אוסטרליה וניו זילנד, היבשת הרחוקה והגדולה

הרעיון לפוסט הזה בא לי בין התעוררות לעירות, בארבע ורבע בבוקר. אולי זה השליח של העיתונים, עם האופנוע הארור, שכל פעם מעיר אותי, כנראה, חייב להיות משהו כזה, כי זה תמיד בשעה קבועה, ואני מכיר את השעה ארבע ורבע יותר מדי טוב. זה היה גם הלילה שבו התחלף השעון משעון קיץ לשעון חורף, והמוזיקה משמש צהובה למלנכוליה אפורה.

אינני יודע מה גרם לי לחשוב ולהגות את הפוסט הזה, מה הדליק את הניצוצות בתודעה. רציונלית אני יכול לחשוב אם משהו כמו הפוסט הלפני-אחרון של דויד פרץ על שירי תקווה השפיע עליי. יש שם שיר מעולה של להקה מעולה (וקליפ מעולה) של הגו-ביטווינס האהובים מאוסטרליה וגם של קראודד האוס מניו זילנד. זה כנראה לא מה שממש גרם לפוסט הזה שלי לעלות לראש, אבל עם המוח אי אפשר לדעת.

אולי בשבוע הזה שבין ראש השנה ליום הכיפורים כדאי לצלול לעולם שלם של צלילים מיבשת רחוקה. יבשת רחוקה מאוד, מסקרנת. לא מעט אנשים כבר ביקרו שם, לי אין תכניות כאלה בזמן הקרוב, או יכולות. אוסטרליה אינה יעד מועדף עליי או נחשק במיוחד. מאוד רחוק, עם ערים רחוקות אחת מהשניה, עם מרחבים אינסופיים, פחות מדי קור לטעמי ויותר מדי חום ושמש. בכל אופן, את ההיבט המוזיקלי שיוצא ובעיקר נשאר שם כדאי להאיר ולהכיר.

אומרים שהכל שם נוח ונינוח, איטי, טבעי, זורם, אומרים שהם צאצאי גנבים ופושעים אנגליים שהוגלו לשם בעבר הרחוק, אומרים שהם שותים הרבה בירה ונחים רוב היום. אני רק יכול להרהר ולכתוב על ארץ אבותינו הנוכחית, ומימים ימימה, מלחמותיה וסיכוניה, שכניה, בעיותיה, פלסטיניה ואויביה. לא פעם חשבתי מה היה קורה אליו הרצל היה ממליץ ש"אלטנוילנד" לא תתרחש במקום המקורי שאליו אנו אמורים היינו לחזור, ושבו היינו מזמן מזמן, אלא במקום אחר, רק בשביל שקט נפשי מסויים שאולי היה מתרחש.

אוגנדה זה כל כך רע? מה עם איזה שטח פנוי באירלנד? בקנדה? באוסטרליה או בניו זילנד?

בהתחשב במה שהאוסטרלים עשו ועוללו לילידים האבורג'ינים, לא בטוח שמצבינו היה מזהיר אבל קל לדמיין בכל זאת שהיה אולי קל הרבה יותר במקום אחר, מהמקום הקשה שאנחנו נמצאים בו, ושאולי הכיסופים לירושלים היו יכולים להישאר בלב ובתודעה, לא נורא, העיקר שחיים.

אני, בגדול, אנגלופיל. אני אוהב מוזיקה מכל מיני מקומות בעולם, אם זו צרפת, אם ברזיל, אם פורטוגל או קובה. אך בעיקר ובמיוחד אני מעדיף מוזיקה עם מילים שמושרות בשפה האנגלית, מאוד מארה"ב, אך במיוחד מאנגליה. מוזיקות הרוק האלטרנטיביות והאחרות המועדפות עליי במיוחד נעשו ונעשות בבריטניה. אם האג'נדה בפוסט הזה היא היבשת הדרומית אז יש בהחלט את ההקשר הבריטי, וזה נטוע חזק, אך יש בהחלט גם "צליל" אוסטרלי שעובר בין חלק מהלהקות שבאו משם, משהו אקוסטי יותר, הזוי מעט, נוגה ומלנכולי אך גם אופטימי ומואר. פסיכדליה עדינה ופשטות שהיא גם מעט מורכבת. יש שמש, הרבה שמש, אבל היא יותר צהובה וכתומה, פחות לבנה ובוהקת, והיא יותר הוזה וגם קצת עצובה.

להקת ה-צ'רצ' (הכנסייה) היא מהלהקות הטובות ביותר באוסטרליה. הם התחילו בשנת 1980 וממשיכים עד היום. בתחילת ובאמצע הדרך, הם הוציאו כמה וכמה תקליטים מצויינים של ניאו פסיכדליה ופופ אלטרנטיבי נפלא. במיוחד אני ממליץ על אלבום שנקרא the blurred crusade ועל האלבום starfish הידוע יותר. הבולטים בלהקת ה-צ'רצ' הם סטיב קילבי ומרטי ווילסון פייפר, האחרון גם עם קריירת סולו לא רעה בכלל.

ה-אפרטמנטס (הדירות) פעלו בשנות השמונים והתשעים. להקה עדינה, קטנה ונהדרת שלא רבים לצערי שמעו עליה. שוב מדובר בפופ רוק אלטרנטיבי ועשיר. האיש העיקרי שם הוא פיטר מילטון וולש. בשנות השמונים כשיצאו שלושת האלבומים של פרוייקט this mortal coil בחברת 4AD בוצע מחדש השיר הנפלא שלהם mr somewhere והביא אותם טיפה יותר לתודעת הציבור. לצערי העמוק לא מצאתי את השיר הזה ב-יו-טיוב, מסתבר שגם שם אין עדיין הכל. גם ב-גוגל העליתי חרס, וכל חיפוש של להקת ה"דירות" מביא תוצאות של אתרי נדל"ן, דירות וסדרת טלויזיה. שערוריה.

ה-גו-ביטווינס הנפלאים היו להקה שפעלה משנת 1978 ועד סוף שנות התשעים. בשנות האלפיים הם עשו קאמבק מבורך ומצויין עד לפטירתו בשנה שעברה של אחד משני סולניה, גרנט מקלנן, שגם הוציא תקליטי סולו מומלצים, כמו גם חברו ללהקה רוברט פורסטר. זהו פופ רוק אלטרנטיבי עדין והם ניפקו כמה וכמה תקליטים מצויינים כמו ליברטי בל ב-86, sixteen lovers lane ב-88 ו-ברייט ילו, ברייט אורנג' משנת 2003. למזלי, יצא לי לראות אותם בהופעה לפני כעשור ומשהו בגלזגו, היה טוב:

הטריפידס, the triffids, נוסדו ב-1981 ופעלו עד 1990. גם הם עשו מוזיקת פופ אלטרנטיבית ייחודית שגם הושפעה מעט מפולק ומדברים נוספים, סוג של פולק פופ אחר.

כאן בקטע כללי המדבר על מעבר של להקות מאוסטרליה ללונדון, ועל הקשיים, עם אמנים שונים כמו ה-גו-ביטווינס ואחרים המתארחים ומתראיינים כאן:

הידוע שבאוסטרלים, ובמיוחד בארצנו האלטרנטיבית הקטנטונת שבה הוא נערץ עד היום, הוא ניק קייב. ניק קייב התחיל את דרכו עם להקת ה- birthday party שעשתה פוסט פאנק בלוזי ומופרע, אחר כך יצא לדרכו העצמאית מלאת הרגעים המצויינים ואלבומים מלאי כתיבה אלטרנטיבית עם השפעות בלוז, גוספל, רוק ופוסט פאנק (אני אוהב מאוד דווקא את תקליט הקאברים שלו לשירים של אחרים הנקרא kicking against the pricks). יוצר וכותב ייחודי שהוציא תקליטים מעט יותר מרוככים בשנות התשעים, לעומת השמונים, כמו the good son והאלבום המינימליסטי והכמעט מושלם the boatman's call.

הנה ניק הצעיר, במדורה שבטית אוסטרלית של "ניק הסטריפר", עם להקתו הראשונה, the birthday party:

וכאן ניק קייב בתכנית טלויזיה כלשהי עושה עם הרכב מיוחד וג'אזי הכולל שמות גדולים, את ביצועו ל-היי ג'ו:

ניק קייב עם into my arms המופלא, עם הפסנתר והקול העמוק הזה:

להקות אוסטרליות נוספות הן ה-בי-ג'יז עם השירים שהפכו אחר כך לדיסקו רקיד וידוע, איי סי / די סי עם ההארד רוק הבסיסי והמלהיב, להקת הפאנק רוק הסיינטס, the saints, להקת הפופ של שנות השמונים מאן אט וורק, men at work, ועוד. הנה מתחיל הזיפזופ שלנו מאלטרנטיבה למיינסטרים ומשם בחזרה למוכר פחות.

קבלו את להקת הרוק המיתולוגית ac/dc שהיום אמהות וילדים הולכות והולכים עם החולצות שלהם (הלוגו המפורסם על טישירטס) ולא בטוח שיודעים מיהם, בשיר הכי קורע שלהם, עם הריפים האלה של הגיטרות, באק אין בלאק, בחזרה בשחור, ישירות ל-פנים:

ונשתעשע עם קצת פופ מהאייטיז ל-פנים, עם "גברים בעבודה":

עוד גלולת אייטיז עם ניחוחות מסויימים של בריאן פרי, רוקסי מיוזיק, דיוויד סילביאן ולהקת "יפן", להקת icehouse עם hey little girl:

ונחזור אחורה קצת, לאמצע שנות השבעים, 76 ו-77, תחילת הפאנק, בארה"ב היו הראמונס, שהתחילו הכל (אם לא מחשיבים את הטרום פאנק כרגע עם איגי פופ, ולפני זה הוולווט אנדרגראונד וכ"ו), באנגליה הסקס פיסטולס והקלאש, ובמקביל באוסטרליה היו ה-סיינטס, "הקדושים" (והמצויינים), the saints והנה הסינגל הראשון שלהם מ-76 במקור i'm stranded:

הנה הם גם בתיעוד הופעה מיוזעת לפי כל הכללים, באוסטרליה ב-1978 (אני הייתי בן עשר, בפתח תקווה, ומאוחר יותר השלמתי את החסר) עם שני שירים ברצף, בפחות מחמש דקות:

וזכרתי שיש את הקליפ הישן הזה, עם הבי-ג'יז מסתובבים ליד בתים נטושים, כי כך החליט אז מישהו בהפקה, למרות שהשיר הזה מתאים יותר לקונטקסט של ג'ון טראבולטה, ורחובות ניו יורק או רחבות הריקודים, אז הנה שלושת האחים, שעקבות אשכיהם לא נודעו עד היום, "נשארים בחיים":

להקת inxs, גם הם מסידני, אוסטרליה, והיו קיימים עד שהסולן מייקל האטצ'נס איבד את זה והעלים עצמו מהעולם, הנה שיר יפה בשם beautiful girl:

הנה עוד אינקסס (ולא עם by my side) עם הקליפ לשיר not enough time:

מידנייט אוייל, midnight oil, שלא כל כך סבלתי אותם פעם, וגם היום, אבל מה לא אעשה כדי לתת לכם את התמונה המלאה (…), בשירם החברתי blue sky mine, מתוך אלבום שדיבר על קורבנות הסרטן של האזבסט הכחול, שהרג אלפי עובדים מהגרים במערב אוסטרליה, בבקשה:

ומסתבר שאפילו השיר הזה מאוסטרליה- friday on my mind של the easybeats (שיר שהראמונס עשו לו קאבר הרבה אחר כך):

נקנח את הפוסט הזה בשכנה היפה (כך אומרים) ניו זילנד.

בשנות השבעים והשמונים פעלה שם (ב-אוקלנד) להקת ניו ווייב פופ מוזרה וחביבה בשם split enz, שגם היתה המבוא וההקדמה ללהקת קראודד האוס של האחים ניל וטים פין (finn). הם טיפה מזכירים את להקת סקוויז האנגלית. הנה עוד צלילה לאייטיז המוקדמים עם השיר i got you של split enz:

והיתה גם הלהקה הזו, the chills, עם פופ רוק הגיטרות העשיר שלה והם ניפקו שירים כמו השיר המופלא הזה שיסיים את הפוסט המוזיקלי הארוך הזה:

Advertisements