מרץ 1997 עד יוני 1997 – התקופה האחרונה בסקוטלנד

יאללה קדימה

הלמונהדס עם איוואן דאנדו, תמיד אהבתי אותם, במיוחד את התקליט it's a shame about ray וגם את come on feel the lemonheads, רוק בסיסי קצת אלטרנטיבי, קצת סלאקרי, מרגש ופוגע בדרך כלל לא רע בכלל, אחלה הופעה באולם של הסטודנטים, QMU, של האוניברסיטה, לא של הסקול אוף ארט, כייף

ובאותו מקום- פיית'לס די בתחילת דרכם, עם הופעה מלאה, ולהקה מלאה, הופעה מגוונת, מלאת סול, גרוב וגם האוס לפרקים, דינמית, זורמת, מפתיעה, עם החומרים הראשונים המוצלחים שלהם מהאלבום הראשון, הנאה

וסוף סוף בל אנד סבסטיאן בגלזגו, שבה צמחו ופעלו.
יכולתי לראות אותם אפילו יותר מוקדם, שנה או שנה וחצי אחורה בזמן, אני זוכר שהיתה מודעה על הופעה שלהם  באולם של ה-מיטשל לייבררי, שהיא הספרייה הגדולה באירופה, שמולה גרתי בחלק מהזמן, הם היו ממש בתחילת דרכם. כאן הם כבר היו אחרי if you're fealing sinister שהוא האלבום השני, האדום, ולטעמי המשובח ביותר שלהם עד היום. הופעה מלאה, עם הרכב מלא, וכל התיזמור, וכל ההרכב המקורי, תענוג ענקי, ערב נפלא

שוב, קצת אסיד ג'אז, גרוב סול ופיזוזים חמים, להקה קטנה וצנועה עם כוונות לעשות שמייח

מסע אלקטרוני אמביאנטי לנבכי התודעה, ללא עזרה כלשהי, ריחוף מעורבל אך ממוקד, הרכב ואיש ייחודי

כמובן שהחווייה של לראות הופעות במדינה שבה אתה זר, לא משנה כמה אתה קרוב ומכיר את התרבות של העם שבו אתה יושב, היא חווייה שכוללת הרבה מעבר להופעה עצמה. זה כל הסיפור הגדול כולו. זה לקנות את הכרטיס בדוכן הכרטיסים שבחנות התקליטים הגדולה, להכיר את המוכרות, להשתעשע עם הסלנג, לחכות להופעה, ללכת בעיר, לעמוד בתור, לחוש את אווירת טרום ההופעה, לשתות בירה סקוטית קטיפתית, לעמוד עם קהל טוב, מבין, ביקורתי ומתלהב, להינות, להאזין, לקבל את הכל לפנים ואז לצאת עם כולם למוכרי הטישירטים הפיראטיים שבחוץ, ללכת בקרירות הלילית, לנשום את הרחובות שאינם שלך, אך אתה כבר מכיר אותם, לעצור ב-פיש אנד צ'יפס, לקחת האגיס סאפר או סוסג' או וייט פודינג או בלאק פודינג עם צ'יפס, או רק צ'יפס עם הרבה מלח ו-ויניגר או פיש אנד צ'יפס או צ'יפס אנד קארי מעולה וללכת עם זירזוף הטיפות הקטנטנות הביתה, עם נייר העיתון החם, עם האדים, ריח הויניגר, לאכול תוך כדי הליכה ברחוב, כי קר ומתחממים, לראות בדרך כמה וויינואוס שיכורים כלוט, וכמה נערים שיכורים עד עילפון, לשמוע את השפה, לשאוף אויר, להירגע ולנסות לעכל את היופי המוזיקלי שראית ולהגיע הביתה, להתקלח ולישון. חווייות חיים כוללניות שמורכבות מרבדים שונים ומרצפים מגוונים של אירועים ואנקדוטות.

הרבה הומור, ראשוניות, ביישנות, תיאטרליות והרבה צלילי רטרו מעורבבים עם עכשוויות ועתידניות קלה, ג'ימי טנור הסקנדינבי בא קטן, יצא גדול, ממש בתחילת דרכו, עם איזה אורגן ענקי כזה וקלידים משונים, עם צורה חיצונית משעשעת, ועם ערב אינטימי, קטן, חם, קסום וכזה שייזכר, איזה כייף

זה ב-סאב קלאב, שהוא מועדון לא רגיל, לא מועדון להמונים, פחות להאוס ולטכנו, אלא יותר לדי ג'ייאים ולהרכבים בשוליים השמאליים יותר והמאתגרים יותר ולחברות כמו נינג'ה טיון, מו וואקס וכאלה. ה-הרבלייזר נתנו הופעה שלמה, מגוונת ומלאת אלמנטים חמים קרים, טריפ הופ אלקטרוני חם ואחר, ערב מעניין

מורפין היו להקה מאוד מיוחדת, אחרת, קצת אוואנגארד אפילו, מאתגר, בלתי מתפשר, סולן כריזמטי, סקסופון דומיננטי, ערב קטן והדוק, שונה, מלטף וצובט, וחבל שאחר כך הוא מת, הסולן שלהם, לא זוכר איך ולמה

נחזור לנישת המבינים בלבד
איאן האנטר הגדול, עם התלתלים הזהובים, עם הקול והנוכחות, איאן האנטר מלהקת מוט דה הופל ובמיוחד מתקליטי הסולו שלו שחלקם משובחים, ההופעה לא היתה מושלמת, ובהחלט איכזבה לפרקים, אבל איכלסה לא מעט רגעים משובחים, וייתכן שקובי אור היה שמח לבדוק את זה בעצמו באירוע, הופעה מפתיעה

מזל גדול, לראות את ה-גו-ביטווינס
גרנט מקלאנן כבר איננו, הוא נפטר לפני כשנה, וכאן הם היו בהרכב מלא, גרנט מקלאנן, רוברט פורסטר וכל השירים הנפלאים, הרזים, המרגשים, הפשוטים והכל כך אחרים של הלהקה האוסטרלית הייחודית והנדירה הזו.
באמת מזל גדול, ערב מקסים.

החימום- גורקיז זייגוטיק מינסי שזה מאנקי, הלהקה הוולשית המשובחת שנשמעת כמו הכלאה מוזרה של ימי הביניים, רוק מתקדם, פוסט פאנק ומלנכוליה עכשווית. בוויילס אוכלים משהו אחר והכבשים יותר בריאות.
המופע המרכזי- ספיריט'ואלייזד של ג'ייסון פירס עם קייט ראדלי המהממת וכל ההרכב המשובח, בהופעה ממוססת, מתפרצת, ענקית מהחיים, פסיכדלית להפליא, מרצדת, מסתחררת, שקטה וחזקה, מלאת שטיחי צלילים ורעש גדול, רגש גדול וקסם מבעבע. חווייה תלת מימדית היישר לתעלות הכי מפותלות במוח.

האמן הזה, הדי ג'יי הזה, שנדמה לי שהוא צרפתי, אם אני זוכר טוב, היה פה גם בשיאו, ונתן ערב מהנה של אלקטרוניקה טריפ-הופית מגוונת לרגליים ולראש. ההופעה האחרונה, עד היום, שלי בסקוטלנד היקרה.

סוף חוויות ההופעות בסקוטלנד, אך המשך יבוא לגבי סוף שנות התשעים ולגבי שנות האלפיים, בעיקר בישראל

בקרוב…

מודעות פרסומת