"דרך אדומה"

(ההמלצה, אגב, רק שיהיה ברור, היא לגבי הסרט, ולא ממש לגבי התופעה הארכיטקטונית)

טאואר בלוקס

מגדלי מגורים שנבנו בשנות החמישים, השישים והשבעים ברחבי בריטניה. הם גבוהים, מאוד, פשוטים יחסית במראם ובתכנונם ובולטים למרחוק. להבדיל מישראל, האוכלוסייה ששוכנת בהם ברוב המקרים היא אוכלוסיה חלשה והעוני, הנזקקות, הפשע והאלימות שכיחים. אם בישראל ישנן שכונות שלמות משנות השישים והשבעים של מגדלי מגורים, הרי רובן מכילים אוכלוסיות חזקות, כמו למשל ברמת אביב, נווה אביבים תהיה דוגמא טובה.
את הטאואר בלוקס אפשר להשוות עם השיכונים הנמוכים והנפוצים של 3 הקומות בארץ, אלה שפזורים כאן בכל מקום ובכל איזור פחות טוב של כל עיר ועיירה. מדובר באותן שנים ותקופת בניה. מיזמים גדולים וממשלתיים, תכנון מכוון מלמעלה, פריסה של מלאכת מחשבת, לפעמים בלחצי זמן, של משימת שיכון קבוצות גדולות של עולים.
בבריטניה כולה, בסקוטלנד בתוכה ובגלזגו עוד בפנים ישנם אזורים רבים של שכונות כאלו המכילות רק או כמעט רק מגדלי מגורים, שיכונים לגובה. הם כמעט תמיד קצת מחוץ למרכז העיר, גובלים וגבוליים. הם באים באזורי תפר והם תמיד כמו מובלעות ייחודיות ואוטונומיות. מעין בועות כאלו שאין ממש רצון או סיבה להיכנס אליהם.


ישנם אזורים קשים בגלזגו, כמו בערים אחרות, שאליהם לא מומלץ להיכנס. בשנות החמישים, שישים ובמיוחד השבעים זה היה הכי גרוע. ישנן שכונות שהיו אז, עם בניינים ישנים, שהרסו אותן אחר כך, לקראת שנות השמונים, לחלוטין, ובנו במקומם בניינים חדשים, לפעמים מגדלי מגורים חדשים שהמשיכו את מסורת השתכנות השכבות החלשות והמוחלשות.

 כשהייתי סטודנט והגעתי לגלזגו חיפשנו אני וזוגתי דירה להשתכן בה. באחת מהפעמים הגענו למתחם או שכונת טאואר בלוקס כאלו שהיתה לא רחוקה מאוד ממתחם בנייני "גלזגו סקול אוף ארט". אבל זה היה מעבר לגבעה, על קו תפר של אזורים, משהו קצת נפרד. אני זוכר שעלינו במעלית לדירה ומה שהימם בה היה הנוף שהיה די עוצר נשימה. די באמצע העיר, פתאום אתה בגובה כזה עצום ומשקיף לכל ההרים והגבעות שמסביב לעיר, ולבניינים שבתוכה. הכל על רקע האפורים והתכולים של השמיים המתחלפים במהירות. מרהיב. פנים הדירה היה הרבה פחות מלהיב וכן כל ההרגשה, התחושה היתה לא נוחה, משהו שם בהחלט לא היה במקום, בשבילנו.

בבריטניה, ואני מכניס כאן ביחד את אנגליה, וויילס, סקוטלנד וגם אירלנד, למרות שאירלנד היא סיפור אחר, עושים את הטלוויזיה הכי טובה. בבריטניה עושים את תכניות הילדים האיכותיות ביותר. גם את התיאטרון הטוב ביותר בעולם, למרות שאישית אני לא סובל את המדיה האמנותית הספציפית הזו. כמובן שעושים את האמנות הכי טובה, את המוזיקה הכי מגוונת והכי טובה, את הספרות הכי טובה וגם את הקולנוע הטוב ביותר.

היה מייקל פאואל, יש את קן לואץ' ואת מייק לי. יש גם רבים אחרים. בשנים האחרונות יש הרבה סרטים בריטיים מצוינים, הם בדרך כלל מאוד ריאליסטיים ולא קלים, חלקם פונה קצת יותר למיינסטרים אך רובם לא, אם זה "וונדרלנד", "משהו יפה", "המוצא האחרון" או רבים אחרים שאינני זוכר כרגע את שמם. כך הגיע אלינו עכשיו גם הסרט הסקוטי המצוין "דרך אדומה" שעליו אני ממליץ בחום כאן ועכשיו.

אז יש בסרט הרבה קשיים, קונפליקטים, שאלות מוסר וחיים מורכבים. מדובר כאן על אישה אחת, שחוותה טרגדיה, שעובדת במשטרה, ותפקידה הוא לפקח על מה שקורה ברחובות ובסמטאות הצדדיות של גלזגו, דרך מערכת מסועפת של מצלמות שטח משטרתיות. אינני יודע אם ישראלים מודעים לכך אבל יש בשנים האחרונות במרכזי הערים הגדולות בבריטניה, ואולי גם בקטנות, מערכות של המוני מצלמות משטרתיות כאלו, שגם מקליטות ומתעדות פשעים ואלימויות מסוגים שונים ורבים. זה התחיל בקטן עם מצלמות ברחובות הראשיים וליד פאבים והתפתח למצלמות כמעט בכל פינת רחוב וסמטה חשוכה. היו ויכוחים גדולים על הנושא שכן זהו סוג של עידן טרום 1984 כזה שבו "האח הגדול" והפעם לבוש בכחול, צופה על פעולות אזרחים מלמעלה ועל חייהם.

ובכן, הסרט הזה בהחלט נוגע בנושא ומתחבר עם האמביוולנטיות של תחומים אחרים בחייה של השוטרת הבודדה הזו. ישנו פושע לשעבר, שאיתו נוצרת סוג של מערכת יחסים מורכבת וישנו סוד שנחשף בסוף.
בין לבין, אנחנו מקבלים פיסת חיים אמיתית של חיים בשוליים, של החוק והאזרח הקטן, של עוני ועליבות, של איזור אחד של טאואר בלוקס ושל חיפוש נחמה, רצון לנקמה, רצון לקרבה וכ"ו.

הסרט הזה, כמו הסרטים הבריטיים הטובים של השנים האחרונות, לא מסתיר, לא מתבייש ונותן לנו בפנים ובעוצמה את האמת, הכאב והאנושיות של הגיבורים בסרט שהם כל כך האזרחים שבחוץ.

"דרך אדומה" – הסרט – עכשיו בבתי הקולנוע – מומלץ (ואני מניח שגם כאן, לא לכל אחד)

Advertisements