איך הכל התחיל?

אני מניח שהכל התחיל תשעה חודשים לפני שנולדתי. המטען הגנטי הונח שם, אז, ואחרי לידתי החלו להצטבר להם החוויות וההשפעות.
 

היו לי שני צמדים של סבא וסבתא.

 

חצי הצמד הראשון היא סבתא שאיבדה את בעלה במלחמת העולם השנייה, ועלתה כפליטה עם אבא שלי ועם אח שלו, דרך מחנה פליטים בקפריסין, לארץ, ל-כפר אברהם אשר בפתח תקווה. היא אחר כך התחתנה שוב, עם סבי החורג, וביתם היה קטן, צנוע, צמוד קרקע, פשוט, עם מטבח מזמין ומבעבע, סלון קטן, מרפסת ועם גינה היקפית וחצר שהיו בה גם מיני בעלי חיים. זה הצד האחד, של צניעות, צנע, פשטות, חוסר במשאבים ובית סמי כפרי.
 
הצמד השני היה מרקע אחר לחלוטין. סבא וסבתא שהיו בעצמם ילידי פתח תקווה, אי שם בתחילת המאה העשרים. הרקע כאן היה של פתח תקווה של האצולה הכפרית, של האיכרים, החקלאים ושל הפרדסים. כאן הייתה אימי מוקפת בעוד אח ושתי אחיות ובהרבה קרובים, חברים ואורחים באורח חיים של בית פתוח.

פיזית, הבית עצמו היה בית גדול משנות החמישים שתיכנן האדריכל דב כרמי וצוותו. לבית היה סלון דו מפלסי, מערך מעניין, חומרים טובים ושתי קומות שנוצרו מהרבה כישרון. הגג, לצערי, לא היה שטוח ומודרני כמו שאר הבית אלא גג רעפים שסבא שלי התעקש עליו. היו גם גינות מסביב וחצר ענקית שפנתה לרחוב. הבית עדיין עומד.

 

הכניסה לבית המיתולוגי של משפחת סימקין (בעבר) ברחוב בן יהודה בפתח תקווה, צילום: שרון רז

 

הפטיו שבין הכניסה החיצונית לכניסה הפנימית של הבית שתוכנן בשנות החמישים על ידי הארכיטקט דב כרמי וצוותו, צילום: שרון רז

 

החזית הקידמית, שהיא גם האחורית וגם הצדדית במידה מסויימת, שעברה שינויים, ופונה לגינה ענקית, במושגים של אז, ולרחוב בן יהודה. אמא שלי חלקה חדר גדול עם שתי אחיותיה בקומה העליונה, היכן שניתן לראות שלושה חלונות צמודים. האח הבכור, אגב, זכה לחדר נפרד משלו. צילום: שרון רז

 

אני התנדנדתי בין לבין. שני סוגים של בתים, באותה עיר.  גם הדירות של הוריי באותה העיר והאיזור בו גדלתי, סביבת בית החולים השרון, ליד כפר גנים א', בפתח תקווה, נטמע היטב באישיות. סביבות התעסוקה של אבי, כשכיר וכעצמאי, של מפעלים, תעשיה, משרדים וחנויות, היוו נדבך נוסף.
 

במשך שנות לימודיי האקדמאיים גיליתי שאני נמשך מאוד למבנים ישנים, לחורבות, למבנים נטושים ולמערכים ארכיטקטוניים של שילוב ישן וחדש באופן כזה שהוותיק נשאר במצבו האותנטי.

באמצע שנות התשעים צילמתי את בנייני המודרניזם בתל אביב בכמה וכמה בקרים של שבתות, כל זאת בשביל עבודת תזה באנגלית על האדריכלות בעיר. הצילומים היו צילומי סטילס בשחור לבן והיוו את תחילת דרכי עם מצלמה המכוונת לבניינים. בהמשך אותה שנה צילמתי גם מספנות נטושות לצידי נהר הקלייד, גלזגו, סקוטלנד, עדיין במסגרת לימודיי וכחיפוש אחר אתר ספציפי המתאים לפרויקט גמר. לבסוף פרויקט הגמר תוכנן באתר מרתק אחר, שוק דגים נטוש ומיוחד, גם הוא ליד אותו הנהר.

 

גובאן גרייבינג דוקס, מספנות נטושות בגלזגו, צולם בסטילס באמצע שנות התשעים והועבר אחר כך לקובץ, צילום: שרון רז

 

מספנות נטושות בגלזגו, היום כבר לא קיימות, צילום: שרון רז

 

גובאן גרייבינג דוקס, פעם היתה כאן פעילות אינטנסיבית של בניית ותיקון אוניות (מומלץ לשים עכשיו באוזניות את השיר שיפ-בילדינג של אלביס קוסטלו בביצוע של רוברט וואייט), צילום: שרון רז

בתחילת שנות האלפיים צילמתי צילומי סטילס שונים ובהם של שכונת עולים חצי נטושה ליד גת רימון בדרום פתח תקווה, שכונה שהמשכתי לתעד באובססיביות שוב ושוב עד היום.

עם אותה מצלמת סטילס ששהתה אצלי באופן זמני בלבד הגעתי בבוקר שבת אחד לאיזור תעשיה צפוני בפתח תקווה, שבו שכן בית הקירור של סבא שלי, בית קירור שהקים אביו שלו בתל אביב לפני כן. בבית קירור זה נהגתי להסתובב כילד, מדי פעם, והמקום היה מרתק. באותה שבת, המבנה כבר היה נטוש. בני, שהיה ילד קטנטן אז, ישן במושב האחורי. עקב הנסיבות, לא יכולתי להתרחק מהרכב והספקתי לצלם 6 תמונות בלבד, מחוץ לגדר. לא שבתי לשם בימים הקרובים שלאחר מכן, ואת המצלמה הייתי צריך להחזיר. זמן קצר אחר כך בית הקירור נהרס ונכתש.

 

בית הקירור של סבא שלי, במצבו הנטוש, לפני ההריסה, צולם בסטילס והועבר לקובץ, צפון פתח תקווה, צילום: שרון רז

 

בית הקירור, פתח תקווה, צולם בשנת 2000, צילום: שרון רז

 

בית הקירור. הקוביה הלבנה שמשמאל היתה משרדו של סבא שלי, שנהג לא לשבת במקום אחד, כי אם להסתובב גם בחדרי המכונות ובחדרי הקירור, צילום: שרון רז

הרצון העז שהתעורר בי אחר כך, ועד היום טבוע, לחזור ולצלם את המקום מקרוב ומבפנים, כולל כל האיזורים, חדרי המכונות, המשרדים והחזיתות, הניע וממשיך להניע אותי מאז ועד היום. תחושת הפיספוס וההחמצה, התחושה שיכולתי לתעד ולא הספקתי, התחושה שהנה, הזיכרונות מהמקום, עוד מעט ייעלמו כמו הבניין עצמו. תחושת עצב וגעגוע, תחושה טרגית של פספוס קודר. באזור זה המשכתי להסתובב אחר כך, במקצבים מאולתרים של זמן, מחפש עקבות, רמזים, שרידים אך לשווא. עד שהעובדה שזה לא יחזור לעולם חדרה והתקבעה לבסוף. הפספוס הזה היה מהכוחות החזקים שהניעו ותידלקו אותי מאז.

חוסר ההשלמה עם ההרס וההיעלמות של בית הקירור, שלא הספקתי לתעד במלואו, והחיפוש האובססיבי אחר עקבות, רמזים ושרידים לאחר מכן, צילום: שרון רז

בתחילת שנת 2004 קניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי והתחלתי לצלם ולתעד באובססיביות מבנים ותיקים ומבנים נטושים. בתחילה בעיקר בגוש דן, ובהמשך בכל הארץ, מה שאני עושה מאז גם עם מצלמה דיגיטלית נוספת, באופן טוטאלי, כל כולי מוקדש למטרה. האקטיביזם הייחודי הזה יוצר שימור על ידי צילום ותיעוד דיגיטלי, ויוצר ארכיון אורבני ולקסיקון אדריכלי ענק, חשוב, ודינאמי.
 
יותר חשוב מאיך שהכל התחיל זה מה שקורה בשטח, מה אפשר להספיק ולהציל בצילומים, איזה מודעות אפשר להעצים למורשת הבנויה שלנו ואיך ממשיכים לעשות את העבודה הזו באותה האינטנסיביות.