ה-פטיפון חי שוב

 

איזו התרגשות.
בחיי שהרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אולי מאז ההופעה של איגי פופ, מאז שהבת שלי נרדמה עליי או כשהבן שלי חיבק אותי לאחרונה.

פשוט לקחתי סוף סוף את הפטיפון לתיקון אחרי המון המון זמן שזה היה צריך לקרות ולא בוצע.
אלוהים, מזל שסוף סוף נכנס לי קצת שכל לראש. איך לא עשיתי את זה קודם?
כול כאלב ביג'י יומו, כמו שאומרים בני דודינו. משפט שאני מאמין בו מאוד, אגב, ועובד יפה.

חנות בגבעתיים. הייתי אצלהם אולי לפני איזה 15 שנה. עבר זמן.
אז הלכה המחט, מזמן, נשברה, נחבלה, נגמרה. כל הסיפור היתה המחט ולהחליף אותה עלה 75 ₪ בלבד.
הוספתי גם מנקה כזה לתקליטים. היה לי בתוך תיבת הפטיפון אחד כזה חום ישן ומלא שמן או משהו, אולי מהספריי של פעם. הגיע הזמן לזרוק אותו ולקנות חדש. מזל שהיה חדש. באנגלית ועל העטיפה זה נקרא
Velvet record brush. נו, מברשת הקטיפה.

 

הפטיפון ב-באג'אז' ויאללה. בערב (מקודם) הגעתי הביתה וחיברתי אותו מיד לרסיבר. נו, עכשיו צריך תקליט. יש לי בבית כמה עשרות שאני מחזיק איתי ויש עוד בבית הוריי כמה עשרות רבות אחרות שנשארו אחרי כמה צמצומים ומכירות בעבר הרחוק. לא נכנסתי יותר מדי לשיקולים ולהתלבטויות. כמה שניות ובחרתי באופן כמעט רנדומלי את meddle של פינק פלויד. הוצאתי את התקליט מעטיפת "תוצרת חוץ" שלו, הנחתי את צד א', הפעלתי את מתג הסיבוב על 33 (ושליש), לקחתי את המברשת החדשה והברשתי קלות את העגול השחור המחורץ והמסתובב הזה, ניגבתי את האבק על צד החולצה, כמו פעם, ווידאתי ניקיון נוסף.

 

אז הגיע השלב המעניין. החלטתי מיד לא לפתוח בקטע הראשון בתקליט אלא לכוון לקטע השני שאחריו. אולי בגלל שרציתי שוב לחוות ולבדוק אם אני מפוקס וזוכר איך לכוון את המחט שעומדת באוויר ולהנחית אותה בדיוק ברצועה הצרה שהיא הרווח המפוצפץ בין שני הקטעים או השירים.
אותו טאצ'. הזיכרון נשאר בחלק האחורי של הראש. כאילו עשיתי זאת אתמול ממש. המחט נחתה בדיוק ברווח ואז התחיל השיר השני שהוא השיר הראשון שאני מאזין לו מ-ויניל אחרי המון המון ויותר מדי זמן.

גבירותיי (ומה לעשות בעיקר כנראה) רבותיי, החווייה מהממת.
מצד אחד כאילו אתמול שמעתי תקליטים לאחרונה. מצד שני כאילו נבראתי מחדש. התגלות.
איזה צליל! איזה עומק! איזו חדות! איזה יופי צרוף (ולא צרוב)! איזה כייף!

חזרתי באיבשה אחת להיות טינאייג'ר. טוב, לא בדיוק. קצת עברו שנים, סוגי מוזיקה, אהבות, אכזבות, נוספו קילוגרמים רבים, הלך השיער, צצו בעיות, נוספו קשיים, אבל אני אבא. זה אולי לא קשור לפוסט הזה אבל זה חתיכת דבר משמעותי של הבדל ענק.

אחרי צד א', עם השיר הנפלא fearless והמנון "לעולם לא תצעדי לבד" של אוהדי ליברפול (הרבה לפני בניון), החלפתי לצד ב' עם echoes על כל הצד. עכשיו צריך להתרגל שוב לקום ולהחליף צד אחרי 20 או 25 דקות קצרות.

איפה זה ואיפה דיסק צרוב עם mp3 של איזה 10 אלבומים ברצף של זמן ארוך וממושך. ואיזה הבדלים באיכות (ראו פוסט של דויד פרץ על ההבדל בין דיסק רגיל ל-mp3 , ובודאי יש עוד הבדל גדול לויניל).

עכשיו רואים את ה"רצועות" כמו שאהוד מנור היה קורא להן ברדיו 88, ממש רואים את ה"גודל" של כל שיר, את הסדר הנכון, את ההבדלים בין צד א' לצד ב'. מעריכים כל דבר קטן.

אחרי פתיחת פינק פלויד נשלף struggle for pleasure של soft verdict הלוא הוא ווים מרטנס. זה איפי (לא תקליט מלא) קסום ואינסטרומנטלי, מינימליסטי אך עשיר. התגעגעתי לזה. מאוד.

הבא אחריו לא היה סוס כי אם פאטריק פיצ'ג'ראלד הנפלא שאני בספק אם מישהו זוכר אותו או בכלל מכיר אותו. הוא היה מעין משורר ומבצע פאנק אקוסטי ייחודי בלב מהפכת הפאנק ואחריה. הוא הוציא מעט אלבומים ואת הדיסקים שלו קשה למצוא. רוב האלבומים לא יצאו עד היום על דיסקים, כמו זה ששוב האזנתי לו, תקליט נדיר ומעולה בשם Tunisian twist.

אם אינני טועה, וכבר כתבתי על כך בעבר הרחוק בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-ynet, מיכל ניב ז"ל בחרה בתקליט הזה בסוף שנות השמונים (או בתחילתם של התשעים) כאחד מעשרת האלבומים שלה שהיא הכי אהבה בשנות השמונים וזה הופיע בעיתון "העיר" כנראה.
יש לי חבר טוב שגם הוא אוהב את האמן הזה מאוד ופעם, ב-1990, ובזכותו, אפילו ראינו אותו מופיע בפאב נידח וקטן בלונדון אל מול מעט מאוד אוהדים.

מה נשלף אחר כך?
Network של רוברט פריפ. גם זה איפי ולא תקליט שלם, אבל יש בו פנינים כמו הביצוע לשיר here comes the flood של פיטר גבריאל ששר אותו עם פריפ ובריאן אינו לצידו ובביצוע מינימליסטי יפהפה, ואת הביצוע הזה מקדים תיאור מדעי של הסבר על כך שבעתיד (והעתיד כבר כמעט כאן) יימסו הקרחונים והעולם יישטף במים, וזה כבר מוקלט כאן ב-1978.

 

 

לא צילום של התקליט נטוורק כי אין באיכות טובה, אבל אקספוז'ר של פריפ גם הוא מצויין והעטיפה הרבה יותר יפה

זהו, עכשיו אנחנו כבר ביום שישי או בלילה שבין חמישי לשישי והרולינג סטונס עם "מטא-מורפוסיס"

מסיימים את היום והערב הזה, שהיה יום חם ומתיש אך הערב בסופו הביא עימו סאונד ישן חדש, התרגשות, והערכה לדברים הקטנים בחיים, שהם באמת הרבה פעמים הדברים העיקריים בהם.

כייף גדול!

מודעות פרסומת