סקוטלנד

זהו הפוסט השלישי בסדרת הפוסטים הזו שהיא בעצם מגה-פוסט אחד ענקי וגדוש
הפרק הזה יהיה הופעות בעיקר בסקוטלנד בין ספטמבר 1994 ל-ספטמבר 1995
הפרק הראשון הוקדש לשנות השמונים, והחלק השני לתחילת שנות התשעים
עכשיו אנחנו מגיעים לסקוטלנד, שם התגוררתי במשך 3 שנים נפלאות ועמוסות בחוויות
נתחיל, אם כך…

1,2,3,4…

טוב, לפני שאני כותב על ה-ראמונס, הנה הסבר הכרחי על סקוטלנד, גלזגו ועל ה-בארולנדס.
סקוטלנד גדושה בהופעות, כל יום, כל היום. מוזיקה מכל הסוגים. כמו ערי נמל הגובלות בים, כמו לונדון, מנצ'סטר וליברפול, גלזגו במיוחד היא עיר של מוזיקה, תרבות ואמנות, הרבה מוזיקה. הימאים הביאו איתם פעם את המוזיקה מארה"ב בימי המסחר הימי וכן הלאה. סקוטלנד בכלל ו-גלזגו בפרט מפוצצת בהופעות מוזיקה חיה. המחירים זולים מבאנגליה ובעיקר לעומת לונדון. קל יותר להשיג כרטיסים, ומרכז העיר מלאה במועדוני רוק משובחים הקרובים יחסית זה לזה. תענוג שמיימי, הקיצר. אנחנו נתחיל כאן, ואתם תראו את כמות ההופעות, וזה כלום לעומת מה שלא ראיתי, לא הלכתי ופספסתי מסיבות שונות. אי אפשר לראות הכל, גם לא רבע או שמינית.

ה-בארולנדס (בארולנד בולרום)

אוקיי, דמיינו את אולם ההופעות הכי טוב בגלזגו, דמיינו את אולם ההופעות הכי טוב בסקוטלנד, דמיינו את אולם ההופעות הכי טוב באי הבריטי, ודמיינו את אולם ההופעות הכי טוב בעולם, וטרם הגעתם לשם.
ה-בארולנדס הוא שם דבר בעולם. מקום שהיה פעם אולם ריקודים, אולי שנות השלושים, ואחר כך עבר תהפוכות עד שנהייה אולם הופעות בעמידה. ממש במרכז העיר, הולכים מזרחה מהרחוב הראשי ומגיעים לאיזור הקתולי של סלטיק, תחילתו. שם מחכים בתור יפה יפה, בד"כ הכל סולד אאוט, נכנסים, עולים במדרגות ומגיעים למעלה ושם מגלים מקום בפרופורציות מושלמות, מקום ותיק עם נוכחות אדירה, תיקרה קצת מתעגלת, במה גדולה וסאונד שהוא תמיד מושלם. התכולה היא לא יותר מאלף או אלפיים איש נדמה לי, בעמידה בלבד. הבארולנדס הוא מקום שהרבה להקות באות להתחיל או לסיים שם סיבובי הופעות וכל להקה צעירה מאחלת לעצמה לנגן שם. נדמה לי שהיה סקר לאחרונה והוא נבחר במקום הראשון או השני כאולם ההופעות הטוב בממלכה. אני רק יכול לאחל לכל אחד מחובבי המוזיקה שביניכם להגיע לשם יום אחד ולחוות זאת.
אני ראיתי שם הרבה מאוד הופעות, כפי שתיווכחו בפוסט הזה ובפוסטים העוקבים הבאים.

ה-ראמונס

זו היתה ההופעה הראשונה שלי ב-בארולנדס. איזו פתיחה. הראמונס בהרכב המלא שלהם (חוץ מההוא שמת עוד בשנות השבעים). ג'ואי, ג'וני, דידי ומארקי, אם אינני טועה. פאנק רוק אמריקאי במיטבו, והכל מהיר וללא הפסקות.

1-2-3-4……טטרראאםם….

ה-וודינג פרזנט הנהדרים, פעם שניה אחרי רדינג של 1990.

שד סבן היו טובים בהתחלה, וזה ממש טרום בריט פופ או בריט רוק. היו להם כמה שירים חזקים בראשון. הופעת החימום היתה להקה צעירה ממש בתחילת דרכה, ילדים, שקראו לעצמם סופרגראס, לפני שעשו קופה גדולה. אנרגיה מתפרצת ומתפוצצת כמו שצריכה להיות בהתחלת הדרך.

אחת ההופעות הטובות שראיתי בכלל. אלביס קוסטלו והאטרקשנס.
הוא עלה לבמה לבד עם חליפה בצבע בורדו ואחז גיטרה. התו הראשון היה הפתיחה ההיא והוא מיד המשיך עם קולו ונכנס לשיר i want you. אני כמעט והתעלפתי. דבר כזה על ההתחלה לא חווים הרבה. איש גדול.

חימום פצצתי והדליינרס פצצתיים. הביסטיז נתנו שואו ענק וכל האולם רעד. בד"כ אני עומד ורואה טוב הופעות כי אני די גבוה, בהופעה הזו הייתי צריך לקפוץ עם כולם כי היו חומות של אנשים באוויר בקטעים המקפיצים, והרי את היהודים מברוקלין גם אני מכיר עוד מהתקליט הראשון. חימום פגז והופעה פגז. חווייה לכל החיים.

פול וולר האגדי.
ה-ג'אם היא אחת מהלהקות שאני הכי אוהב. גם הסטייל קאונסיל היו בסדר גמור. פול וולר פצח אחר כך בקריירת סולו מרשימה (וויילד ווד כדוגמא מובהקת) והצליח מאוד. ה-מוד, איש הפאנק רוק והסול. ייתכן שהחימום היה אושן קאלר סין אבל אינני בטוח, ולא זוכר. פול וולר ולהקתו נתנו הופעה מעולה, ולפרקים גם די מרגשת.

סווייד בשיאם.
התקליט השני, דוג מאן סטאר יוצא, ויש סיבוב הופעות. הופעה מוחצת ומהודקת. אחר כך ירד לי מהם בהדרגה, אבל שני התקליטים הראשונים הם פנינים עד היום. רוק אנגלי מצויין.

ועל זה נאמר- אם לא ראית אותם בקולנוע דן ב-1983 (הייתי צעיר מדי) אז תפוס אותם עשור ומשהו אחר כך. מבחינתי, הופעה טובה עם רגעים בינוניים רבים, לא משהו שנצור בלב לעד.

זאת לעומת זה, היתה הופעה אדירה של אמן גדול, והרבה רגעים מרגשים. החימום היתה להקת מאריון. מוריסי היה נפלא, עם קולו הנפלא ונוכחותו הכריזמטית. את הסמיתס אי אפשר כבר מזמן לראות, אבל מוריסי הוא מלך והוא עדיין מופיע. היה שם רגע אחד בו הגיש ועלה לבמה בחור סקוטי צעיר, שנראה מה"קהילה", והגיש למוריסי פרחים, היה משהו קסום באוויר. האולם הוא אולם ענקי ועתיק, משהו ותיק של הממלכה הישנה, עם נברשות וכ"ו.

הופה הופה, תראו מי עכשיו עומד בראש סיבוב ההופעות הזה, אותם סופרגראס הקטנים שרק מתחילים להיות קצת יותר גדולים, עדיין ממש בתחילת הדרך, לפני האלבום הראשון. הפעם החימום הוא ה-בלוטונס החביבים, ואחר כך שלישיית סופרגראס מטמטמים שוב ועוד יותר את הקהל שדחס את הפאב הזה. אייס.

פי ג'יי הארווי, מלכת אנגליה, פולי ג'ין בכבודה ובעצמה, מלכת אנגליה האמיתית.

אחת ההופעות המדהימות והמרגשות ושראיתי בכל חיי. צמרמורת. עמדתי, כרגיל ב-בארולנדס, בערך כעשרה מטרים מהבמה, אולי פחות, רואה מצויין, והיא הגיעה עם שימלה אדומה ונתנה מופע מפצח הכרה. מוזיקה היא החיים. החימום היה טריקי המעושן בכבודו ובעצמו, עם הרכב מלא של נגנים ועם מרטינה טופלי בירד לצידו, טריקי ממש לפני או תוך כדי יציאת תקליטו הראשון לאוויר. ערב בלתי נשכח.

טניה דונלי, "בלי", אחרי ה-ת'רואינג מיוסס ולפני כל הסולואים על שמה הפרטי. כייף.
גלזגו פלאזה אגב הוא עוד אולם מופעים ותיק מאוד, שייתכן והיה פעם בית קולנוע או תיאטרון. מבנה נהדר.

המטוסים הכחולים (ו/או העצובים) מבריסטול.
מי שמכיר אותם, יודע מה טוב. אוהד פישוף בודאי מכיר. דויד פרץ גם, וכנראה כמה מכם.
להקת רוק גיטרות עם נגיעות פולק ייחודי, משהו אחר, צי של גיטרות, סולן מוכשר באופן נדיר וגם רקדן רוסי שרוקד לצידו בהופעות. משהו אחר. אני מעריץ אותם והיה קסום לחוות אותם בהופעה.
זה גם ערב שבו החימום התגלה כמשהו שהתחברתי אליו מיד ואהבתי מאוד אחר כך ועד היום, אנימלס ד'ת סווים.

אבל רגע, אני צריך להסביר קצת עכשיו על מה זה ה-קינג טאטס.

אוקיי. כאן "התגלו" אואסיס. כאן ראה אלן מקגי את אואסיס והחתימם מיד בחברת קריאיישן ואחר כך התברר שעשה את עיסקת חייו. ה-קינג טאטס נמצא באיזור מעניין של העיר, איזור משרדים בעיקר, ומול כנסייה ידועה של האדריכל הסקוטי אלכסנדר "גריק" ת'ומפסון. המקום זעיר, נכנסים מלמטה, שם יש פאב, ועולים למעלה שם יש עוד בר ומקום להופעות, מקום קטן מאוד, כמו הסלון שלכם, בשני מפלסים. גם זול, גם קרוב, לא צריך כלום יותר, כאן ראיתי את מירב ההופעות שראיתי בעיר גלזגו. שוב, מאחל לכם…

אלסטיקה.

המקום- כנסייה לשעבר שעברה שיפוצון לא משמעותי והפכה לאולם הופעות. אדינבורו.

ג'אסטין פרישמן היהודייה הכשרה והעשירה מלונדון, שהתחילה בלהקת סווייד ובמיטתו של ברט אנדרסון, וסיימה כחברה המתוקשרת יותר של דיימון אלברן מ-בלאר. רוק אלטרנטיבי מעולה והופעה מצויינת. אלסטיקה פעם ראשונה.

הפאניס מגלזגו. הופעה בגלזגו. קהל ביתי.
טינאייג' פאנקלאב, אני חולה עליהם. המקום- פעם מעבורת, ספינה, והיום מועדון שקשור למזח. ממש על נהר ה-קלייד. זכוכיות שקופות שמהם רואים את הנהר ואורות העיר, תוך כדי ההופעה. בפנים חמים ונעים והמוזיקה נשגבת. את הפאניס יצא לי לראות גם פעם נוספת בהופעה בתוך חנות תקליטים במרכז העיר. החימום המקסים היתה להקת ה-פסטלס שגם הם מהעיר גלזגו, וגם אותם ראיתי פעמיים. סטיבן מהפסטלס עובד בחנות תקליטים (אז עבד) ברחוב ביירס שבחלק המערבי של העיר, ליד האוניברסיטה.

ה-בו ראדליס מליברפול עם רוק מתערבל וסמי-פסיכדלי ייחודי. משהו טוב. ה-בו ראדליס פעם ראשונה.

פורטיסהד.

אני זוכר עד היום את הביקורת של מיכאל רורברגר על תקליטם הראשון והמיתולוגי. רכשתי אותו ממש לפני יציאתי מהארץ לסקוטלנד והוא היווה פסקול שכיח בבית. זה המקום לציין שאת כל התקופה בסקוטלנד ביליתי לא לבד כי אם עם חברתי דאז א', שנסעה איתי לשם, למדה איתי שם, שהתה איתי שם וגם ראתה איתי חלק לא קטן מכל ההופעות הללו. במהלך אותה תקופה התחתנו, אחר כך חזרנו לארץ, עשינו ילד מקסים, נפרדנו, התגרשנו ונעצור כאן. א' גם היתה עימי בהופעה הזו, הופעה מופלאה, אחרת, של להקת טריפ-הופ מרגש, בשיאה. העיתוי של לראות משהו בהופעה הוא הרבה פעמים קובע מאוד. העיתוי כאן היה בדיוק בפריצה של פורטיסהד ועם ה-טור הראשון שלהם. כך גם היה עם עוד דברים בתקופה, הופעות שראיתי של להקות בתחילת דרכם או בשיאן. תקופת 1994 ועד 1997 שבה שהיתי שם התאפיינה בהתפוצצות הבריט-פופ, הטריפ-הופ, המוזיקה האלקטרונית וכ"ו. המוזיקה חזרה לשליטה בריטית מובהקת אחרי כמה שנים של שליטת הרוק והגראנג' של נירוונה ושות' מארה"ב. הכל הסתיים באפריל 1994 עם האקדח של קוביין, והזירה עברה לבריטניה. אני הייתי שם כדי לחוות את כל זה.

והנה עוד שתי להקות אנגליות בתחילת דרכן. פופ רוק אנגלי.
החימום היו להקת cast מ-ליברפול (הסולן הוא מי שהיה הבסיסט בלהקת the la's המיתולוגית), והמוזיקה היתה עשירה והרמונית, ואחר כך dodgy החביבים שהיו להם כמה וכמה שירים ממכרים ולהיטים אחר כך.

איזה קומבו מהסרטים.
חימום של יו לה טנגו השלישייה הנפלאה שכל כך מושפעת מהוולווט אנדרגראונד, הופעה מעולה, והאקט הראשי סטריאולאב האנגלים עם ה-רטרו-קראוט-רוק-עתידני הייחודי והממכר שלהם. הו לטישיה. ערב נפלא.

מתחילות להיגמר לי המילים והסופרלטיבים על החוויות הללו. נדמה לי שחוץ מהחימום של מרקיורי רב היה גם חימום של ה-דלגאדוס בתחילת דרכם, או שהם היו חימום בהופעה אחרת, לא בטוח. פייבמנט, נו, עם ה-לואו-פיי רוק הסלאקרי והחכם שלהם, והכדור חוזר לאי הבריטי, מההשפעות של להקת ה-פול וכ"ו שהם לקחו איתם מהאי הזה לארה"ב. מה כבר אוסיף? נהניתי? אפשר בכלל לתאר את זה?

קורטני פיין, אמן ג'אז אנגלי ידוע בפסטיבל ג'אז. כייף.

קיץ 1995, חזרתי (חזרנו) לארץ לתקופת הקיץ.

היו כאן שתי הופעות ענק. ביורק היתה בסדר גמור בקיסריה אבל היה זה ניל יאנג הכביר שנתן הופעת מחץ עם פרל ג'ם בירושלים הקדושה. ניל חרך את בריכת הסולטן ואת כל הקהל. ניל יאנג המלך הניצחי. הופעה בלתי נשכחת בארץ ישראל.

זהו סופו של הפוסט השלישי, השלישי מתוך שבעה שיהיו ב-מגה-פוסט הזה.

בפרק הבא- עוד סקוטלנד– ועוד הרבה הופעות מסמרות שיער ושולקות קרביים. זיקוקים.

בהמשך…

Advertisements