המוכרת מגלידה מונטנה בתל אביב נפטרה

היום הייתי שם עם הבן שלי וגיליתי להפתעתי שהמוכרת היא לא אותה מוכרת.

מיד חשדתי ונבהלתי. שאלתי את המוכרת החדשה מה קרה למוכרת הותיקה.

"מתה, זהו, היתה בת 90".

אוי ויי, אמרתי לעצמי, ואולי גם לא לעצמי. זה מיד צבט לי חזק בלב.

מוכרת. אישה. מבוגרת. גיל הזהב הנעזב. די נחמדה. קורקטית. היתה שם תמיד. תמיד. לפחות בשעות שאני בא, וזה בדרך כלל, פעם בכמה זמן, עם הבן שלי. אני בא לשם כי החנייה נוחה וזה מקום טוב להעביר בו קצת זמן. קצת עצוב, קצת עזוב אבל טוב. ותיק כזה. פשוט ותיק.

אני קונה לו גלידה בכוס ולפעמים גם לי. היו פעם כמה מונטנות. היתה בבאר שבע אבל לי היתה בפתח תקווה. והיו שתי מונטנות בפתח תקווה שתמיד היה ויכוח מי מביניהן טובה יותר. שתי המונטנות היו ממול לקולנוע שלום ז"ל שממש לא הספקתי לצלמו ולתעדו כי זה היה מזמן מדי כשהוא נהרס. אני וחבריי לבית הספר העדפנו כמעט תמיד את המונטנה הימנית, שבה שהה מוכר כזה פולני מבוגר.

מה לא היה בתוך הכוס? גלידה אמריקאית טרייה, אננס, רוטב תות, אגוזים, קצפת ענקית, זה אם לקחת "ספיישל".

אז גם במונטנה בתל אביב זה בערך אותו הדבר. עם טיפה פחות דברים בפנים אבל עדיין אופציה לרוטב שוקולד (לבן שלי), לרוטב תות (לי והרבה), לאגוזים מסוכרים (לי והרבה), לסוכריות קטנות (לאף אחד משנינו) ולקצפת (תמיד לשנינו). לי גלידה כזו תמיד תעשה כאב בטן אחר כך אבל בדרך כלל אני נוהג להצטרף להזמנה למרות זאת. גם שתיה אני מזמין. פעם היתה תותית אז לקחתי תותית בשביל הנוסטלגיה. היום כבר אין תותית.

אני מזמין גם בייגלה חם כזה ופריך ממכונה. הבן שלי אמר לי השבוע שזה המאכל שהוא הכי אוהב בעולם- הבייגלה הזה. נו שויין.

אז אנחנו ביריד המזרח של שנות השלושים. במתחם גני התערוכה הישנים, מה שקוראים. מתחם שלם שתוכנן בצורה מסודרת מההתחלה. היו כאן מבנים מדהימים בשנות השלושים ונשארו מהם רק שרידים ורמזים. קפה גלינה כבר מזמן איננו וברוב המבנים נעשו שינויים כה גדולים במהלך השנים שאי אפשר לזהותם. חבל. מאוד.

מבחוץ יש שרידים וראיות למרפסת מרוצפת שפעם היתה כאן. המקום לא מצוחצח, בלשון המטעה, אבל זה מה יש כנראה. הכניסה העגולה של מונטנה תמיד מרשימה, לפחות בפוטנציאל שלה. בפנים העניינים לא זוהרים ובדרך כלל די ריק. נחמד לראות שאנשים כן באים ונכנסים. לא הרבה. אבל נכנסים, חוטפים גלידה וזזים. הרי בבן יהודה יש את מיטב הגלידריות החדשות, הגאוניות והיקרות למדי, אבל כאן זה בשביל מקום אחר בנפש, חווייה של פעם.

תמיד אנחנו יושבים בשורה השניה של השולחנות, או בטור השני, לא יודע איך לחלק את זה. בפנים, בסוף, באמצע. אני תמיד מהורהר משהו, כשאני יושב שם ומביט סביבי. הגלידה עושה את העבודה, לפחות עבור ילדים, אבל אני קצת נעצב על עוצמת הפוטנציאל לשידרוג/שיפוץ/שימור/שיחזור לעומת המצב הקיים בעיצוב ותחזוקת הפנים.

אבל היא לא היתה כאן היום, וקצת כאב לי שהנה, עוד אישה מבוגרת הלכה לה לעולמה כך פתאום, אישה שלא ממש, אלא רק טיפ טיפה היכרתי. בת 90 היתה, והמוכרת החדשה אמרה שהיא הגיעה לגיל יפה. היא עבדה עד הרגע האחרון, כך אני אמרתי, תיקתקה לקופה עוד גלידה, פרטה עוד כסף בשמחה בשביל המכונות.

המקום כאן מ-1960, כלומר 47 שנים. האישה המבוגרת עבדה כאן כ-35 שנה, מסתבר. כששאלתי את המוכרת החדשה לשמה של הנפטרת שאך זה עתה הלכה לעולמה, נעניתי ב- "אני לא זוכרת…".

הפינאלה שלנו, שלי ושל הבן שלי, היא תמיד במשחק של ההוקי הזה עם הדיסקית הלבנה העגולה, לוח המתכת הקר ושני הפלסטיקים שאיתם מגינים על החריץ שהוא השער שלך ותוקפים ומנסים להבקיע לשער היריב. מפאת גילו של היריב ובגלל שהוא בני, אני בדרך כלל משתדל לא לשחק בשיא העוצמה ובכל הכוח. הרבה יותר עדין. 4 שקלים, והמשחק רץ על זמן שאול של כ-3 דקות. כשנגמר הזמן וארבעת השקלים נשארת רק הדיסקית הלבנה שהיא ה"כדור" על לוח המתכת שהוא ה"מגרש". בשלב הזה אני מזכיר לו שכדאי שלא לספוג שער עכשיו כי המשחק באמת ייגמר. בסוף הוא נגמר כי בסוף נכבש שער. בסוף זה באמת נגמר. מגיע הסוף. לכל אחד. ולכל אחת. לא משנה באיזה גיל. בסוף נעלמים לאוויר, לאדמה ומתעופפים לחלקיקי זיכרון.

פנים מבנה גלידה מונטנה, יריד המזרח לשעבר, אחרי סוף דיזנגוף צפונה, תל אביב. צילום: שרון רז

הפנים הורוד עתיק והמלנכולי משהו של גלידה מונטנה בתל אביב. צילום: שרון רז

גלידה מונטנה ולקוח רעב לטעם של פעם. צילום: שרון רז

השילוט הפנימי שמעל למספק הגלידה עם הלוגו הידוע. צילום: שרון רז

 הדוכן הפנימי הבנוי שבו שהתה ושירתה במשך 35 שנים מוכרת הגלידה המבוגרת את האזרחים לפני שהלכה לעולמה. צילום: שרון רז

צריך לתת כבוד ל-ותק ול-ותיק. צילום: שרון רז

הלוגו הותיק גם הוא. צילום: שרון רז

המבנה הפנימי של התיקרה והעמודים המגדירים חלל מזמין שחי פעם יותר. צילום: שרון רז

פרט הפסיפס על העמוד, שנראה די אותנטי ומוקדם. צילום: שרון רז

מבט פנימה, לכיוון איזור המכירה וקבלת הגלידה. צילום: שרון רז

המשחק החביב עליי ועל בני אחרי זלילת גלידה ביום קיץ. צילום: שרון רז

תיקרה לא מוצלחת שנוספה בשלבים מאוחרים יותר, שנות השמונים או התשעים. צילום: שרון רז

מבט אחרון מבפנים החוצה. משחור ללבן. מחושך לאור. מוות? חיים? צילום: שרון רז

מודעות פרסומת