הורים

הורים שלא מחסנים

הורים שלא מחסנים את ילדיהם

הורים שלא מחסנים את ילדיהם ודופקים את כלל הציבור

אינני רופא ואינני מתמצא ברפואה יותר מממוצע האוכלוסייה. אני לפעמים רק מצטער שלא הלכתי ללמוד ולעסוק ברפואה. לא שזה מתאים לאופי שלי, כנראה שלא, אבל הכסף טוב. בסוף. זאת אומרת כן, הלימודים ארוכים וקשים (גם בארכיטקטורה הם די ככה) והסטאז' והשנים שאחריו מלאים בשעות עבודה בלתי נגמרות וסיזיפיות, אבל, וזה ה-אבל הגדול- יש תמורה לאגרה. כלומר סיכוי טוב שאחרי ה-אחר כך הזה יש לפחות להיכן להגיע. כי הכסף בגיל 40 פתאום יכול להיות עצום ורב, שלא נדבר על ההילה הכבוד וההערכה שרוחשים אזרחים לדוקטור שלהם. דרגת קדושה. בסך הכל, אם כן, עיסקה משתלמת ומאוד מתגמלת.
שעלת זו מחלה. ייתכן והיא כמעט נעלמה ושוב חזרה. בכל אופן הרופא, הנהדר הזה, מציין בפניי שיש קאמבק די מסחרר וייתכן שיש מגיפה או תחילתה של מגיפה. היא לא אצלי המחלה, אלא כנראה אצל בני, שמכיר עכשיו את אותו רופא כבר במשך 8 שנים. והרופא הזה הוא באמת נחמד, יעיל, מקצועי ומצויין באופן מוחץ ומדהים.

אז הבן שלי כבר משתעל כזה בערך חודש. זה לא נדיר אצלו כי הוא כמעט אסמתי כזה ורגיש מאוד. אתם יודעים, אכלנו ביחד, הוא פיזית ואני נפשית, את הסיפור הזה של שיעולים, קוצר נשימה, הקאות, רגישויות ואינהלציות של בתי חולים, מוקדים רפואיים, מכשירים ביתיים ותמהילי תרופות עוד מגיל אפס פחות או יותר. יש ילדים שחולים הרבה. יש ילדים שחולים מעט מאוד. תמיד קינאתי באותם הורים שלא צריכים להתמודד עם סוגים שונים של קשיים רפואיים של ילדיהם, שכן קשיים כאלה, ולמשל אישפוזים בבתי חולים, יכולים כמעט להעביר אדם שפוי על דעתו, בעוד הורים עם מזל לא שמעו על ביקור אצל רופא. מאז שבתי נולדה חוויתי סוף סוף (ו-טפו טפו טפו) את ההווייה והחווייה של גידול ילדה שהחולי כמעט ואינו תופס אותה והצורך ברופאים איתה הוא די מועט ונורמלי. וואהו, איזה כייף משחרר. משהו אחר.

אז מעבר לאינהלציות הפעם ומעבר לאנטיביוטיקה, כדי שלא ידביק אחרים, נדרשת הפעם גם בדיקת דם הבודקת את עניין השעלת- כן או לא. אנחנו עדיין לא יודעים, אגב. מסתבר שמסתובב עכשיו משהו שהוא כאמור וכנראה תחילתה או עיצומה של מגיפה שעוד עלולה להתפשט עוד, וחבר שלו מהכיתה חולה בזה.

ומה אמר לי הרופא?

בגלל, וכנראה באמת בגלל, אותם הורים ספוראדיים באוכלוסיה, שהחליטו על מדיניות נוקשה ו"טבעית" של לא לחסן את ילדיהם, גורמים לכך שמחלת השעלת, במקרה זה, מתפשטת כמו אש וחוזרת, ומדביקה ילדים שכן התחסנו פעם, אך בגילאים מסויימים, לאור כך שהחיסון נחלש, מצליחים כן להידבק, ובעקבות כך לסכן בסופו של דבר אוכלוסיות שלמות של תינוקות ובמיוחד אנשים מבוגרים שגם יכולים אחר כך ממש להיעלם מהעולם מזה.

עכשיו, מישהו יכול לומר ברגע זה- צא מהמחשבה המיינסטרימית המקובלת, ותחשוב שהרופא של הילד מציג דיעה אחת שהיא קצת מוטעית אולי או מלאה באינטרסים ואולי אותם הורים צודקים וזכותם לנקוט בשיטה שלא מאמינה לרשויות ולרופאים ומחליטה על דרך "טבעית" יותר לגדל את ילדיהם.

מה שקורה הוא שעד עכשיו חשבתי על זה במנותק. כלומר- ההורה מחליט לגבי ילדו הוא וזהו, ללא קשר לשאר האוכלוסיה. רק עכשיו אני מבין שיש קשר. אותו הורה שכאילו מחליט רק על ילדו בביתו הוא ורק אותו מסכן או רק איתו "מיטיב" בעצם גורם או עלול לגרום נזק חמור לרוב האוכלוסייה ובאופן ישיר גורם להתפשטות של מחלה שמסכנת אנשים וגם סתם גורמת אי נוחות וסבל מסויים להרבה מאוד ילדים והוריהם.

ועכשיו אני אומר– ההורים האלה שלא מחסנים (כמה זה? 7 משפחות? 26 משפחות בגוש דן?) – ייתכן שלא רק שתי סטירות הגונות ומצלצלות אלא גם התרעננות במתקן כליאה כלשהו יכול אולי לעזור להם להבין כמה דברים, אם אכן זהו באמת הקשר החד בין הדברים. אהה, כן, שיחזירו לי גם את הכסף ששילמתי עבור התרופות ושהם עצמם ישתעלו במשך 1000 יום רצופים.

שעלת היא 100 יום של שיעול. שלושה חודשים. למה מישהו, במיוחד ילדים, ובמיוחד הילד שלי, צריך לסבול מזה?

Advertisements