חלק חמישי- פוסט חמישי- מתוך המגה-פוסט הכולל

מרץ 1996 ועד אוגוסט 1996 כולל- הופעות בסקוטלנד, בעיקר בגלזגו

בואו נמשיך…

כן, ה-אפגן וויגס עם גרג דאלי, לא נשפכתי מהערב הזה, עמוס מדי, גדוש, לא קל, לא נחמד

מה שמעניין הוא לראות את ההבדלים בין להקות אמריקאיות לבריטיות. האמריקאים בדרך כלל יותר מבוגרים, והבריטים בדרך כלל יותר צעירים. האמריקאים יודעים טוב יותר לנגן, אם כי זו הכללה גסה כמובן, האנגלים יותר מסוגננים. ההופעה הזו של גארבאג' שנשמעת ברדיו כמו פופ, נשמעת בהופעות כמו רוק רציני, וחלק בזכותו של באצ' וויג, המתופף ומפיק העל הידוע, ושאר הנגנים, אחלה ערב

לאברדפורד היא להקה מעניינת שעושה פוסט רוק אלקטרוני אמביאנטי הזוי ומאתגר, ה-היי-לאמאס חביביי, עושים תמהיל הזוי של מלודיות והרמוניות ביצ'-בוייז, עם ניחוחות רטרו ועתידנות ויוצא משהו מיוחד, שאני אוהב, ההופעה לא היתה טובה יותר מהתקליטים שלהם, כי זה קשה

הצוות המנצח. החברים של טינאייג' פאנקלאב, אזרחי הכבוד בעיר, האורים והתומים, סוניק יות' המופלאים והמנצחים מניו-יורק. הופעה אדירה ומפצפצת, איכות מלוכלכת ללא פשרות. סטיב שלי המתופף, איך שאני אוהב אותו. קים גורדון עצרה ושאלה את הקהל אם מישהו היה בהופעה מקדימה במקום קרוב של פאלאס בראדרס ושל סמוג. לא מעט צהלו. מסתבר שהיתה הופעה של הקומבו המנצח הזה ממש לפני ההופעה של סוניק יות' וסוניק עצמם ראו אותה ודיווחו שהיה מדהים. לא ידוע למה אני עצמי לא נכחתי בהקדמה המשובחת, כנראה בגלל לחץ זמן ולימודים. נו שויין. ערב ענק.

קטטוניה הוולשים עם הסולנית השיכורה קרי. ערב קטן וחביב שדי נשכח מהתודעה.

מי אמר אני ולא קיבל?
הקוקטו טווינס, הלהקה המופתית הסקוטית, חוזרים לסקוטלנד, ואני שם.
חווייה ממוססת, מתפרצת, מבעבעת, מרגשת וכבדה. ים של צלילים ומסכי גיטרות סמיכים. כן, והקול, הקול של אליזבת פרייזר. ג'יבריש אלוהי.

בילי בראג, פעם שניה, שש שנים אחרי פסטיבל רדינג. עוד הופעה מצויינת של איש וגיטרה, כאב והומור, רוח ולחימה, סוציאליזם ולייבור, התפכחות וחלום, אמן גדול. מקסים.

והנה, כאמור, תהפוכות, מי שהיה חימום עכשיו הוא מקדימה, ההרכב המרכזי של הערב, אנימלס דת סווים, אחרי כמה סינגלים של השבוע במלודי מייקר וב-אן-אם-אי, וגם תקליטים עם ציונים גבוהים. תענוג, רגש, סיפורים בשירים וערב של הנאה.

לו ריד, הגאון, שונא הבריות.
והנה האופוזיציה לג'ון קייל. והנה הופעה חזקה, מרגשת, כוחנית, גברית, מהודקת, מוקפדת, מכסחת ובלתי נשכחת. ישבתי הפעם, זה היה בישיבה באולם גדול ומכובד, לצד הבחור הספרדי ועוד ספרדיה אחת. א' הלכה לראות באותו הערב להקה אחרת שהופיעה בעיר, ה-סמשינג פאמפקינס. אני בחרתי ב-ריד. ערב גדול.

להופעה הזו הגיעו איתנו שני סטודנטים אמריקאים, אחד מהם היה במארינס או משהו כזה.
הם היו דרוכים לקראת ההופעה וכשפגשנו אותם בסופה, ליד הבמה, סחוטים, מיוזעים והמומים, הם דיברו בכוחותיהם האחרונים ובקושי על כך שזה היה הדבר הכי טוב שהם ראו בחיים ושהמקום הזה, ה-בארולנדס, והקהל שם, הוא המקום הטוב ביותר בעולם להופעות והקהל המדהים ביותר, הם היו מותשים וב-שוק טוטאלי.
כרייסט, איזו הופעת מחץ קטלנית.

ונעבור לאיש רגוע, יליד גלזגו, הופעה על נהר הקלייד שהוא מכיר כילד, ערב של פולק רוק פופ בלוז ושירי אהבה, אהבה שבורה, אהבה פוצעת, אהבה קשה ואהבה נשגבת וכואבת. ג'ון מרטין הוא חלום, ג'ון מרטין הוא כישרון, ג'ון מרטין הכיר והיה חבר של ניק דרייק, לג'ון מרטין תקליטים וקריירה משובחת, איש מיוחד, אמן משכמו ומעלה.

ה-אוטרס בהנהגתו של הג'ינג'י לוק היינס הפתיעו אותי לחלוטין באותו ערב.

אהבתי אותם מההתחלה אך לא ציפיתי לערב מרגש כזה, זו הגדולה של לראות הופעות חיות !
ללכת לראות ולהאזין למישהו שמופיע מולך, זו חווייה אחרת, מיידית, חזקה ומי שעושה לך את זה, אז אתה זוכר לו את המתנה הזו לכל חייך. כך היה פה, האוטרס נתנו הופעה אינטימית, קאמרית, מרגשת בעוצמות, הפתעה גדולה וזיכרון לכל החיים. גם את זה הייתי רוצה מאוד לחוות שוב. חלום.

טוב, המאניקס, לאחר היעלמותו ו/ואו מותו של המחוק ההוא ריצ'י. המאניקס היו גדולים אז והערב הזה לא היה מאכזב, וסיפק את הסחורה.

נעבור לסלאקרים האחרים, לאנדרלמוסייה שהיא גיידד ביי ווייסס, לואו-פיי מטורלל, ללא גבולות

קיץ, וקיץ בסקוטלנד זה תענוג, מזג אוויר מושלם, עם גשמים עדיין פה ושם אך עם הרבה אור, עד עשר בלילה ויותר, חווייה נהדרת, מומלץ לבוא בקיץ, מומלץ לבוא תמיד. פסטיבל טי אין דה פארק. הרבה הופעות אבל אנחנו די מיקדנו את עצמנו. ראינו את דראגסטור הטובים, את לאש, חלק מההופעות של ה-כמיקאל בראדרס, של לפטפילד, וגם מהבמה הראשית עם הפרודיג'י, ה-פו פייטרס טיפה וגם רדיוהד בסוף היום.

אך עיקר היום הוקדש לשני מופעים שראינו במלואם ודי קרוב. מאזי סטאר, עם הופ סאנדובל הרזה, וחולצת בטן, עומדת קפואה ושרה כמו מלאך, הופעת ענק ממכרת, ואת בק המצויין בהופעה מטורללת, משוגעת ומלאת גרוב, רוק ופאנק לרגליים ולפנים, ענק.

פילט'י. מלוכלך. מאוד.
ראיתם טוב, ראיתי את הסקס פיסטולס באיחוד השנוי במחלוקת, איחוד למען כסף, איחוד למען הנאה והמעריצים. הפיסטולס בהרכב המקורי והמלא, ג'וני "הרקוב" ליידון, הגאון, סטיב ג'ונס הגיטריסט הכוחני והיעיל, גלן מאטלוק הבסיסט שהועף אחר כך במהלך ההיסטוריה לטובת סיד וישס האפס המאופס חדל האישים והאידיוט המכור, ועל התופים אותו אחד שישב שם תמיד ושכחתי את שמו- קוקס?

מה אומר? הופעה אדירה! פאנק רצחני! כל השירים הבועטים, כל האנרגיה, כל השיגעון. נכון, לא ב-1976 או 1977 אבל 1996 זה גם בסדר. כל הפאנקיסטים האמיתיים, המלוכלכים, המרוטים, הקשים, כולם יצאו מהחורים, כולם יצאו מהביבים של חייהם ברחבי סקוטלנד והגיעו למקום הזה שהוא אולם הופעות ענקי, הכי גדול בגלזגו ואולי בסקוטלנד. חלקם היו באמת ובתמים אנשים שממש לא כדאי לפגוש אותם בסימטה חשוכה ואפילו בשדרות רחבות ומוארות. לא ילדי שמנת עם מוהיקנים מעוצבים על הראש אלא אנשי ביבים עם זוהמת עכברושים על השיער, כולם היו שם, והכל היה, היריקות, המעגלים, האנשים באוויר, האקסטזה המזוהמת להפליא. ערב אדיר.

כן, אלכס צ'ילטון (ביג סטאר וכ"ו), ממש הוא, אורח כבוד שם.
ההופעה הזו באיזה פארק, במסגרת אירוע קיץ, היתה מוזרה, מפתיעה, מאכזבת משהו. הכל היה צלילי ממפיס כאלה, משהו אותנטי, בסיסי, בגנים שלו, אבל ללא כל שירי המלנכוליה והדיכאון, רק שמח. מוזר, שנוי במחלוקת, בלתי נשכח.

לא, לא, את שיתוף הפעולה הזה דווקא לא יצא לי לראות, עוד פיספוס, אבל אי אפשר לראות הכל, כשיש רק בגלזגו עשרות מופעים והופעות שונות בשבוע אחד. עוד דברים שהחמצתי אגב? הו, המון, לצערי, מכל מיני סיבות- הסטון רוזס המתאחדים, פריימל סקרים, הג'יזז אנד מארי צ'יין אהוביי, טינדרסטיקס בהופעה מיוחדת עם תזמורת, ה-בלו נייל, מוגוואיי, הקיור שוב, ומי לא ומה לא, עזבו, לבכות על חלב שנשפך. אני שמח שהלכתי לכל מה שהלכתי, לא כל ההופעות היו שוות ברמתן אבל מה שהיה טוב, והיה הרבה טוב, ויותר מכך, יישאר לעד בהכרה.

וזה היה טוב ויישאר לעד בהכרה.

ניל יאנג, אחרי ההופעה שלו עם פרל ג'אם בירושלים ראיתי אותו שוב בסקוטלנד, והפעם עם קרייזי הורס, בהופעה מוחצת קרביים, ארוכה, מגוונת, קורעת, מכוסחת וענקית. איזה איש קדוש. רק חבל שהחימום היתה להקת קולה-שייקר המאוסה.

וואהו. שוב, למבינים בלבד.

אחת ההופעות הכי מדהימות והכי מצחיקות ומרגשות שחוויתי. ג'ונת'ן ריצ'מן (המודרן לאברס, רואד-ראנר…) הוא אמן ענק, צנוע, בודד, מצחיק וייחודי. הופעה אינטימית, שוב ב-קינג טאטס הקטן, ערב שאין לי מספיק סופרלטיבים לתארו, הרבה מזל היה לנו. ולמי שלא מכיר אותו, אז זה בחור המוזר והמשעשע, הטרובדור בגרוש, ששר שירים קצרים, כאתנחתות, בסרט הקומי הבאמת מצחיק "משתגעים על מרי" עם קמרון דיאז ועם מאט דילון המלך. ערב מהסרטים.

באה ט', רצינו לצאת לערב ב-קינג טאטס להופעה, זו היתה הלהקה של הערב, פופ אנגלי עם תזמורת, משהו חביב, שלא החזיק מעמד אחר כך הרבה זמן בכותרות, בריט-פופ תזמורתי מסוגנן

ונעבור למנה העיקרית…

אואסיס, או כמו שמבטאים זאת שם- אואייסיס

הסריקה בכחול לבן אינה טעות ואינה הפוכה, זו מדבקה לאוטו שטרם הדבקתי מאז…

ההופעה הזו היתה חגיגה ענקית, מאה או מאתיים אלף איש על רכס הר שיורד ל-לוך לומונד (לוך זה אגם צר שבין הרים, כמו פיורד בסקנדינביה). כדי להשיג כרטיסים להופעה הזו הייתי צריך ללכת לחנות תקליטים במרכז העיר שם היה משרד כרטיסים למעלה ובתוך החנות. כשהגעתי גיליתי כי היו אנשים שישנו כל הלילה וחיכו והם מסודרים בתור על היקף של בלוק שלם בעיר, משהו מטורף, הבנתי שאין לי הרבה סיכוי אבל הייתי נחוש. גייסתי את כל התכונות היהודיות והישראליות התחמניות שלי. נכנסתי לחנות, כאילו לא במסגרת התור הענק, ושוטטתי בפנים, עליתי למעלה בתמימות וגיליתי כי מכניסים אנשים מהדלת הצדדית לתוך התור העליון שבפנים- שנגמר במשרד הכרטיסים, שאותו היכרתי טוב, וברכישת כרטיס. תוך כדי העלייה למפלס העליון לקחתי החלטה גורלית ופשוט "השתלבתי" בתור, כבדרך אגב, ונדמה לי שבמקרה ממש אף אחד לא שם לב. כך הישגתי כרטיסים להופעה הכי מבוקשת שהיתה סולד אאוט מיד אחר כך.

הופעות החימום היו הפרודיג'י, בלייק גרייפ והמאניק סטריט פריצ'רס. ואז עלו אואסיס.

המשמיצים ישמיצו אבל אני רוצה לכתוב כאן שזו היתה אחת ההופעות הכי מהנות, הכי מרשימות, הכי מרגשות והכי קטלניות שבהן נכחתי. קהל עצום, ים של אנשים, נוף מרהיב, טבע, וסאונד שלא מהעולם הזה. שירה בציבור, הצמד המחוק נואל וליאם, הלהקה המהודקת והשירים, הו השירים. והיו הרבה שיאים, כמעט כל שיר, אבל במיוחד- דונט לוק באק אין אנגר ובסוף- שמפיין-סופרנובה שמתפוצצת בשמיים. יותר גדול מזה לא יכול להיות.

פאטי סמית', יחפה, עם קיין ועם טום ורליין (טלויז'ן) הענק בכבודו ובעצמו על הגיטרה, יושב עם כובע לראשו. ניו יורק ניו יורק והיא רוקדת יחפה, אשת הרוק, מיתולוגיית ה-סי-בי-ג'י-בי, ומרחפת בעולמה הפרטי.

איזה שיחוק. אלסטיקה (פעם שניה) בהופעה קטנה ומעולה ! הזמן- בין התקליט הראשון לשני, החומר כאן נגנז אחר כך בחלקו למרות שהיה אמור להיות האלבום השני המקורי. חבל. הופעת פגז

עוד הופעה קטנה, עוד הפתעה, עוד חווייה ענקית, להקה בתחילת דרכה המופלאה, עם התקליט הראשון המופלא, עם הסולן יושב על כסא גלגלים, כי היתה לו תאונה לפני כן בה נרדם באמבטיה שיכור ואחר כך הפך כמעט לנכה. מארק לינקוס עם רמקול שמעוות את קולו ושירים מרגשים אחד אחרי השני. אין לי כבר מילים.

בלבוי או בולבוי זה משהו סקוטי אורגני וזורם, כמו אראב סטראפ רק נשמע אחרת, זרם תודעה של הווייה עכשווית, ובהופעה הזו הופיעה לבסוף ובהפתעה הזמרת טרייסי בונהאם בהופעה משלה, שהישוו אותה אז לאלניס מוריסט בתחילת דרכה, רק כבדה יותר, ערב חביב וקצת נשכח

בפרק הבא- עוד עוד…

מודעות פרסומת