם באופן מיידי לפתיחת נתיב מודעות חדש. המגע הזה עם האזרח המקומי קורה בדרך כלל ברקמות האורבניות, הפרבריות והכפריות הצפופות ופחות באיזורים שביניהם כמו איזורי תעשיה, מפעלים בודדים, ומבנים רבים העומדים לבדם בשטח, נטושים, ללא שכנים קרובים.

 


בית פרדס / בית אריזה, פרדס וינדזברג, סגולה, פתח תקווה, צילום: שרון רז

 

אני מצלם בתי מגורים, בנייני מגורים, מתחמי מגורים, שכונות עולים, שיכונים, בנייני משרדים, מפעלים, מבני תעשיה, בתי קירור, בתי חרושת, מחסנים, יקבים, מבני ציבור, סניפי ביטוח לאומי, סניפי דואר, סניפי מפלגות, בתי קולנוע, מסעדות, בתי קפה, חדרי אוכל, בתי אבות, בתי חולים גריאטריים, בתי הבראה, בתי ספר, גני ילדים, מרכזים קהילתיים, בתי עם, בתי כנסת, בתי מלון, מתקני נופש, מתקני ספורט, מקלטים, מתחמי צבא, מגדלי מים, חוות, מבנים חקלאיים, בתי קיבוץ, מבני מושב, מבני מתקנים, בתי פרדס, שווקים סיטונאיים, מרכזים מסחריים, חנויות, שילוט, פרטים, פתחים, דלתות, חלונות, גנים ציבוריים, שבילים וגם קצת טבע שעוד נשאר בין כל אלו.

 

אני מצלם מבנים שנבנו בעיקר מתחילת המאה העשרים ועד שנות השבעים של אותה מאה קודמת. טרום מודרניזם, מודרניזם מוקדם, מודרניזם מאוחר, סגנון בינלאומי, באוהאוס ומה שביניהם. מבנים פונקציונליים שונים, שחלקם כבר לא מתפקדים ועומדים ריקים, פעורים, נטושים, מתים ומרתקים. לפעמים אני מצלם רק את השרידים שלהם, השרידים שאחרי ההרס.

  
אני מצלם מבנים שהיו בתים של אנשים, של ילדים שבגרו, של נכדים, מבנים שבהם עבדו עשרות ומאות פועלים, מבנים של עולים חדשים שנהיו אזרחים ותיקים, מבנים של ייצור ותפוקה, מבנים של ביורוקרטיה, מבנים של ריפוי והחלמה, מבנים של אוכל, מבנים של חינוך, מבנים של כייף, מבנים של התרגעות ונופש, מבנים של התכנסות, מבנים של דיונים, מבנים של אגירה, מבנים של סחורה, מבנים של קהילה. 

 

מבנה נטוש, הוד השרון, צילום: שרון רז

 

למה אני מצלם את המבנים הללו?

אני מצלם את המבנים הללו כי הם נעלמים במהירות מסחררת ובפרופורציות לא הגיוניות. אני מצלם אותם כי הם כאן איתנו עוד לזמן קצר בלבד. אני מצלם אותם כי הדחפורים כבר בדרך. אני מצלם אותם כדי להעלות מודעות ולרחוש כבוד למורשת הבנוייה שלנו. אני מצלם אותם כדי שסטודנטים לאדריכלות בעתיד יידעו אילו מבנים צנועים היו פעם. אני מצלם אותם כדי שהילדים של הילדים שלכם יבנו את עתידם על ידי הבנת עברם. אני מצלם אותם כי הם יפים. אני מצלם אותם כי הם גוססים. אני מצלם אותם כי הם מתים. אני מצלם אותם כי הלב נעצב והעין נמשכת וכי אני אוהב אותם עד עמקי נשמתי.

 

מרכז מסחרי שכונתי ותיק ונטוש, קרית מטלון, פתח תקווה, צילום: שרון רז

 

מה זה אתר אדריכלות נעלמת?

בתחילת שנת 2004 קניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי והתחלתי לצלם את מה שאני מצלם, את המבנים האלו שלא הרבה אנשים מתעכבים עליהם, אך רבים מתרגשים לראות את צילומיהם, לקרוא,  להביט בנפשם פנימה, להיזכר ולהבין. התחלתי לצלם ולתעד באובססיביות ונוצר אצלי מאגר גדול מאוד של צילומי מבנים ותיקים ונטושים. התחלתי ליזום, לתכנן ולעצב הקמת אתר אינטרנט שיוקדש לזה, ובסוף אפריל 2005 עלה האתר שלי, אדריכלות נעלמת, לאוויר הרשת. באתר, נכון לאפריל 2007 ישנם יותר מ-4000 צילומים, רוב רובם שלי, אך גם של אזרחים לא מעטים ששלחו צילומים משלהם ומקבלים על כך קרדיט בשמם. האתר צומח, גדל ומתעדכן באופן תדיר ועיקבי.
 

פנים בית בד נטוש, זכרון יעקב, צילום: שרון רז

מה יהיה באתר האישי החדש הזה כאן ברשימות?

כאן יהיו מטעמים, תבשילים, חטיפים ומיני צ'ופרים מתוקים.
כאן יהיה תימצות וזיקוק של חומרים מצולמים מהאתר אדריכלות נעלמת, הסברים וגם צילומים מיוחדים שטרם נכנסו לאתר. כמו כן, מדי פעם יהיו גם פוסטים על מוזיקה מצויינת, תרבות ואולי גם אבהות.
יהיה מעניין, מרתק, עסיסי, חושפני, כואב, אמיתי, כנה, קסום, מרגש וייחודי. כך לפחות אני מקווה ולשם אני חותר.

 

 

הכניסה לחדר האוכל הנטוש של גבעת השלושה, במיקום המקורי במרכז פתח תקווה, אדריכל אריה שרון. המבנה מיועד לשימור אך נפגע ונהרס חלקית לאחרונה. צילום: שרון רז

 

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑