נפתח כאן, ממש כאן

היום יש לי יום הולדת, אני בן 39 ממש היום

השני לנובמבר, הצהרת בלפור, בית חולים השרון, פ"ת

עברתי שנה קשה, לא טובה, כלכלית, נפשית, מלאת מהמורות, הפתעות ובורות תעסוקתיים, אי ודאויות קיומיות, שינויים בלתי נמנעים, שינויים חדשים ישנים, זיגזגים וביאוסים מגוונים. את כל זה לא אפרט כאן ובטח לא היום.

היום אני רוצה להתמקד באור

יש קצת אור, יש תקווה, לפעמים קשה לראות את האור אבל צריך להתאמץ, להיפתח, לעשות, לזרום ולהזרים, ללכת איכשהו קדימה, להיות אופטימי גם אם הכל מסביב מפחיד, לא ברור, מבולגן, אפור, שחור, לא קל.

ויש אור

יש חברים, יש את הצילום, את הכתיבה, את האתר שלי ואת הבלוג הזה באתר רשימות, יש כאן אנשים מרתקים, יש כאן כתיבה נהדרת, יש כאן אנשים טובים. יש את הפורום, יש את השיתוף, יש טבע, יש עיר, יש אנשים. יש משפחה, אחיות אוהבות, הורים תומכים. יש ילדים מדהימים, בן ובת. זה כל כך לא קל, מאוד מתיש, מאתגר, קשה אך מתגמל. יש משמעות. גם למה שאנחנו עושים לבד יש משמעות. עם ילדים אתה ממש מקבל בחזרה אהבה, חזק. מהמשפחה גם.

כן, ויש מוזיקה. בלי מוזיקה הכל היה נראה עוד הרבה הרבה יותר גרוע. מוזיקה מחייה, מעניקה, חיה. והמוזיקה הכי מחייה וחיה היא בהופעה חיה, לייב.

החלטתי פתאום לצ'פר את עצמי וליצור מגה-פוסט שיעסיק את זרזיף הזמן הפנוי שיש לי כרגע וירחיק אותי ממחשבות רעות ומלחיצות. לפני כשבוע הגיתי את הרעיון לסרוק את כרטיסי ההופעות השמורים אצלי בקופסא מיוחדת ובתוך אלבומי תמונות קטנים. אמרתי לעצמי שאסרוק סוף סוף את הכל ואכתוב פוסט על זה. מגה-פוסט.

זה נקרא שיתוף, כתיבה, להוציא דברים מהמערכת, וזה גם נקרא להשוויץ.

אמרתי לעצמי בראש, למה שלא אשוויץ. מגיע לי ביום ההולדת שלי להשוויץ. כן. מתנה לעצמי ליום ההולדת.

להרגיש טוב, לפרוק, לשתף, לתת במה, לכתוב על חווייות מדהימות שעברתי ולעניין גם את העיניים של האנשים.

זהו, מה שיהיה כאן הוא מגה-פוסט שמתחיל היום, ביום הולדתי, ויסתיים בעוד כשבוע ויותר, כל יום יומיים אשרשר פוסט עוקב וחדש ובסוף השבוע הבא או בזה שאחריו יצטבר לו בעצם כל המגה- פוסט הזה.

זהו פוסט אחד ענקי שמחולק בלית ברירה, מפאת העומס והכמויות של כרטיסי ההופעות, לכשבעה פוסטים עוקבים, גם כדי לפרק את העומס וגם לתת לכם לנוח קצת בין לבין. מי שאוהב מוזיקה, באמת אוהב מוזיקה, הולך כנראה להתפחלץ ממה שעומד לקרות כאן בבלוג הזה. המוחות שלכם הולכים להיגנב לגמרי. יהיו דברים שתאהבו ויהיו דברים שלא, יהיו הרבה גירויים, הרבה זכרונות, הרבה חוויות גם שלכם יצוצו ויעלו בראשכם, כי את ההופעות בארץ לא ראיתי לבד. לעומת זאת, מה שראיתי בסקוטלנד הולך לפוצץ לחלקכם את ההכרה.

נתחיל בהתחלה. עד 1984 אינני זוכר הופעות חיות שנכחתי בהן. אולי היו, אבל לא משהו שאני יזמתי או שאני זוכר. יש לי איזה זיכרון לא ברור ועמום לגמרי של הופעה של להקת כוורת באולם בירושלים או לא בירושלים. יכול להיות שאני הוזה. שאלתי את הוריי על כך והם אינם זוכרים פרט כזה. נעזוב את זה ונתחיל.

1984. אורוול. האמיל. פיטר האמיל.

הופעה ראשונה, אני בכיתה י', נוסע מפ"ת לת"א לקולנוע דן שהפך למועדון, שנות השמונים לגמרי.

בחרתי לי הופעה ראשונה איטנסיבית במיוחד. פיטר האמיל וסוג של איחוד של להקת ואן דר גראף גנרטור שהתחלתי לגמוע במסגרת היכרותי עם עולם הרוק המתקדם, היכרות שהתחילה בשנת 1981 ו-1982.

אני זוכר טוב את פנים הקולנוע לשעבר, מקום לא גדול, לא מפוצץ באנשים, פיטר האמיל זועם, צועק שר ומנגן בקלידים ובגיטרה, ומהלהקה אני זוכר בעיקר את המתופף ששכחתי כרגע את שמו. מתופף ענק. הופעה חזקה, עוצמתית, מאתגרת, קשה.

דייר סטרייטס

היתה גם הופעה של כוורת בפארק באותה התקופה ממש וגם שם הייתי אך אין לי כרטיס.

דייר סטרייטס היו טובים והיו שם הרבה מאוד אנשים בפארק, בטח כמה וכמה גם ממכם.

אחר כך לאט לאט ירד לי מהם. מארק נופלר (לא קנופלר) הוציא תקליט טוב השנה, 2007, אגב.

שלום חנוך, 1985, קיסריה.

הופעה מעולה של טוקסידומון האירופאים. היכל התרבות, קהל רב, מוזיקה אלטרנטיבית למהדרין. ואם אני זוכר טוב, אז משינה, ממש בתחילת הדרך, מחממים עם אופטיקאי מדופלם.

את ג'ון קייל לא רק שכבר היכרתי אלא הערצתי. אליל. האליל שהמציא במסגרת הוולווט אנדרגראונד את הכל כמעט, עם לו ריד. ג'ון קייל, היכל התרבות, הופעה אינטנסיבית שרובה חשמלית לגמרי, עם להקה, וחלקה הקטן אקוסטי סולו. הופעה מיתולוגית. חברי א' וחברי ג' ישבו לידי. חבל שאין איזה דיוידי מההופעה הזו או מהטור הזה.

ואני חשבתי משום מה שראיתי אותם במה שהיה קולנוע זוהר כנראה- רח' סלמה על פינת שדרות הר ציון, כנראה שטעיתי. שם ראיתי אחר כך דברים אחרים. גרוזנברג. היה שם קולנוע אופיר, האם זה היה מיקום המועדון בגלגול ההוא, לא יודע. הופעה אדירה של להקה בשיאה, אינטנסיבי, מרגש, רוק סקוטי אירי גדול וסוחף, ואני זוכר במיוחד את הביצוע לשיר סאבאג' ארס' הארט.

בקיץ 1986 הייתי אחרי הלימודים ולפני הצבא. היתה נסיעה לאירופה (גרמניה, הולנד, בלגיה) ואחר כך שהות של כמה חודשים בלונדון, אנגליה. התקופה הזו היממה אותי. לונדון ריסקה אותי. הייתי אנגלופיל לפני כן, מהמוזיקה וכ"ו אבל שם סוף סוף הרגשתי את הכל לידי, קרוב, בפנים.

זו היתה הופעה שסחבו אותי אליה צמד אחים חיפאיים, משפחה מיוחדת. GTR. יענו להקת "גיטרה". היו שם שני כוחות עיקריים- הגיטריסט סטיב האו מלהקת יס והגיטריסט סטיב האקט מלהקת ג'נסיס. לשעבר. הם שיתפו פעולה והוציאו איזה אלבום נשכח. הופעה של הרבה רוק מתקדם והרבה גיטרות. יש לי אפילו חתימות מהם משם, הכריחו אותי לחכות בחוץ, נו שויין. מה שהיה נחמד זה לחוות את ה-האמרסמית' אודיאון הלונדוני המיתולוגי והמרשים.

קונצרט של פיליפ גלאס ותזמורת ב-רויאל אלברט הול הלונדוני המפואר והעגול. מינימליסטיות מרשימה של אשף מוזיקה מודרנית. חווייה לאוזניים. אני לפני גיל 18.

כן, אנחנו מתחילים קצת להגיע לבשר.

ניו אורדר, כן, 1986, הם בשיאם. שלושת יוצאי ג'וי דיויז'ן המנצ'סטרית והבחורה הנוספת, אני מתחיל להיות סקלורוז, זוגתו של. הופעה אדירה של להקה אדירה וחשובה, שהשפיעה ושינתה ועירבבה ורקחה פופ ורוק עם אלקטרוניקה ממכרת. הופעה בלתי נשכחת. אבן יסוד במיתולוגיה הפרטית שלי של חוויותיי מהופעות מוזיקה חיה.

ברי סחרוף, רמי פורטיס, סמי בירנבך, מלכה שפיגל (ניומן אח"כ) ומקס המתופף הבלגי. כולם בסינרמה- כאמור היכל העיר, מיתולוגיה תל אביבית. גם המקום, גם הלהקה.

והנה באו לבקר אותנו הסטרנגלרס עם הפאנק- פוסט פאנק- פופ- רוק הסליזי שלהם. היה אחלה.

אני אוהב את מאיר בנאי, תמיד הערכתי אותו, יש בו משהו ייחודי, מופנם, צנוע, לא לינארי, מלא זיגזגים, והוא כאן היה ממש בשיאו, עם תקליטו השני והפורץ, שהוא לטעמי מצויין עד היום, וגם חוגג עכשיו 20 שנה. ראיתי אותו שנים אחר כך גם בקמלוט אבל מזה אין לי כרטיס.

סי היימן היתה טובה מאוד אז, במיוחד בשניים הראשונים, והתקליט הראשון שלה היה עם ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל המתופף הישראלי הכי אלטרנטיבי שהיה, מאוד אהבתי את התיפוף שלו, וייתכן שגם יוסי אלפנט היה איתה אז, לא זוכר. היא בסדר, סי היימן.

טוב, את זה אני אמור להסתיר, לזרוק, לשרוף ובטח לא לחשוף ולשים כאן, אבל, למען הדיוק ההיסטורי והתמונה המלאה הנה בבקשה איש קנדי צעיר, לא מוכשר במיוחד, שנסעתי לראות ולשמוע והיה חביב מינוס כזה, האמת שאני פשוט לא זוכר כל כך את ההופעה הזו.

איגי פופ המלך. תמיד היה. האיש המופרע מ-דטרויט. איזה תותח. ההופעה הזו מיתולוגית לגמרי. הופעה אדירה עם אנרגיה מתפוצצת. היה אז בתקופת קולד מטאל והתקליט אינסטינקט. הוא גם ירק, כחלק מהתזזית, על חברי ל', בין השאר, מה שהוא מחשיב עד היום כאחד מהרגעים המשמעותיים והמרגשים בחייו…

השנה הוא היה כאן, והיה חזק לא פחות ואולי אפילו יותר, כנראה פרפורמר הרוק הטוב ביותר שחי כיום.

כאן בוודאות היה יוסי אלפנט, ז'אן ז'אק גולדברג ונדמה לי שגם אהוד בנאי, ובטח ש-מזי כהן, זה מופע חצי תיאטרון חצי מוזיקה כזה וגם הוא נהיה די מיתולוגי, למרות שלא ששמעתי את זה מאז… (לא אוהב תיאטרון)

לא זוכר מה היה כאן, אולי פוליאנה פרנק (שרון בן עזר)? עוד דברים?

התוספת שתופסת. פורטיס, סחרוף, סמטנה, שפריר, וז'אן ז'אק גולדברג ואני מקווה שאני לא מתבלבל, ושזה היה ההרכב אז. נדמה לי שכן, לא בטוח.

ראיתי בתקופה הזו גם את אור כשדים של רונן בן טל, את ז'אן קונפליקט החזקים בפינגווין גם, את להקת הפליז המצויינת (היה אגב מועדון שחי מעט ברחוב אילת, בבניין תעשייתי, קומה שנייה, לא זוכר את השם, והיה גם אחר הצהריים אחד בשישי אירוע עם הופעות בחניון רומנו), אולי קצת אחר כך, כמה פעמים, את אפור גשום, מה עוד? לא זוכר ואין לי כרטיסים למזכרת מהרבה מההופעות האלו, שנות השמונים, תל אביב, איזו תקופה קטלנית.

מישהו זוכר את המקום הזה? זה היה בכניסה לאיזור נווה צדק, מכיוון הים, מקום חביב, נדמה לי שבהופעה הזו הייתי עם חברתי הטובה ר' (זוכרת?)

אם אינני טועה ההופעה הזו צולמה ל-וידאו או משהו כזה, שאף פעם לא ראיתי. את טאטו אהבתי בצורה מאוד מוגבלת וחלקית, היה שם משהו מעניין וגם משהו מעצבן. שוב, פינגווין.

כינורו של רוטשילד. כינור חשמלי תל אביבי מיתולוגי. דאון טאון תל אביב, אייטיז. היו גם די-אקס-אם, גם אותם ראיתי, כרטיס? משהו?

מעניין לראות גם את העיצובים והכרטיסים של התקופה. זה אומר עלינו כל מיני דברים. גראפית זה מעניין, חברתית והיסטורית זה מעניין. זה גם תיעוד. הנייר, הקימוטים, הסימנים, השפה, השמות, הכתב, הכתוב, הקרעים, הצבעים, החותמות, הפרסומות, הסוגים והמגוון. קלפטון אינו אלוהים אבל הוא לא רע. במיוחד בקיסריה.

גם איזו הופעה, רק אינני זוכר של מה בדיוק…

אורי דרומר, מיקי קטן הגיטריסט ואחד המוכרים של בית התקליט המיתולוגי ברחוב פינסקר (איפה, איפה הימים?) וכל החבורה המאתגרת והלא מתפשרת הזו ב-רוק נוקשה ומאוד אלטרנטיבי היישר לפנים.

גם קולנוע, גם פאב, גם מופעי רוק? כן, היתה תקופה כזו, הרבה לפני "אלנבי 58" המועדון.

זהו סופו של הפוסט הזה אך רק תחילתו של המגה-פוסט הכולל שהתחיל היום ויימשך כאן כל השבוע.

כל יום יומיים, אם ייצא לי, נשתדל, לא מבטיח, כי לא יהיה לי זמן באמצע השבוע בכלל, אבל הרוב כבר מוכן, אשרשר פוסט עוקב חדש ולבסוף תישאר כאן התמונה המלאה, פחות או יותר, של ההופעות החיות, המוזיקה שחוויתי ב-לייב משנת 1984 ועד היום. הסדר הוא, פחות או יותר, די מדוייק וכרונולוגי.

המשך יבוא…

Advertisements