הגענו לסוף השנה ואם כך גם שוב לסיכום השנה שלי במוזיקה והפעם לשנת 2007, שנה שבתחום המוזיקה התחילה לא משהו אך השתפרה פלאים והסתיימה עם המון אלבומים מעולים. עברו לי באוזניים הרבה עשרות ויותר של אלבומים חדשים ובסופו של דבר בחרתי את הנבחרים מהם לטעמי.

יאללה הנה זה בא, גוד, היר קאמס דה פלוד…

מקום 1

P J HARVEY – white chalk

אלבום השנה, יצירת השנה, האלבום הכי טוב של פולי ג'ין הארווי לטעמי, אמנות נשגבת ופוצעת, ואחד התקליטים הטובים ביותר של שנות האלפיים. היצירה הזו מרתקת והיא תפסה אותי מההאזנה הראשונה. בהאזנה הראשונה הבנתי, אחרי כמה שירים בלבד, שיש כאן משהו מסעיר, נדיר וכמעט מושלם. פולי ג'ין הארווי, מלכת אנגליה, פצחה את דרכה בתחילת שנות התשעים וכבר אז שיחררה פגז של אלבום בכורה בשם DRY שאולי היה האלבום הטוב ביותר של האמנית המשפיעה והייחודית הזו עד עתה. מאז ועד השנה היא הנפיקה אלבומים טובים עד מצויינים, ודווקא באחרון קצת איבדתי אותה, אבל ממנה אף פעם לא מרפים ואין סיכוי להתייאש. יצירת המופת הענקית הזו הגיעה ואני לא לגמרי מופתע. יש כאן הרבה חיפוש עצמי, נבירה, משהו מאוד אישי, יש כאב, אמת, פסנתר בולט וקול מצמרר. יש כאן עילוי שנותן הכל ומבטא את עצמו בצורה הזכה והחדה ביותר. שם התקליט נובע מצוקי הגיר הלבן שבגבול בין אנגליה לים, סביבה שבה גדלה וחיה האמנית המרתקת הזו. אני חושב שעובר עליה משהו לא רגיל, ייתכן וזה קשור לצרכים או רגשות הקשורים לילדים, זכרונות ילדות, אימהות וחפירה בעבר, בהווה ובעתיד. יש תחינה, ציפייה, חרטה ובדידות. פולי ג'ין הנפיקה אלבום מופלא, עצום, חרישי, אינטימי, רומנטי, מרתק, אפלולי, ויקטוריאני, אנגלי, קודר, מלנכולי, על זמני, נשגב, שביר, רגיש, קר, מפעים ומדהים. אלבום השנה שלי.

מקום 2

דויד פרץ – הייקו בלוז

מה כבר לא נכתב ומה לא כתבתי כבר אני בעצמי על האלבום הזה. האלבום המקומי של השנה ואלבום מספר שתיים של השנה באופן כללי. נכון, אני מכיר את חלק מהשירים כבר זמן רב, מההופעות, וזה לא פגם אלא העצים את החווייה של לקבל את האלבום הנדיר הזה ליד. דויד וחבורתו המעולה התעלו על עצמם ואני התרגשתי מאוד מהאלבום הזה השנה. תרכובת ייחודית של צלילים אחרים ומילים אחרות של יוצר השיר. קטן, ענק, צנוע ומקסים.

מקום 3

FUTURE PILOT AKA – secrets from the clockhouse

במשך רובה של השנה אני מגלה עוד ועוד ומתמכר עוד ועוד לאלבום הנפלא הזה של מוזיקאי מיוחד ממוצא הודי החי בגלזגו סקוטלנד. שמו הוא סושיל קיי דדה. הוא היה בסיסט בכמה להקות סקוטיות וגם שיתף פעולה עם אמנים כמו הפסטלס וביל וולס. זה אחד משלושה ארבעה אלבומים השנה שעשו לי טוב בכל פעם ששמעתי אותם או את חלקם. אלבום עשיר, מגוון, מרגש, מרומם ויפהפה וגם כייפי באופן שקשה לתאר במילים, אתם פשוט צריכים להאמין לי. היזהרו רק כי האלבום הזה ממש ממכר. רק לאחרונה גיליתי, כשקראתי על האלבום קצת, שמתארחים כאן אמנים רבים וטובים כמו רוברט פורסטר וגרנט מקלנן ז"ל מה-גו-ביטווינס, קים גורדון ות'רסטון מור מ-סוניק יות', סטיוארט מורדוך ושרה מרטין מ-בל אנד סבסטיאן, דאמו סוזוקי (!) מ-קאן, מייק וואט מה-מיניטמן והסטוג'ס, אלסדייר גריי, זמרי פולק ועוד. זה טוב הרבה יותר עוד ממה שזה נראה, האמינו לי. אינדי פופ אחר, אנושי וקסום.

מקום 4

GRAVENHURST – the western lands

די הפתיע אותי האלבום הזה. יש לי את אלבומו השני והמיוחד אבל כאן, ברביעי של האמן/הלהקה הזו הם מתעלים על עצמם או הוא על עצמו. הוא ממש הגיע כאן ליצירה הטובה ביותר שלו והשירים מהממים בעוצמתם וברגישותם. אינדי פולק בריטי עם גיטרות חשמליות שהן מסכי סאונד לעיתים, אך מלנכוליות. חד וממוקד, הישג מלודי עם קונטרסטים מלבבים. המלצה חמה מאוד וראוי שהרבה יותר אנשים יתנו את תשומת ליבם לאלבום המעולה הזה.

מקום 5

THE GOOD THE BAD AND THE QUEEN – the good the bad and the queen

גם דיימון אלברן התעלה על עצמו הפעם. אסף סביבו נגנים ומוזיקאים מעולים, אחד מהם נערץ עליי במיוחד, פול סימונון, הבסיסט של הקלאש, שלא ניגן כבר עשר שנים ועסק באמנות, ואיכשהו הם רקחו כאן סאונד אחר, לא פופ, לא רוק, לא מוזיקה אלקטרונית, משהו אורגני אך עגום, משהו מורכב אך פשוט, משהו ברור אך מלא שכבות, צליל של מוזיקה שהיא בלתי ניתנת להגדרה. אווירה של לונדון, של אנגליה, של מציאות מעורפלת, של הווה שהוא גם קצת עתיד מוזר. תקליט עגמומי, כהה, מעניין, מחפש, מוזר ומרתק ובמקום החמישי שלי השנה.

מקום 6

ROBERT WYATT – comicopera

קול של אלוהים אחר. אלוהים. אחר. הזקן המתלוצץ, הילד עם הזקן, הנפש המיוסרת על כסא הגלגלים, האיש הטוב המוקף בחברים מוזיקאים מדהימים, האנגלי השקט שמשתכר בביתו, הבעל שנתון לחסדי אישתו, האיש הצנוע שהוא כל כך זוהר למרחקים, האמן שלא מתפשר וממשיך בשלו. ה-שלו הזה כמעט תמיד שווה הרבה וגם הפעם יש כאן הכל מהכל, אנגליה, העולם, אנגלית, ספרדית, איטלקית, שחור ולבן, הרבה אפור, צבעוניות שקטה אך עשירה, צלילים שנשמעים כאילו מנוגנים כאן, לידך, בסלון ביתך שלך, אתה ממש יכול לראות את כולם מנגנים, יוצרים, מתבטאים. מבריק, חם, דורש, כאוטי, מגוון, חי, כואב ויפהפה. התקליט המאתגר ביותר השנה, הקסום והאנושי הזה הוא יצירת אמנות מובחרת ומדהימה.

מקום 7

JESU – conqueror + split single with Eluvium

ג'זו, או האיש העומד מאחורי השם, ג'אסטין ברואדריק האנגלי, עושים הווה שנשמע כמו עתיד מוזיקלי ששואב מהשוגייזינג הבריטי של שנות התשעים. מהמוזיקות הכי מרתקות שנעשות כאן ועכשיו בעולם. כבד ומרחף, מלא אך אוורירי, שואב וממכר, איטי ומהורהר. טקסטורות מוזיקליות, רבדים, אבסטרקט מלודי חוקר ולא מתפשר, רחב, חורפי, עגום, עמוק, צולל, חדשני, מלנכולי ונהדר. כל מה שהוא עשה השנה (וגם בשנה הקודמת ובזו שלפניה) מצויין, ושלושת השירים הנמצאים בספליט סינגל המשותף די מושלמים ועוצרי נשימה. אלו באלבום "הכובש" לא הרבה פחות טובים מהם. מאתגר, אחר, זורם ומחלחל לתוך הדם לשהות קבע. אדיר. תודה לנרוויריבר.

מקום 8

DAKOTA SUITE – waiting for the dawn to crawl through and take your life

השקט השקט שאני כל כך אוהב לצלול לתוכו ולהתעטף בו. הלהקה האנגלית הזו עימי כבר שנים והם מתעלים על עצמם בכל פעם מחדש. כאב רך, חרישי, מהורהר ועמוק. באתר שלהם כתוב שלא מזמינים אותם כמעט להופיע ולכן הם כמעט ולא מופיעים. אי אפשר כנראה לשחזר שקט כזה בהופעות, למרות שלא היה איכפת לי לחוות ניסיון כזה. איטיות מהפנטת ורחש ייחודי. השם הארוך והמוזר של התקליט מגיע אגב משמו של ספר של צ'רלס בוקובסקי.

מקום 9

MARK KNOPFLER – kill for crimson

קצת הפתיע אותי מארק זה, שנולד גם הוא בגלזגו. יש לו תקליטי סולו חביבים, רגועים, מחפשים. אני חושב שהפעם הוא ממש קלע בול ומצא את מה שרצה בדיוק. כל השפעותיו כאן, וכל מי שאוהב את ג'יי ג'יי קייל כמוהו אז אני חייב לכבדו, ויש כאן מגוון צלילי קאנטרי, פולק, בלוז, רוק, אמריקנה ובריטניה, שמספקים בסופו של דבר, דרך הנאה רכה, זורמת וצרופה ושירים פשוט טובים, אלבום שלם אחד ומוצלח מאוד.

מקום 10

RADIOHEAD – in rainbows

טוב, גם הם קצת הפתיעו אותי. לא ציפיתי. אבד לי החשק איתם כבר מזמן לצערי ולכל ניסיונותיהם האמנותיים לא היתה לי הרבה סבלנות בשנים האחרונות. הפעם הם הרכיבו משהו חדש ישן שחוזר לשירים פחות או יותר רגילים, קצת פחות, עם מלודיות אך מתבל אותם בהרבה עניין שהוא פחות שכלתני ויותר מרגש ומפעים. יש כאן שירים מצויינים ומרתקים שכמה מהם שמעתי ב-לופים ארוכים. מאז דה בנדס, ו…אוקיי…אוקיי קומפיוטר, הם לא היו כה ממוקדים חזק וכותבים טוב. קאמבק רומנטי, מפתיע, אוהב, נוגה, יפהפה וחשוב.

מקום 11

נועה בביוף – מחלון לקיר

NOA BABAYOF – from a window to a wall

אני אמנם מכיר את נועה, כמו את דויד, ועוד לפני שידעתי שהיא שרה, מפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב- ynet, אך אין זה אומר שאסור לי להינות ולהתרגש מהאלבום הראשון והנפלא כל כך שלה. היתה לה פינה קטנה ב-מיי-ספייס ופתאום קרה מה שהגיע לה שיקרה כנראה, והיא קיבלה הזמנה להקליט את אלבומה אצל מפיק ומוזיקאי מצויין בארה"ב. נפלאות העולם הוירטואלי הן נפלאות העולם האמיתי שבחוץ. השירים כאן נהדרים, משהו שאי אפשר להגדיר, השפעות פולק וסינגר-סונגרייטרס שונות ומגוונות אבל המוזיקה והשירה המיוחדת הזו באה כאילו משום מקום ומכל העולמות והזמנים גם יחד. זה לא פריק פולק אלא פיור פולק, קליר פולק ממקום שלא קיים. ההפקה מעולה, ההגשה יוצאת דופן, הקול מדהים והדיסק הוא מתנה לאוזניים וללב.

מקום 12

CARIBOU – andorra

הרבה נחת סיפק לי דן סניית' הלז עם תקליט החדש. כבר בקודם וגם לפני כן, בתחפושותיו השונות, הוא סיקרן ודי ריתק אך הפעם גם הוא התעלה על עצמו ויצר צליל הזוי שמתכתב עם העבר לעבר עתיד מעורפל. גם את זה קשה קצת להגדיר ומומלץ בעיקר לשמוע ולטבוע בו. לי זה הזכיר לרגעים קצת את ה-בטא בנד האהובים שכבר אינם איתנו עוד כלהקה אחת. מלודיות ושיגועים, שכבות חמות, עולם מעורבב וחג במעגלים סוחפים. נהדר.

מקום 13

THE GO TEAM – proof of youth

pure fun. באמת כייף טהור ומקפיץ, מסיבה באוזן שעושה רק טוב, מאוד טוב. בליל מגריב ומגניב של שירה, סימפולים ונגינה, שכבות רבות של סאונד והתוצאה היא היסחפות לרחבת הריקודים הפרטית שלי, זו הקיימת וזו הדימיונית. כבר בתחילת דרכם הם הצביעו על משהו אחר, והפעם הם הביאו אותה בגדול, ולי פשוט היה כייף עם כל זה. נסו ותיהנו.

מקום 14

NEIL YOUNG – chrome dreams II

טוב, נו, ניל יאנג. שני אלבומיו האחרונים, ובמיוחד האחרון ממש, "לחיות עם מלחמה", מעט איכזבו אותי, אבל השנה ניל יאנג חזר לעצמו לגמרי וממרום גילו, ניסיונו ובריאותו הפוסט ניתוחית הוא מפזם ושר, מנגן וקורע שוב, את הגיטרה ואת הלב. יחי המלך.

מקום 15

PIANO MAGIC – part monster

כבר לפני כמה וכמה שנים ניסו להכניס אותי כמה מאנשי האוזן השלישית ללהקה הזו ומשום מה כנראה שלא נתתי את מירב תשומת ליבי ומלוא ריכוזי בעניין. הפעם, משום מה, נכנסתי לזה והבנתי סוף סוף, כנראה. תקליט מאוד מאוד מיוחד של להקה אנגלית מאוד מיוחדת. האווירה כאן שונה ואחרת מכל להקה עכשווית. מלנכולי ומעולה.

מקום 16

נועם רותם – עזרה בדרך

אני מאלו שכן הופתעו מנועם רותם, וזאת כנראה עקב בורות מסויימת לגבי אלבומו הראשון ובכלל. נועם רותם חיבר כאן ממש בין החיים לאמנות ובין הקירבה לסופם לתקווה ואמונה אישית. הוא שופך כאן את ליבו וכל כשרונו, וכל זה כנה, אמיץ, צלול, מרגש ומאוד מוצלח. מי שמחזיק את האני סוויט של ג'ון קייל ביד ומחכה למאסטרו שיחתום עליו חייב להיות מישהו טוב ומעניין. אני שמח שאני ושאחרים רואים את התמונה יותר בבירור עכשיו.

מקום 17

NINA NASTASIA AND JIM WHITE – you follow me

וואהו, קריפי. שילוב מנצח בין גבר לאישה, בין אמן אחר ליוצרת שונה, בין קול ותוף, בין שחור לאפור כהה. כמה הרבה ניתן להפיק משני אנשים וממעט כלים. מינימליזם חודרני, פולשני, אפל ומרתק. סיטואצייה של ווין-ווין.

מקום 18

EMMA POLLOCK – watch the fireworks

חזרנו לגלזגו. אקסית הדלגאדוס המעולים באלבום סולו ראשון. היו לי ציפיות ולא התאכזבתי. אני אוהב את הקול הברור והנקי שלה, את הסגנון, את הסאונד הסתווי כאן ואת השירים. אישה קטנה שהיא אמנית מוכשרת ביריית הפתיחה, אני מקווה, להמשך דרך עשירה ומעניינת. טוב מאוד.

מקום 19

NADJA – touched

אם כתבתי קודם על ג'זו והסאונד המרתק שם, אז כאן הסיפור הוא קצת אחר אבל גם קצת דומה. תרכובת חדשנית שמעיפה אותך לעולמות אחרים. ריחוף מסיבי, כבדות קלילה, דורסנות רכה, הרעשה שקטה. מיי בלאדי וולנטיין לא נשמעים לגמרי לא כמו תקליט שירי ערש לילדים ליד מה שקורה כאן. חמישה קטעים עם שלושה שהם מעבר לעשר דקות כל אחד. ריפים חוקרים, רעש אמביאנטי, חזרתיות איטית מתפתחת, עדינות עצובה, אורגניות של סאונד רב מימדי, כבדות רבת שכבות שמרחפת למעלה אך בעצם שואבת את המאזין למטה ועוד למטה וגם מתחת לשם. צליל הגיהנום, אם הוא היה בשמיים. משהו אחר. תודה לאיקונומיסט.

מקום 20

ANDREW BIRD – armchair apocrypha

הסינגר סונגרייטר העכשווי הזה ניפק כבר רגעים טובים ומיוחדים בעבר וגם ממשיך השנה. זה כמעט וכאילו משהו כזה רגיל, אבל עם טוויסטים שונים ומשונים, קצוות פרומים בכוונה, הפתעות בקטנה. איש טוב.

מקום 21

THE DURUTTI COLUMN – sporadic three

והנה איש אפילו יותר טוב, ויותר ותיק. אני אוהב את ויני ריילי והוא אמן מרתק לטעמי. גם בשנה שעברה הכנסתי אלבום שלו לסיכום וגם השנה. האלבום די מגוון אך בעיקר מגיש אווירה מלנכולית מרחפת, הדבר שהוא יודע הכי טוב לעשות. טקסטורות ואווירה, סאונד עשיר ונוגה. למעט שני קטעים אלקטרוניים קיצביים שהם פחות לעניין מבחינתי, זה אלבום נהדר גם לשעות הבוקר המוקדמות, גם לצהריים עצלים וגם לשעות הלילה.

מקום 22

צ'ארלי מגירה ונערת ההפקר

השנה ראיתי אותם בהופעה קטנה בגדה השמאלית והיה פשוט מעולה. הסאונד החדש הזה עם ניחוחות כבדים וחזקים של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז האלטרנטיביות פשוט מוצלח והכל מתלבש להם טוב. אחד הדברים הכי טובים בארץ, כבר שנים, ובמיוחד עכשיו.

מקום 23

THE CINEMATIC ORCHESTRA – ma fleur

תקליט קצת מוזר, קצת אפל, איטי, ממכר. כמו איזה סוג חדש של מוזיקת נשמה אולטרא מודרנית ומלנכולית להפליא. עמוק, חם, קריר, כהה, אורגני ומיוחד.

מקום 24

DEVENDRA BANHART – smokey rolls down thunder canyon

מצחיק. כשהוא הגיע לכאן לא חשבתי ללכת. יש בו משהו מעניין אבל גם מאוד מעצבן, ורוב תקליטיו, גם אם מיוחדים ולא רעים גרמו לי קצת לאבד את הסבלנות ברגעים שונים. דווקא עכשיו כשבקושי ניגשתי להאזנה ראשונה כאן, הופתעתי. דווקא עכשיו הוא עשה משהו טוב מאוד, וגם אם לא חף לגמרי מיציאות מטורללות ומעט מטרידות, הרי שעכשיו הוא הגיע למקום טוב ביצירה שלו.

מקום 25

WOODEN TIT – return to cinder

האיזור המלוכלך ביותר ברשימה הזו. הגיע הזמן קצת להתפרע ולהתבלגן עם משהו יצרי, גולמי, מחורע, מלהיב, שעטנז עכשווי מזוהם של מיליון דברים אך עם רוח הפאנק החופשי והבסיסי כעמוד שידרה. אחלה אלבום ותודה לליאור אסטרו.

מקום 26

BLACK REBEL MOTORCYCLE CLUB – baby 81

הראשון היה טוב, השלישי היה אחר, וגם טוב ועכשיו הם חזרו לרוק ולמה שהם אוהבים לעשות. אהבתי להיות עם הרבה שירים מהאלבום הזה השנה גם אם אינו יצירת מופת ממש. גיטרות, רעש, מלודיות סמיכות. רוק.

מקום 27

SPOON – ga ga ga ga ga

עוד רוק. רוק עם טוויסט ו-ספון כבר כמה שנים טובות עושים את שלהם בנישה הקטנה שלהם. שוב, כאילו רוק פופ רגיל אבל עם טוויסטים אורגניים, לא מודבקים, שעושים את המכלול למשהו טוב. החצי הראשון של האלבום פחות טוב ואילו החצי השני שלו מבריק וממכר ברמות קשות. שירים. מצויינים. זה כל הסיפור, לא?

מקום 28

THE CLIENTELE – god save the clientele

קצת פחות מלנכולי, קצת. פה ושם הם משנים קצת טמפו ומעבירים להילוך יותר מהיר. אבל עדיין רוב החומר, וטוב שכך, הוא איטי, מהורהר, עגמומי, סתווי ואנגלי מאוד. רק שלא ייתפרקו פתאום.

מקום 29

FRIDGE – the sun

הם? חשבתי שהם התפרקו מזמן. חשבתי שזה הכל שייך כבר לעבר. עוד הפתעונת השנה, פרידג' חזרו. "אדם" ו"פורטט" חזרו אחד לשני ולשלישי שאיתם עוד מימי התיכון. מאתגר, מלהיב, קיצבי, מעניין ועם הרבה מאוד רעיונות ושטיחי צלילים אבסטרקטיים די מרתקים. פוסט רוק אנגלי דורש, מבטיח ומקיים.

מקום 30

GREAT LAKE SWIMMERS –  ongiara

טורונטו קנדה. מבטא מרחבים, שקט, איטי, מהורהר, חורפי, מהפנט, נוגה, מלנכולי, ניאו-פולקי ומומלץ.

מקום 31

THE ALIENS – astronomy for dogs

חלק מחברי הבטא בנד הקימו את האליאנס ושיחקו אותה. אנחנו באדינבורו סקוטלנד. אחלה אלבום, מגוון, מלהיב, מפתיע, דרמטי, דינמי ועם לא מעט שירים מנצחים של פופ רוק רטרו פסיכדלי זוהר ואקלקטי מאוד. יופי של פזמונים ומלודיות שוצפות.

מקום 32

DNTEL – dumb luck

סמי גליץ' פולקטרוניקה שהופך יותר לשירים עם טקסטורות מגוונות וקולות אורחים רבים. אקלקטי, מעורבב, מעניין, ולפרקים מצויין.

מקום 33

STARS OF THE LID – and their refinement of the decline

הם, אני עוקב אחריהם מאז המלצתו האישית של צחי רולניק על הצהוב כתום המרתק הכפול ההוא. הם ממשיכים לזרום ולהזרים סאונדים, רעיונות קונספטואליים נוגעים, מעטפות וחללים ריקים, אווירות ומשטחים, שכבות והזיות, ריחופי אמביאנט אחר, אמביאנט של אמנות זכה, מינימליסטית ושונה.

מקום 34

BEASTIE BOYS – the mix up

הופ, ואיך שלושת היהודים הללו מניו יורק חזרו פתאום השנה לחיי במפתיע. שנה של הפתעות. הכל נשמע כאן כאילו מנוגן אצלך באוזן, בסלון. ממש אפשר לראות אותם נהנים. ג'אם סשן של גרובים ואילתורים מתוזמנים של נגינה חיה שממש חיה ונושמת. פה ושם פצפוצים מיותרים אך עם הרבה רגעי קסם טובים שהתאימו לי השנה.

מקום 35

NICK DRAKE – family tree

סוגר את הרשימה האלבום הזה שחלקו הופיע בכל מיני גירסאות בעבר. אלבום שהדברים שנחשפים בו מרתקים, כמו אימו ואחותו של האיש הצעיר הזה שנשאר תמיד צעיר, כי אינו עם משפחתו מאז שנת 1974 אלא באדמה החומה ירוקה טחבית ורטובה הזו של האחו האנגלי הקריר. כישרון נוגה, קוסם מהפנט, אמן נדיר והרבה רגישות, רגש והתרגשות.

* התקליט ששמעתי הכי הרבה השנה שהוא לא מהשנה:

BOARDS OF CANADA – the campfire headphase – 2005

שנת 2008 טובה למוזיקה וטובה בכלל

מודעות פרסומת