פסקול קשה ליום לא קל

, ערב יום הכיפורים, ונתמקד בהיום, יום הכיפורים, אז גיליתי שהיה פסקול ליום הזה שהנה חולף לו ונגמר. מהבוקר כשפתחתי את התריסים, ואני בצד/ עורף של כביש ראשי של רחוב ראשי, התחלתי להבין שאין זהו מקרה בודד כי אם רצף, רצף מבאס של צלילים לא נעימים.

אם נעזוב לרגע את אתמול בערב

חשבתי ש"אשמע" את השקט. אך שקט זה הופר פעם אחר פעם על ידי אותן זעקות השבר של ילדים ממררים בבכי. בממוצע אני חושב שזה היה לפחות פעם בחצי שעה/ שעה לאורך כל היום.

השקט הוא ממכר, נעים, מלטף ומרגיע. אין מכוניות, אין צפצופים ואין רעשים רגילים של טלוויזיות דלוקות, צעקות, ורחשי העיר. במיוחד לאור כל השקט הזה, קול הילד הבוכה פתאום, מגיע כקונטראסט רע. ילד בוכה זו סיטואציה וזה סאונד שמלחיצים אותי ומעציבים אותי. אני יכול ממש להתבאס קשות מזה. והיום, יום הכיפורים שמעתי, האזנתי והקשבתי בעל כורחי לסאונד הזה של חוסר האונים, של מכה, כנראה, של תאונה, כנראה, של נפילה, כנראה, של כאב, של ילד או ילדה שקרה להם משהו לא טוב, גם אם לא מאוד נורא.

אז מה? נבטל את היום הזה? אי אפשר.נכריז על עוצר ברחובות בשנה הבאה? אי אפשר.

נאסור על נסיעתם של ילדים באופניים ובכלים שונים על גלגלים? אי אפשר.

נפתח שוב תריסים, נתענג על השקט שיישבר שוב ושוב גם בשנה הבאה על ידי ילדים שכואב להם?

כנראה שכן, גם כך היום הזה מוזר, לא קל, מורכב, אז נספוג שוב גם את זה, לצערי הרב.

יש לנו ברירה? רעיון? המצאה?

(את הציור היפה והמעניין הזה מצאתי עכשיו באתר פליקר, דרך קישור של גוגל, לחיפוש ציורים או צילומים של ילד בוכה. אני נותן כאן את הקרדיט לצלמת שהיא כנראה הציירת והיא ישראלית, לפי הצילומים, וקוראת לעצמה wild rose. הנה קישור לנישה שלה בתוך פליקר.)

Advertisements