שבת בצהריים

נסעתי לצלם את שוק עליה בדרום תל אביב, לא בפעם הראשונה. מצאתי את השוק בערך כמו בפעם הקודמת שהייתי בו ולידו, אך הפעם היתה הפתעה. משחק חי, אקשן פועם, בתוך הקונטקסט הרקוב, העזוב, הנטוש והמת.

קריקט? אנגליה? איפה אני? מי האנשים האלו? טוב להם

סרי לנקה, רחוק, מזרח רחוק, דרום, דרום העיר, מטרופולין. הם מרוכזים במשחק, קריקט, יש מתח, יש צהלות ויש צעקות במתחם שוק עליה הנטוש, יש אנשים, שמש, אין יציעים, אין דשא, יש קהל, אין אוכל, יש זבל במכולות ותרנגולת שחוטה על האספלט. יש אספלט שלא נגמר, ריח די חזק אבל כייף, זה הפארק, "פארק דרום". זה כאן ועכשיו וזה מה שיש. הכל מתערבב, הקירות, הפתחים, מחיאות הכפיים, הצבעים, הבגדים, הקילופים, החלודה, השלטים, הסימונים, הגרפיטי, המקלות, הכדורים, השמש, הצל, האבק, האוויר, הסגור, הפתוח, החצר, הרחבה,
הכל אחד, חיים במוות.

אין סדרות, אין חלוקה. האמנות הזאת היא צילום תיעודי והבניין חשוב כמו האנשים, האנשים חשובים כמו הבניין. הסדר הוא אותו הסדר שצולם, לסדר אחרת זה שרירותי באותה המידה ואפילו יותר. באתי לצלם את שוק עליה בשבת בצהריים ומצאתי שוק נטוש ומת אך עם אנשים בחצר הפנימית שלו. חצר פנימית זנוחה ומלוכלכת שהיא מגרש משחקים ואיצטדיון לאותם אנשים, עובדים זרים, אנשים, עובדים, זרים, משחקים, צופים, לא רק עובדים, בשבת נופשים, במקום רקוב, עם היסטוריה, עם הזנחה, משחק זר, משחק אחר, איפה אראה קריקט בארץ ישראל? זרים? עובדים? לא, הם אנשים נחמדים שמעבירים שבת בכייף, אצלהם בשכונה, בשכונה שלהם. היה כאן שוק, היתה פעילות מסחרית, עכשיו החצר היא חצר לבריות, החצר נהייתה כיכר, מגרש, רחבה, איזור פתוח למשחק, שאין להם כנראה מקום אחר יותר טוב לבצעו. השילוט כבר לא רלבנטי, הבניינים כבר לא רלבנטים, אבל זה הקונטקסט, וזו היתה המטרה, לבוא ולתעד, לפני שיהרסו, יום אחד. האורגניזם החי הזה שצוהל וצוחק, שרץ ותופס, שנהנה ומתלוצץ, שמעודד וקופץ, רלבנטי מאוד, חי כאן ועכשיו, בקונטקסט הזה, המת, שמקבל חיים מחדש, גם אם מכוער ומוזנח, הוא הכיכר, הוא האיצטדיון, הוא החצר, הוא הפארק, הוא מגרש המשחקים, הוא המפגש החברתי, הוא הבילוי והפנאי לכמה עשרות אנשים. שבת בצהריים, מרץ 2008, והכל רלבנטי, כמו שהכל לא, חי ומת בכפיפה אחת, גוסס ומונשם, עומד ורוחש פעילות. הכל סדרה אחת, הכל קשור, חיים מקבילים, זמנים אחרים, קווים מצטלבים, שכבות על שכבות, כאן ועכשיו. הרגע.

לי אין ממון, לי אין זמן, אין לי משאבים לאוננות האמנות. אני פורש את העיניים, הלב והקרביים שלי כאן על המסך שלכם, ברשת, ניתוח לב פתוח, העיניים קולטות, היד מכוונת, האצבע לוחצת, החושים מחודדים, אין חצובה, אין עזרים, אין אביזרים, אין תמיכה, אין סטטוס, יש את הכל כאן, פרוש, כל אחד יכול לראות, זה לכולם, זה בשביל כולם, זה לא תלוי בגלריה כי למי יש תקציב לפתח צילומים וזמן לגלריות, יש לכם זמן? אתם לא עובדים? אתם לא נאבקים? כי אני נאבק, כי לי לא קל, כי לי אין, אבל לי יש, אותי יש לי, ואני נותן לכם הכל כאן.

תראו את המודרניזם הנמוך, העגול והנפלא הזה, מדוע זה כל כך רקוב ומוזנח, יש אינטרסים, יש מחשבות מאחורי זה, כן, אני מחכה, דולר, שמדולר, את מי זה מעניין? בורסה? השקעות? שווקים? עולם? אחוזים? מניות?אנחנו מכירים אתכם, כמה משפחות? 19? כמה עסקנים? אלפים? נכסי דלא ניידיי, שמעתי, מתחם בין ארבעה רחובות, נמוך, מת, מציאה, איך ייתכן דבר כזה, כל כך נמוך? בזבוז שטח, למה לא קונים יותר? למה לא מוכרים יותר? כי התקדמנו, כן, יש כאלה שהתקדמו, כמה, כמה? התקדמנו? מי יקנה ראשון את הקרקע? הבנתי, האיזור עדיין לא טוב. לא טוב. אנשים, רחוב עליה, צ'לנוב, דרום, דרום העיר, נו, נחכה, נמתין, כמה זמן אתה חושב שהזרים הללו מ-סרי לאנקה ייהנו כאן בשמש? כיכר, כיכר? יש להם כיכר, יש להם פארק, לא ירוק, אספלט, אין עצים, אין דשא, מתי זה יימחק?

כל הצילומים צולמו על ידי בשבת שעברה, אמצע מרץ 2008.

סשן הצילומים המלא, למעט כמה מצילומי הקריקט, נמצא כאן באתר שלי אדריכלות נעלמת.

כל הצילומים ששם וכאן הוקטנו בגודלם, כבדותם ואיכותם לצורך התאמה למגבלות האתר שם והבלוג כאן ולגלישה נוחה ומהירה ברשת.

חג פורים שמח.