שוטטות, שוטטות, שוטטות, שוטטות.

אגודת המשוטטים הארץ ישראלית, היה פעם דבר כזה, באמת, אולי צריך להחיותו.

לקחתי קו 47 להרצליה, וחזרתי ב-247. בין לבין ביצעתי שוטטות שטח של שעות הערב, חשוך, נעים ופוקח עיניים.

עבודה של נועה צאושו. קשה לי עם זה, גופה, תלוייה, מלאך, לא ברור, חבל תלייה, הרגשה לא טובה. התאבדות? התנקשות? ציורים על גבס? זו היתה התחנה הראשונה במסע. זו נחשבת התחנה האחרונה בביאנלה, סוף שדרות ח"ן. היא ממוקמת בתוך מבנה נטוש שנפתח לרגל האירוע, מבנה קטן כמו חנות ישנה או משהו בדומה לכך. בובת הגופה תלוייה במרכז, ויותר ממנה עיניין אותי החלל ומה בתוכו, והמעטפת הפנימית והחיצונית שלו כולל הריצפה והתיקרה, פחות הבובה, למרות הדומיננטיות. הנה הזדמנות להיכנס חופשי למבנה נטוש מבלי שיישאלו אותך שאלות. קולנוע "תפארת" היה בעבר כאן באיזור, חיפשתי, לא מצאתי, שאלתי, מסתבר שנכחד מזמן.

עבודה של מיכל הלפמן. ברזייה מפוברקת בשדרה, ברזיית אמנות ומים זורמים. בזבוז מים? מחאה? צורה? הזדהות? מיצג? מי שותה? מי לא מתקרב? המים באמת משפריצים. ואם היה נשפך נוזל דמוי דם משם?

אמנות מוקרנת על חזית הבניין הפינתי בצומת רחוב סוקולוב ורחוב בן גוריון. וגם פקקי תנועה משתרכים.

שוטטות והסחת דעת. הצרכניה הראשונה בהרצליה. זו לא אמנות, זו ההיסטוריה.

שילוט מכבד יש. באופן מדהים גם קשקושי גרפיטי. כאן? אין בושה? "שכנה במבנה שהיה כאן". אהה… רגע אז זהו לא המבנה המקורי, היא רק שכנה כאן. טוב, לפחות מיידעים אותנו ונותנים כבוד חלקי.

"המרכז החדש". העירייה שיפצה איזור מרכזי זה של העיר בהשקעת כספים ניכרים. הדיעות כנראה חלוקות בגלל הנזק הזמני שהיה לסוחרים, בגלל הכסף, אולי בגלל מחסור בצל, אולי בשל פשרות. הושקעה כאן עבודה שאין ספק שחשבו עליה ותכננו אותה לפרטים. מוצלח או לא? זה בעיניי המתבונן. לטעמי זה יחסית לא רע, וכל נסיון להחיות את מרכזי הערים על חשבון (אם יש אפשרות כזו) הקניונים, הרי זה מבורך.

עוד נחזור אל הפסג' הזה. פסג'? פאסאג'? פסאג'? פאסג'? פסז'? מי המציא את זה?

מציאות מובנית. מקובעת. נישה לברזי מים עירוניים. מסגרת מעץ. פיסול, ציור, עומק וזעזוע.

גיליוטינה בכיכר העיר. לא ממש כיכר העיר אבל כיכר. רחוב סוקולוב. עבודה של אריאל קליינר. אזרחית אחת תמהה וציחקקה כשצילמתי את זה. תמיד שאלתי את עצמי אם הייתי חי אז בצרפת, כן, אז, האם הייתי הולך לצפות בכריתת ראש בכיכר העיר? האם זה היה כמו צפייה ב"כוכב נולד" בטלוויזיה היום- להמונים, לכולם, כלומר בגלל שאינני צופה בתכנית הזו להמונים ובתכניות וסדרות אחרות להמונים האם זה אומר שלא הייתי הולך כמו ההמונים לראות הוצאה להורג? אבל מה עם הראש המתנתק? האין זה מחזה אבסטרקטי חזותי חזק שקצת מסקרן?

כחלק מה"סדר החדש" של העיצוב המחודש של האיזור, הוחלף הריצוף שהיה בריצוף חדש ומעוצב עם צורות אמורפיות אורגניות וניאו מודרניות. לא רע. אז מה? ויש לו קול מצחיק. אז מה?

צניעות אותנטית היא האמנות הנשגבת מכולן (האמנם צניעות? האמנם אמנות? מיץ יעקב? אני מסוגל לסתור מיידית כמעט כל דבר שאני אומר בעצמי וגם לחזור בי שוב לאחור פעמיים). נעים לי לראות חנות ותיקה.

פרט סטנדרטי ישן בחזית חנות ישנה, מעל הויטרינה. שימש לאיוורור בעבר.

זו שאיפתי בחיים, ואינני צוחק. אחת משאיפותיי. חנות קטנה, דלת, מנעול, שלט, מזגן, בא בבוקר, הולך בצהריים, בין לבין יושב על כסא בפנים, שומע מוזיקה, מדבר עם אנשים, סוגר בצהריים, אוכל, שלאפשטונדה מעולה בבית, שקרוב כמובן, קם, מתרענן, חוזר ופותח את החנות, פשוט, צנוע, לא מורכב, סוגר בערב, חוזר הביתה. חלום שטרם הישגתי לעצמי.

פרט מויטרינת חנות "צמר רחל". אני ממש טוב בשיטוט. שוטטות. להסתכל ולהתבונן ומהר. לקלוט דברים שאולי לא כל אחד קולט. אפשר לעשות מזה כסף? הלו?

"פיתה". זה המונח בשפה המקצועית של הימאים או חיילים שכופים עליהם להיות או מתנדבים להיות ימאים. לדבר השמנמן הזה קושרים חבלים, את החבלים שבין הספינות לרציפים. יותר מדי פעמים קשרתי חבלים כאלה עבים, אלה שעכברים אחר כך מטפסים עליהם, בין ספינות (או ספינה) לרציפים. פעם עשיתי עבודת אמנות במסגרת לימודיי האקדמאיים והיצבתי אנשים, כולל את עצמי, עם שקים שחורים על הראש, מכופפים, ליד הים, במקומות שונים לאורך חופים שונים בסקוטלנד, בשורה, כמו "פיתות", אנשים שהם "פיתות" סטטיות וזזות, ברציפים שאינם. אלו ה"פיתות" החדשות של המרכז המחודש של הרצליה. הן מונעות ג'יפים, ואני אוהב אותן.

חזרנו לפסג' כפי שהבטחתי. (איתמר, זוכר את המלצתך?)

כשיוצא, אני נוהג גם לתעד לא רק מבנים ותיקים ונטושים אלא גם עסקים קטנים ותיקים שאחר כך נעלמים גם הם מעולמנו. קונדיטוריות הן זן מרנין ומרגש במיוחד. זוהי קונדיטוריה שקיימת כאן בעיר משנת 1946. 1946. תודה לזוג האנשים הנחמדים ומסבירי פנים שפלשתי לחנותם לפני סגירה ובשאלות רבות. האבא של בעלה. הוא למד באוסטריה, אם אני זוכר טוב, להיות קונדיטור. המאה העשרים. משנת 1946. 1946.

והנה שילוט, לא כל כך ותיק כמו הקונדיטוריה שלידו, אבל ותיק רטרו כזה, עם הרבה נוסטלגיה. שנות השישים? השבעים?

אני משוטט? אדריכל משוטט? צלם משוטט? אמן משוטט? רגיש משוטט? אזרח משוטט? עיתונאי? בגרוש? כותב? יוצר? בלוגר? סתם אחד? מה אני? למישהו איכפת? הגדרות זה חשוב? נופל בין הכסאות? כרגיל? היה לי כייף, היה לי מסקרן, היה לי מעניין, אני שם ולא שם, מרחף, מנותק, מחובר, אני בבועה, עצמאי בשטח, אז למה לפני השינה כולי פחדים וחששות?

כמו שידידי ושכני כאן ב"רשימות" דוד שליט אומר על בתי הקולנוע שנעלמו שהם משאירים עקבות אחריהם בצורת שמות של עסקים שנמצאים לידם, כמו למשל פלאפל אוריון בחיפה, אז גם כאן, קולנוע תפארת היה קרוב, בשדרות ח"ן, ואולי השם נוגע לזה. שוב, הדבר הראשון שחיפשתי אמש היה הקולנוע הזה, שמסתבר שהוא מזמן נכחד. אפשר להוציא להורג בכיכר העיר אנשי נדל"ן? קומבינטורים? יזמים? אנשים נמרצים? אנשי בצע, ממון וזדון? האם אפשר לכרות את ראשם של אלו שמחריבים בתי קולנוע ישנים?

המחשבות לא מסודרות כי החיים לא מסודרים. הכאוס וזרימת התת מודע. הנה האח הגדול או שמא המקרנה המקרינה אמנות על חזית הבניין הגדול והפינתי? מקרנה בשטח, במתח, ולא בחלל נקי ולבן של מוזיאון כלשהו.

לא יאומן אבל אפילו בית קולנוע כזה, חדש יחסית, בתוך פסג' מרכזי, בתוך ריקמה עירונית מרכזית, שבק חיים לפני כמה וכמה שנים. קולנוע "סטאר", שגם הזכירו ליד שמו את השם "היכל" שאינני יודע אם זה אכן קשור. בתוך פסג', שנראה רע כמו פסג', עוד פסג', שנות השמונים כזה, לא יפה, כן עצוב.

חלון רציף, "טרמומטר", מאפיין באוהאוסי בינלאומי מודרניסטי ידוע, בכל עיר בארץ כמעט. והנה בחשיכה.

וכאן האור בוהק הרבה יותר, ומתחלף כמו נגן אורות. אלו קישוטים לסוכה, ולהיכן הגעתי?

ואז זה פתאום הכי ריגש אותי. הגעתי במקרה או לא לשוק ארבעת המינים. מסורת, יהדות, צמחיה, ארבעת המינים, ערב נעים ויהודים מסורתיים ודתיים בוחרים צמחים. למה זה ריגש אותי? כמה באמת זה חדר אליי? מסורת מרגשת יותר מאמנות? אני מבלבל לעצמי את המוח? מסורת, דת, מנהגים מקובעים, מנהגים יפים, מנהגים לא מובנים, מנהגים שאני קשור ולא קשור אליהם. אלפי שנים מבוטנות לעומת ביאנלה ראשונה וזמנית לאמנות, זה לצד זה. יריד ארבעת המינים מתגלה פתאום ליד הביתן המרכזי של הביאנלה, מרכז המידע הפוסט פוסט מודרני.

הצמחיה המטפסת הזו, עם הפרחים הורודים, יפהפה, אינני יודע את השם. השם.

ירוק, צהוב, ירוק צהוב, גדול, בינוני, קטן, אובלי. מחיר, צורה, מרקם, פרפקציוניזם. אמיתי? נכון? מופרך?

דגל פלסטין. דגל פלסטין? דגל פלסטיק. קישוטים לסוכה.

מישוש מסורת. מישוש אליפסות חמקמקות. מלבנים פתוחים. ג'ינס וארבעת המינים.

טקסטים של קדושה. טקסטים מתנפנפים. אימרות. אם הייתי עיתונאי שהולך לסקר את האירוע האמנותי, הרי שהייתי סורר וחטאתי בהתעניינות במסורת וחגי ישראל.

איש וילדה, בן ובת, ירוק ואדום, כחול וורוד, אור וצל, קודש וחול.

סכך לסוכה. חדר מבד. קירות לבנים זזים. קובייה לבנה שוות צלעות. גג מ-עלים. יהיה טפטוף? ארעיות וזיכרון.

יהודי ומחשבון, יהודי מחשב שקלים, יהודי והחג, מסורת ישראל, פרנסה, קיום, מגע בין אנשים.

מבנה המודיעין המרכזי לאירועי הביאנלה, ריק, ליד שוק ארבעת המינים ההומה. כיכר העיר, או ההצטלבות בין סוקולוב ובן גוריון, היתה מלאה באנשים, מבוגרים, צעירים, ילדים, הורים וכלבים. חנויות היו פתוחות בחלקן. תנועה של אנשים. פתאום ריק, פתאום מלא. ביתן ריק ליד שוק קטן והומה. גם חגיגי. לחג.

שילוט גדול על בניין בשיפוץ, המשך הדרך, לכיוון התחנה המרכזית, בשוטטות לילית.

צילום אחרון. זה תפס אותי בהפתעה. אני ומולי. מול התחנה המרכזית. תחנה אחרונה, והנה זה פתאום. טלוויזיה ענקית בתוך חזית חנות ישנה. הרב ההוא הידוע, מדבר. אני והוא. זה מול זה. מיצג עירוני. אמנות חזקה? לא ברור. מעורפל. כחול ושחור. כמה צעדים קדימה ואני מגלה שייתכן, ואינני יודע עד עכשיו, שזה בכלל קשור למבנה חב"ד שליד ובפרסום והפצה, ולא קשור לביאנלה. אולי כן? פתאום, בסוף, מתעוררת שאלה, תהייה, והגבולות באמת נעשים לא ברורים. טלוויזיה בויטרינה? נאום רב בכחול מרצד? דת? אמנות? יהדות? ביאנלה? אני הוזה?

שתי תיירות צרפתיות או "מתגוררות חדשות" צרפתיות הגיעו במיוחד לביאנלה ורצו להגיע חזרה לאלנבי שבת"א. דיברתי איתן באנגלית וניסיתי לעזור. חבורת צעירים ונהג מונית לא הצליחו לעזור להן, בגלל האנגלית. נכנסתי לתחנה המרכזית לברר על קווי אגד כי לא ידענו אם קווי דן לת"א עדיין פעילים בשל העדר שילוט, בסופו של דבר הגיע דן ולקח אותי לביתי ואותן לעיר הגדולה באמת. נגני האם-פי-3 כבשו את האוטובוסים. לכל אחד יש וכל אחד מתנתק לו עם הצלילים שהוא בוחר לעצמו. התנתקות.

חג סוכות שמח.

Advertisements