כמו
סיר חלוד
ללא מכסה
לכל עיר יש כזה
אך הם נעלמים בקצב
סיר חלוד, סגור, פעור, ישן, נטוש
לרובם יש מכסים, אך אין עתיד, מזמן שאין
לחלקם אין מכסים כי כך היו או לכך הגיעו בגלל שריפות או קריסות
הזמן עושה את שלו, ואם אין מכסה, ואין חיי אדם אז השמש יוצרת צמחים
יסודות ברזל חלודים של מה שהיו מושבים, שורות שורות מפורקות וסוד אחד של עוד גן נעלם
החזית ה"אחורית" של איזור המסך, הבמה והחדרים שמאחורי הקלעים
איזור השירותים
החזית הראשית ואיזור הכניסה עם הלובי המקורה החיצוני
איזור הכניסה הפנימית, הלובי הפנימי
הקופות (שימו לב לצינורות המים העבים והפשוטים ששימשו להגדרת התור)
מעל הלובי- איזור חדר המקרין
עץ בתוך פינת בית הקולנוע
כל הצילומים צולמו על ידי באוגוסט 2007.
כל הצילומים כאן הוקטנו בניפחם ובאיכותם לצורך הכנסה טכנית לבלוג.
סשן הצילומים המלא נמצא באתר אדריכלות נעלמת– ארכיון אורבני- קרית אונו- קולנוע אור-און.
תודה רבה לקראל (לונדון, קרית אונו), בועז כהן ובמיוחד לגדי שמשון על המידע.
| ציטוטים ממיילים של גדי שמשון אליי על בית הקולנוע של ילדותו:
"הקולנוע נקרא "אור-און" (קרית אונו – אור-און). היו בו סרטים בשבת בבוקר לילדים. הוא היה בבעלות משפחתה של יונה וולך. נדמה לי שהיא גם עבדה בקופות מדי פעם כשהיתה צעירה. "אורוו-תרון" היה כינויו העממי, כי היה מאוד דומה לאורווה. בקיוסק (בתוך הלובי) היו מוכרים פיתה שבקצה שלה מרוח חומוס ומלפפון חמוץ, ובתוכה בעיקר אוויר. היו בו גם הצגות מדי פעם. אני הייתי בקריית אונו ובקולנוע כל סופ"ש בין כיתה ג' לכיתה ח'. לקולנוע היה גג ובבירור לא היה קולנוע קיץ. הגג נהרס אחרי שהקולנוע נסגר, או שהיתה שריפה ואז סגרו אותו. ((כנראה נסגר בסוף שנות השבעים והיתה שריפה כנראה באמצע שנות השמונים)). הקולנוע הציג כל סרט לשבוע אחד בלבד. הסרט "הצילו את המציל" של אורי זוהר זכה לכל כך הרבה ביקוש, שהוא הוקרן שבוע שני. המודעות היו גאות במיוחד: "שבוע 2 !!!"" |
תודה, לא יודע למי, על כך שמהמבנה עדיין עומד במלוא תפארתו ולא נכתש לאבק עד עתה.
חג שמח, חג מימונה שמח, שבוע טוב וחזרה נעימה ושפויה לשיגרה.
אפריל 26, 2008 at 9:30 pm
נראים לי כמו מאתר הריגה. אבל מסכים עם הגדרת תפארתו של המקום, במקומה עומדת.
אפריל 26, 2008 at 10:13 pm
התגייסתי בנובמבר 1981, הוא עדיין הקרין סרטים, כשחזרתי אחרי הטירונות הוא כבר היה סגור ונעול.
אחרי הסרט היינו נוסעים על אופניים ל"פיצה רימון" מדברים על הסרט ואוכלים שלושה משולשים של "פיצה רגילה" ושוטפים את הכל עם מיץ ענבים או אשכוליות של "תשלובת תבורי"
אפריל 26, 2008 at 10:50 pm
ומפעימת לב. תודה, מישהו חייב לתת לך תערוכה.
אפריל 27, 2008 at 1:37 am
שאזור השירותים לא השתנה בכלל. מעבר לזה, מדהים מה שקורה בתוך בית הקולנוע.
אפריל 27, 2008 at 11:57 am
בארצות הברית מציינים כעת שבעים וחמש שנה לדרייב אין הראשון. מה דעתך לצלם ולכתוב על כך?
אפריל 27, 2008 at 7:20 pm
דוד- אתר הריגה? אוקיי… לכל אחד והקונוטציה שלו… מה שכן, באמת במידה רבה הרגו אותם, וזה כנראה הילדים ששיחקו כאן כשהיה נטוש בשנות השמונים והתשעים, ובטח היה פתוח, עד שסגרו אותו והלחימו בברזלים כדי ש…ילדים לא ייפצעו מהברזלים…
בועז- תודה על הדיוק בתאריך, אמנם ראיתי איפושהו שכתבו לי 86 אבל אני מאמין לך בעניין 81, מוקדם אם כך, לא מבין, לא יכלו עוד להשתמש בו? מכיר את פיצה רימון, אני גם אכלתי שם לא מעט בעבר הרחוק
ריקי- תודה רבה, התערוכה היא כאן ברשת, כבר ממש כמעט בדיוק שלוש שנים עוד יומיים שלושה, יום הולדת לאתר אדריכלות נעלמת, יום הולדת 3, וחוץ מזה, אין "נותנים" במקום הזה, יש לאמנים ממוסדים אבל לא לשאר כנראה, צריך לקחת, ליזום ובשביל זה צריך ממון וקשרים או נס כלשהו
גדי- מאמין שמצב האסלות קצת השתנה, כמו הזמן שטיפח את צמחיית הגן הפנימית, הזמן
איתמר- את הדרייב אין צילמתי בעבר ומזמן, הצילומים באתר אדריכלות נעלמת, ממש במקרה או לא הייתי שם עם בני גם לפני שבוע שבועיים כי רציתי שוב לצלם את הכניסה אז אשתדל מתישהו לתת כמה צילומים מזה, תודה
אפריל 29, 2008 at 9:00 pm
ככל הידוע לי הקולנוע של וולך נהרס
מאי 2, 2008 at 5:11 pm
ובנוגע לתערוכה – דבר אתי אם אתה מעוניין.
מאי 11, 2008 at 5:49 am
העברת יפה את הקסם של המקום.
גם אני אוהב מקומות כאלה. אחד היתרונות שלהם הוא שאפשר לצלם בהם חופשי. בעיני יש בהם מקסמו של הזמן שחלף, ואיזה יופי מתפורר.
אתה עושה עבודה חשובה וטובה במפעל תעוד הזה.
מאי 11, 2008 at 7:27 pm
מיכאל- מהו הקולנוע של וולך, אם כך?
חני- תודה רבה, אין לי זמן וכסף בשביל תערוכה אבל תודה רבה
איתי- תודה רבה פעמיים
מאי 13, 2008 at 2:29 pm
זהו הקולנוע של וולך. אמה אסתר היתה שותפה בו
לצד טירולר וגומולינסקי. יש פרק שלם בביוגרפיה על יונה שפרטי הקולנוע ותולדותיו מתוארים בו לפרטיהם
הוא נבנה ב1952 3 עי האדריכל גינוסר כמבצר ממש
650 מושבי עץ. ונשרף ב1986
אליהו האילם היה מסריט ראשון והמלח הבולגרי צנדו היה המזנונאי הראשון ואמה של יונה אסתר
ישבה בקופה
מאי 14, 2008 at 8:06 am
תודה רבה על המידע, יגאל
אליהו האילם, המלח הבולגרי, נשמע מרתק
מאי 15, 2008 at 10:22 pm
ממה שקראתי השבוע כמות הצופים בבתי הקולנוע בארץ הדרדרה באופן משמעותי. הולכים לסגור לפחות 100 אם לא יותר אולמות. יהיה לך עוד הרבה מה לצלם.
מאחורי איפה שסבתי ז"ל התגוררה, רח' העצמאות בבת ים, נמצא עד יום מבנה ששימש כבית קולנוע שכונתי קטן. אני זוכר שתמיד היו שם פוסטרים של סרטים ישראליים כמו הדודה מארגנטינה או אלכס חולה אהבה. אוייי ימי חופשת הקיץ המיוזעים.
מאי 17, 2008 at 1:18 pm
היי יוסי תודה על התגובה
גם אני קראתי את הכתבה המצערת הזו
צילמתי בבת ים- שרידי קולנוע סביון, הרמזים לקולנוע עצמאות למטה בפסאז', ואת קולנוע בת ים הנטוש והסגור, מבחוץ, נדמה לי שאין יותר מאלו, תקן אותי אם אני טועה
יולי 1, 2012 at 11:24 pm
תודה על הצילומים ועל המידע. אני גרה (בשכירות) ליד המקום והתרגשתי לגלות (רק עכשיו…שנה אחרי שעברתי לגור פה) בזכות התמונות והטקסט שהמקום הזה שבו אני מטיילת עם הכלב הוא בית הקולנוע שמוזכר בביוגרפיה הנפלאה על יונה וולך, המשוררת הקרובה ביותר ללבי. קראתי את הביוגרפיה הזו כבר לפחות שלוש או ארבע פעמים וברור לי שאקרא אותה שוב, במיוחד עכשיו כשאני נמצאת כ"כ קרוב לכל המקומות הנזכרים בספר. קראתי שוב את הקטעים שמספרים על הקולנוע והרגשתי איך הכל מתעורר לחיים. אח"כ הלכתי לשוטט באתר שלך, שרון, ושם נזכרתי בקולנוע "חן" בכפר-סבא שגם הוא קרוב לבית הורי, ונזכרתי איך עברתי לידו על אופניים בכל פעם בדרכי למתנ"ס/ לספריה להחליף ספרים בקצב מסחרר, איך היינו נפגשים שם בערבי כתה, איך הופעתי שם במסיבת הסיום של כתה ו'. הרבה זכרונות ואם אחפש בין המכתבים והיומנים שלי ודאי גם אמצא כמה כרטיסי קולנוע ששמרתי למזכרת 🙂 התמונות שלך לוקחות למסע בזמן ומסע בלב. תודה על שאתה משמר את הזכרונות היקרים.
יולי 2, 2012 at 8:13 am
תודה רבה נטעלי. שרון