הפוסט השמיני בסדרה שמרכיבה את המגה-פוסט הזה של הופעות חיות שראיתי בחיי
מגה-פוסט שהגיע לכבוד יום הולדתי שחל ביום שישי האחרון

והפעם רוב ההופעות בישראל
התקופה- דצמבר 1997 ועד 2003 כולל- הופעות בישראל, אחת קטנה בלונדון ואחת קטנה בניו יורק

נמשיך…

מתופף ג'אז, בובי פרוויט, אוואנגארד משובח ומפתיע וגם וירטואוזי אך לא פומפוזי, חווייה מאתגרת ושווה ביותר

איש אוואנגארד ניו יורקי ידוע, שעבד עם הרבה אנשים ועושה את הדבר שמעניין אותו כבר הרבה שנים

מוזיקת עולם, מוזיקה מהעולם, מוזיקה פורטוגזית נפלאה ושמיימית, להקה מליסבון, שגם הצטלמה לאותו סרט חצי נסתר של הבמאי הדגול וים ונדרס. כמה חודשים אחר כך, אהיה עם א' בפורטוגל, בפורטו, בליסבון, ב-אקספו 98, אצל חברים פורטוגזיים, בערים ועיירות, במסעדות עממיות, בסימטאות יפהפיות, במבנים של אלוורו סיזה ושל סוטו דה מורה וגם אראה פאדו אותנטי ממש ואינטימי בליסבון, עולם אחר, תרבות אחרת, קצה אירופה, משהו אותנטי עדיין שלא התקלקל

והנה עוד פורטוגזית מהאיים, קאבו ורדה, יחפה, גדולה, שחורה, לא יפה, מבוגרת ונהדרת, קול כואב, ניסיון חיים, קינה לאלו שלא שבו, חיים פשוטים ללא חומר, שירה של לב גדול וחם, חווייה

ביקיני היו בסדר, חיים לרוז, קרני פוסטל, וחבורה שלמה עם אורחים, תרכובת מעניינת

עוד עולם, ומוזיקה הפעם מקובה, לא ההרכב ההוא של בואנה ויסטה, זה אחר כך, אבל הרכב לא רע בכלל

ליום הולדתי השלושים הפתיעה אותי א' (אישתי דאז) ולקחה אותי ללונדון לכמה ימים ולהופעה של אייר הצרפתים ממש שנה אחרי יציאת מון ספארי, לפני שהפך לשלאגר בבתי קפה, תקליט שהיכרנו עוד מ-1997 כשיצא בבריטניה. החימום היה שון לנון, הווניו היה השפרדס בוש אמפייר בבריקסטון וההופעה של אייר לא איכזבה, די הפתיעה באנרגיות הרוקיות שלה, הרבה יותר אינטנסיבי וחזק מהאלבום המרחף והמעולה, חווייה בגיל 30 בדיוק

קובה אהובתי, בתל אביב, איברהים פרר, רובן גונזאלס על הפסנתר ורוב ההרכב ההוא של בואנה ויסטה סושיאל קלאב המקורי, תקליט שאגב הבאתי איתי מסקוטלנד ארצה ב-1997, אולי הראשון, אף אחד עדיין לא הכיר את זה, רכשתי את זה ממש כשיצא, תקליט מופת מרגש, וההופעה היתה נהדרת ועם רגעי קסם

לו ריד פעם שלישית, אחרי גלזגו, אחרי הפארק עם פיטר גבריאל, והנה בסינרמה בהופעה חזקה נוספת.

איך שאני אוהב את הצבעוניות החאקית הקודרת שעל הכרטיס הזה
רדיוהד בפעם השלישית או הרביעית, אחרי ההופעה בפארק עם R.E.M. (אין כרטיס) ואחרי פסטיבל טי אין דה פארק, והפעם עם קליניק הסקוטים כחימום ועם תקופת פוסט אוקיי קומפיוטר וקיד איי. היה גדוש וחם.

סופרגראס בארץ, במועדון התיאטרון ביפו שגם הוא היה בעבר בית קולנוע (צליל?), מול נוגה, והפעם הם גדולים, מפורסמים, כמה שנים אחרי שראיתי אותם פעמיים כאמור בסקוטלנד כשהיו צעירים וקטנים לפני פריצה. כייף עדיין.

תודה לחבריי ג' ו-א' שקנו לי פעם את "פעם בחיים" הנהדר והכירו לי אותו אחרי כמה שנים שלא הייתי בארץ. עמיר לב הוא אמן ישראלי מצויין ולפרקים מרגש וההופעות שלו אינטנסיביות וחזקות. כזו היתה זו.

נסיעתי היחידה עד היום לארה"ב ולניו יורק היתה כחודשיים אחרי אסון התאומים. החלטתי לצ'פר את עצמי בנסיעה לניו יורק לשבוע כי המחירים צנחו אז בגלל הפיגוע הרע הזה ל-300 דולר בלבד לכרטיס הלוך ושוב והיה לי היכן לשים את ראשי ולהתארח אצל בת דודה קרובה. כמה ימים שוטטות בניו יורק ההמומה שאחרי הפיגוע, ומה שהצלחתי לתפוס בהופעה ובמקום נהדר כמו ה-ניטינג פאקטורי הקרוב לאיזור, הוא האמן ג'וזף ארתור, שפעם התגלה על ידי פיטר גבריאל שהחתים אותו לחברת ריל וורלד. הופעה טובה, אינטימית, לא מושלמת בעליל.

והנה, בערך 17 שנה אחרי ההופעה ההיא הראשונה בקולנוע דן, ואני לא נהנה ואפילו יוצא במהלך ההופעה.

משינה, קאמבק, קיץ, קיסריה, מיינסטרים מהמניין, הכל מוכר, והכל ידוע ויש רגעי כייף לא מעטים. להופעה הזו הייתי אמור ללכת עם ע', אך נפרדנו, וזה לא יצא, אחר כך חזרנו, התחתנו וקרו עוד דברים רבים נוספים…

דצמבר 2004, ה-באד פלאס, עם הג'אז ללא גבולות שלהם, ועם הביצועים ב-ג'אז מוטרף לשירי רוק שונים. הופעה מצחיקה, משעשעת, חזקה ונהדרת, עם זיכרון חד במיוחד של המתופף הלהטוטן והמוכשר, שהיה פעלולן וירטואוז. ערב מיוחד.

בפרק האחרון הבא- 2005 ועד 2007 כולל, סוף הסאגה

בקרוב…

מודעות פרסומת