זהו פוסט שני מתוך ה-מגה-פוסט הכולל בנושא זה

הגענו לתחילת שנות התשעים, 1990 ועד 1993, עם דגש על 1990

ישראל- אירופה- ישראל

זה הזמן. אני כבר בחופשת שיחרור כנראה. גיל 21 פלוס טיפה.

נושאי המגבעת הופיעו כאן, ועוד להקות. יואב קוטנר הגדול הינחה את הערב ואני זוכר את הקליפ שהוא חשף בפעם הראשונה. שינייד אוקונור מבצעת מחדש שיר של פרינס. שום דבר לא משתווה אליך. השיר, הביצוע והקליפ המרשים, עם הדמעה, הופכים למפורסמים ומיתולוגיים אחר כך.

זו ההזדמנות שוב להצטרף לפוסט של בועז כהן בנושא יואב קוטנר. תודתי האישית לאיש, על כל מה שעשה ברדיו ובטלוויזיה וגם בעיתונות. אני האזנתי, ראיתי וקראתי בשקיקה, בשנות השמונים וגם לאחריהן. אולי הדמות הכי חשובה בלפתוח לאנשים את הראש כאן למוזיקה אחרת, חדשה, מאתגרת, איכותית. תודה קוטנר.

כן, ולהקתו, שהיא לא באוהאוס. היו לו כמה וכמה שירים טובים אז, ואני זוכר טוב את ההופעה הזו. יש לו שיר שהוא מבצע מחדש, שיר מוקדם של פר-אובו המצויינים, סוג של פוסט פאנק שבא בכלל לפני הפאנק ועל כך נכון יותר ומדוייק יותר לומר פרה-פאנק. פיינל סולושן. לא בטוח בכלל שהשיר הזה היה בהופעה אגב. לא זוכר.

אין כאן תאריך של שנת ההופעה, אבל אני מעריך שזה באיזור התקופה הזו, והפעם, ליקוויד, שהיה בזמן הופעת הווטרבוייז ברחוב גרוזנברג עבר לסלמה, מה שהיה קולנוע זוהר לשעבר. זו היתה הופעה מצויינת של להקה גרמנית ייחודית שיש להם גם תקליטים מומלצים ויש חצוצרה מלנכולית משובצת בחלקם. הייתי שמח לראות את ההופעה הזו שוב.

קשה קצת לראות על הכרטיס הזה אבל זו הופעה של פרינס, ה-ננס השרמנטי.

לונדון. אני חוזר ללונדון. 1990, קיץ, ואני כמה חודשים אחרי שחרורי מהצבא. טיול אחרי צבא ועבודה, לא מזרח ולא בטיח, רק אירופה כמובן, בעיקר לונדון, עם גיחה עד ברלין וחזרה. ההופעה של פרינס היתה ב-וומבלי ארינה שזה האולם הסגור והגדול ולא האיצטדיון הפתוח, שעכשיו נהרס או שודרג. האולם הזה גדול מדי ולא הייתי מי יודע מה קרוב, אך בכל זאת ההופעה היתה אנרגטית ומעולה. פרינס הוא פרפורמר בחסד, שואו מלא וגרוב ופאנק ב-f וסול אינסופי.

תהרגו אותי, תצלבו אותי, זירקו עליי עגבניות עסיסיות. חטאתי.

פיל קולינס, האיש הכי לא "קול" בעולם המוזיקה. הייתי בלונדון והחלטתי לנסוע לברלין, כחצי שנה אחרי נפילת החומה (בנובמבר 1989 היא נפלה). בכרטיס הבא תיראו מדוע. בדרך תפסתי את פיל קולינס בהופעה באיצטדיון פתוח בעיר האנובר, גרמניה. האנובר היא עיר יפה ומנומנמת כמעה. באמת יפה. חיכיתי בחוץ לפני פתיחת השערים ומה שאני זוכר במיוחד אלו שפמים ונקניקיות. שפמים עבותים, גרמניים ונקניקיות חזיר נוטפות בדוכנים. ההופעה היתה חביבה, לפרקים טובה, לפרקים משעממת וקיטשית. צ'סטר ת'ומפסון היה על התופים, דריל סטורמר היה על הגיטרה, פיל קולינס על השירה, הבמה והתופים לפרקים, כהרגלו. בשילוב עם סטיב האקט שראיתי ב-1986 ופיטר גבריאל שראיתי אחר כך בארץ עם לו ריד כחימום בפארק הירקון (אין כרטיס), אז ראיתי את רוב ג'נסיס, רק בתפזורת. ללא בנקס וראת'רפורד. כשפיל קולינס הגיע לארץ לפני שנה שנתיים, לא שקלתי אפילו אם ללכת. עברו הרבה מים בנהר מאז. משם המשכתי לברלין.

רוג'ר ווטרס– ההופעה המפורסמת של החומה בברלין, יולי 1990.

להופעה הזו לא הייתי הולך שוב גם אם היו משלמים לי. היתה חווייה לא רגילה, כן, אבל היתה הופעה בומבסטית כל כך שרק מהמחשבה אני מצטמרר היום. שלוש מאות אלף איש ויותר, שנראו כמו מיליון ואני הייתי שם ביניהם, כשיואב קוטנר שידר את האירוע ב-לייב לכל עם ישראל. היו שם אורחים, ואן מוריסון, שינייד אוקונור וכ"ו, נבנתה חומה, התפוצצה חומה והכל היה גדול מהחיים, יותר מדי גדול. מה שאני זוכר במיוחד זו הצפיפות. עמדתי, על שטח שכלל את סוליות נעליי בלבד. זה השטח שהוקצב לכל אדם. זו היתה הצפיפות. אי אפשר היה ללכת לאף מקום, שעות לפני. עמדתי שעות ללא יכולת לזוז, או לשבת או לעשות פיפי או להוריד נקניקיה גרמניה. גורנישט. נו שויין, לא הייתי שוקל לעשות זאת שוב, ולכן גם לא הלכתי לראותו כשבא לארץ לאחרונה. היתה חווייה אחרת. לא עוד.

דיוויד בואי המלך.

איש יקר. אמן גדול. 1990, הופעה בעיר מילטון קינס שליד לונדון. סיפור מעניין העיר הזו שתוכננה פרום סקראצ'. עיר חדשה לגמרי, מוזר במונחים בריטיים. נעשו טעויות תכנוניות בעיר הזו אבל זה לא המקום לדבר עליהן ואני גם אינני מומחה לנושא. מילטון קינס בואל זה כמו פארק הירקון כזה, שטח מלאכותי יענו טבעי שהוקצה להופעות. מסע ההופעות הזה היה מוגדר כפעם האחרונה שבואי ישיר שירים ישנים שלו ולכן זה היה גרייטסטס היטס כזה ומלא שירים ישנים ולהיטים. כמובן שהיה מרגש מאוד לפרקים, אפילו דמעתי ב-"לייף און מארס" וייתכן שבעוד כמה רגעים. ההופעה היתה מעולה וגם עיצוב הבמה, הקונספט המינימליסטי והמסכים בצדדים ליוו אותו בצורה מושלמת, מלאכת מחשבת של גאון מוזיקלי שיודע להופיע ויודע את חשיבות המראה והאסתטיקה. גדול.

אף פעם לא הייתי במועדון ההופעות הלונדוני ה-טאון אנד קאנטרי, לצערי, אבל הוא חגג חמש שנים באירוע של שלושה ימים נפרדים. הייתי ביום הראשון וביום השלישי. בהופעה הזו היו כמה להקות, להקת די-לייט, DEE-LITE עם ליידי מיס-קר המהממת ושני הדיג'ייז שלה, הם הופיעו, זו היתה השנה שלהם, גם ה-פארם המנצ'סטרים והג'אנגל בראדרס בכבודם ובעצמם. ההדליינרס היו ביג אודיו דיינמייט, עם מיק ג'ונס מהקלאש, שהיו ממש בסדר. הקלאש אגב היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב מאז ומעולם. עוד פרט קטן הוא שאני זוכר שהסאונד מן השמיע בין ההופעות דיסק מצויין שיצא באותה שנה, הדיסק השני של וורלד פארטי, של קארל ווילינגר, יוצא ה-ווטרבוייז.

הקיור, קירסטאל פאלאס בואל, 1990.

אחח, איזו הופעה ענקית. מה יש לומר, אני חולה על הקיור, ללא מרפא. עד היום. זו היתה שבת מהסרטים. שבת אנגלית. נסיעה ברכבת, לפרברי לונדון, פארק, המקום הזה עם הבריכה מלפני הבמה (מה שהאנגלים לא אוהבים), הטבע האנגלי, הירוק, האפור, השמש, הביתנים בפארק והקיור. היו 3 חימומים. אחד אינני זוכר, השני היה להקת לאש, LUSH, פעם ראשונה לאש, והשלישי היתה להקת ALL ABOUT EVE.
כשהקיור עלו אני ריחפתי, כל השירים שהיכרתי ורציתי, רוברט סמית הגאון. יש לי הקלטה פיראטית מזכרת מההופעה הזו. שתי קסטות, מהסוג שהיו מוכרים פעם ב-קאמדן בדוכנים. כמה מכם ודאי זוכרים, גם רם אוריון, נדמה לי, שהביא ומכר פעם כמה כאלו, שאולי הקליט בעצמו. זה תיעוד מהשטח. יש לי שתי קסטות כאלה מההופעה של בואי ושתי קסטות מההופעה של הקיור. יש לי עוד המון כאלו גם מהופעות שלא הייתי בהן. לא היה אז יו-טיוב, לא אינטרנט, לא אתרי קליפים, לא דיוידי ורק וידאו. קסטות האודיו הללו היו מעט התיעוד שהיה, מתקופות הרוק המתקדם, הפאנק, הפוסט פאנק וכ"ו. חבל שלא יצא לי לראות שוב את הקיור. השיא- דה פורסט.

הקינקס + סקוויז + כל מיני.
חזרתי לאלכסנדרה פאלאס, שהוא מבנה מאוד מיוחד, באותו סוף השבוע המופלא ההוא, וראיתי להקה ענקית. אני לא מאמין עד היום שיצא לי לראות את הקינקס, אבל כן, ראיתי אותם בהופעה שהיתה מעל ומעבר לכל ציפיותיי. זו היתה הופעה אדירה של להקה אדירה, של יוצר גאון, ריי דיוויס המלך, וזה מדהים כמה שהם נשמעו חזק, רוק בועט ומכסח, יחסית לאיך שהם נשמעים בתקליטים. התמזל מזלי, אשכרה. חוץ מהם, היו חימומים שכללו הופעה של להקת סקוויז האנגלית, שהיו להם כמה להיטים ממכרים, ושג'ון קייל הפיק להם אלבום ראשון בשנות השמונים. ג'ולס הולנד הידוע היה חלק מהם אז. גם זו היתה הופעה טובה.

חברי א' הגיע אז ללונדון, לשהות איתי באי הבריטי. היתה נסיעה של כמה ימים לסקוטלנד, סוג של מתאבן למה שארבע שנים אחר כך אחווה בצורה מעמיקה הרבה יותר. את ה-וונדרסטאף האנגלים תפסנו ב-בריקסטון אקדמי הידוע והמיוזע לערב מלהיב של רוק פולקי ושאר עינטוזים. אהבתי אותם אז, במיוחד בשני התקליטים הראשונים שלהם, הורוד והכחול. מי זוכר? דנה קסלר בודאי, בועז, דויד.

פסטיבל רדינג, 1990, זה הסרט הכתום שהיה לי על פרק כף היד. שמור עד היום. סרוק כאן.

אוקיי, פסטיבל רדינג 1990.

פסטיבלים נחשבים אצלי פחות יחסית להופעות בודדות וממוקדות, אבל זה היה מה שהיה אז וזו היתה חווייה. מתישה, מורכבת, אבל חווייה. גם כאן היה עימי חברי היקר א'. מה היה לנו ביום הראשון?
דווקא ג'יינס אדיקשן ביטלו, יכולתי לראות אותם בשיאם. מה כן היה. מאדהאני עם סלאדג' מלוכלך במיוחד, ניק קייב בהופעה מוחצת ומדהימה, פיית' נו מור, בהרכב הקלאסי, בתקופת epic הקטלני, והקראמפס מסיימים בנוק אאוט של פאנק רוק אנד רול סליזי במיוחד. לא זוכר אם ראינו משהו באוהל האקוסטי הקטן.

ומה ביום השני?
סייקיק טיוי עם ג'נסיס פי אורידג' הגאון והכריזמטי קרעו אותי, אחת ההופעות הכי טובות שראיתי, משהו מטורף, ממכר, ענקי, והוא ירד למטה לקהל שהיה יחסית מדולל בצהריים. חד פעמי. מה עוד? אינני מצליח להיזכר ב-פר-אובו או ב-צ'ילס וזה מדכא אותי מאוד, האם ייתכן שבדיוק דפקנו איזה צ'יפס אנד קארי על הדשא או שהיינו בדיוק באוהל האקוסטי או שכן ראינו את זה ואינני זוכר, באסה. קומפליטלי. בכל אופן, רייד היו עם ה-שו-גייזינג המבעבע שלהם, בילי בראג היה ענק, עם עוד שני נגנים לפרקים, אחת ההופעות המעולות והמלהיבות שראיתי, הבאזקוקס עם הפאנק רוק האותנטי והכייפי שלהם, ה-וודינג פרזנט המעולים (פעם ראשונה) ולבסוף ה-אינספיריאל קארפטס שהיו גדולים אז בבריטניה.

הגענו לסוף ולשיא- יום ג':

מה שבעיקר אני עוד זוכר הם שלושת המופעים האחרונים על הבמה המרכזית לאותו היום. ג'יזז ג'ונס היו גדולים אז, באותה תקופה, קצת ליצנים. ה-פול של מארק אי סמית', אהוב ליבו של ג'ון פיל, עם הפוסט-פאנק-רוק-אלטרנטיבי הייחודי שלהם (ה-פול פעם ראשונה) והסיומת, השיא, הפיצוץ של לראות את הפיקסיז הענקיים ולעוף לאוויר, לקפוץ, להתרגש ולהיגנב לחלוטין. הפיקסיז בשיאם, 1990, בהופעה מוחצת מוחות לחלוטין. חוויית על.

והנה, מארק אי סמית' בא לתל אביב, לרמת החי"ל, וממלמל ונותן בראש גם כאן. רוקסן בשיאו, או לפני שיאו, היה אחלה מועדון, שגם הוא הפך למיתולוגיה תל אביבית, ולחלק מהמיתולוגיה הפרטית שלי. לירון תאני, אגב, ידידינו כאן ברשימות, היה תקליטן בית שם, וסיפק הרבה מאוד רגעים של נחת ופיזוזים לצלילי רוק אלטרנטיבי חדש של אז, והאמינו לי, הוא לא מבין רק ב-היפ-הופ. תודה על מה שהענקת לאוזניים ולרגליים אז, לירון. מארק אי סמית'? טוב נו, גם גאון. מטורלל, מחוק, גמור, אבל גאון. הם עדיין בועטים ה-פול, חזק, גם כיום.

והנה ביקורת של מיכאל רורברגר, עיתונאי הרוק המיתולגי והמצויין, וזה המקום אולי להודות גם לו, על שנים של כתיבה מרתקת ומגרה, על ההופעה של ה-יאנג גודס בתל אביב, מאי, כנראה של 1990? 1991? לא זוכר,אבל זוכר את ההופעה האינטנסיבית והמלהיבה הזו. גם הם היו בליקוויד בדרום ת"א, וגם כאן אין לי כרטיס שנותר.

דיזי גילספי, חצוצרן העל (אני אגב ניגנתי על חצוצרה כשבע שנים בילדותי), בתל אביב, מועדון ג'אז קטן על דרך פ"ת, מה שהיום דרך בגין בת"א. הוא הגיע פתאום לעיר ונתן הופעה, הייתי כבר סטודנט בת"א, והצלחתי להגיע להופעה המיתולוגית הזו. 1991? 1992?
אחר כך, הוא מת…

אוהד פישוף לא חברה, רם אוריון לא חברה, תמיר אלברט לא חברה, אדם הורוביץ לא חברה, אלון כהן, מתופף פגז, לא חברה, איזו חבורה, איזו מוזיקה ישראלית אלטרנטיבית ל-פנים, איזו תקופה, איזו הופעה גדולה!

לאש, רוקסן, ת"א, פעם שניה לאש בשבילי, מסכי גיטרות ושתי זמרות מקסימות. כייף.

שיואו, הופעה בת בת בת בת…, ערב ענק

תרתי משמע, משחק ההישרדות. מעציב אותי מצבו של קראוס היום. שמוליק קראוס הוא אחד מחמשת האמנים והיוצרים הכי חשובים שהיו כאן מאז ומעולם. אהבתי אותו ואני אוהב את המוזיקה שלו עד היום. ומי שלא מכיר את הג'אם סשן הפסיכדלי והמוטרף והנדיר של "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", כדאי לו. מאוד.

ג'ון קייל. פעם שניה. פעם שניה?

תל אביב, הופעה רק שלו, קלידים או גיטרה, והקול, והכל והיצר והיצירה והכישרון והעוצמה וההתרגשות. הופעה ענקית ענקית של יוצר גאון. הופעה יותר טובה מזו בשנות השמונים. משהו כביר.

פחחח… גאנס אנד רוזס…
אתם יודעים מה? זה היה פיור פאן. כייף טהור. כייף מלוכלך. היו שקטלו את ההופעה הזו בזמנו, אבל אני מודה ומתוודה שאני, וגם חברתי ר', מאוד מאוד נהנינו. רוק אנד רול בפארק, סלאש והג'ינג'י המעוך והתזזיתי אקסל רוז. שרון מולדאבי צדק, הם היו טובים, בטח בתחילת דרכם, עם האלבום הראשון, וגם קצת אחריו. ההופעה בפארק היתה אחלה הופעה. כבר אלף שנה שאקסל רוז מנסה לשווא להוציא תקליט חדש בשם "צ'ייניז דמוקרסי" ולא הולך לו. מגוחך משהו. איבד את דרכו לחלוטין.

דצמבר 1993 ורוקסן עדיין קיים ומביא להקות מחו"ל. גם קינגמייקר הגיעו והיו הבטחה גדולה, אחר כך הם נעלמו לגמרי. לגמרי. הבטחה שהתפוגגה. לא זוכר כמה נהניתי או לא. לא תמיד אני זוכר.

הסתיים הפוסט השני, יש עוד כחמישה בדרך, חמישה עוקבים שהראשון שבהם יגיע כבר מחר או מחרתיים. לפוסט זה היה פוסט קודם, ויהיה כאמור פוסט עוקב. הכל במסגרת מגה-פוסט לכבוד יום הולדתי שחל אתמול.

בפוסט הבא- החלק הראשון בסדרת הפוסטים על הופעות שחוויתי בתקופת מגוריי ב-סקוטלנד. צפו למהלומות.