תיקיית "התמונות שלי".

מבחר אקראי, טוב, אקראי חלקית, אבל אותנטי לגמרי.

כל מיני, כל מיני צילומים, אבל גם אנשים, כן, סוף סוף אנשים.

צילום, לא חושב ששלי, לא זוכר, נדמה לי שלא, של ה-גלזגו בארולנדס, שנקרא גם בארולנדס בולרום, בעבר מועדון ריקודים, אחר כך הוסב למועדון רוק, אולם הופעות, לדעת רבים, ואני בפנים, אולי הטוב ביותר באי הבריטי, מבחינת הגודל, האקוסטיקה, האווירה, הקהל, הסאונד, הכל. למי שנמצא בגלזגו ואוהב הופעות של מוזיקה אני מאוד מאוד ממליץ, אם כי בדרך כלל, אם לא מתכוננים מראש, ההופעות הן סולד אאוט. לי יצא לראות כאן הופעות רבות- מ-בלאר ועד פאלפ, מהראמונס ועד אלביס קוסטלו, מ-פול וולר ועד פייבמנט, מסוניק יות' ועד פי ג'יי הארווי. מקום מדהים, יש בו למטה, ולידו גם שוק פשפשים וענתיקות צמוד בסופי שבוע. הוא נמצא בהמשך רחוב ארגייל, ממש במרכז, אבל כבר באיזור הקתולי, של סלטיק, ההתחלה שלו, לא רצוי להיכנס לבארים לבד בערב באיזור זה.

לא צילום שלי. חבל. זהו אחד מהצילומים ששמרתי בתיקיית התמונות שלי, מאותה תחרות של 100 צילומים נבחרים המייצגים את סקוטלנד. את הצילום הזה אני אוהב במיוחד. בונקר כלשהו, איפושהו בסקוטלנד. פגז.

הגשר של העיר הסקוטית דאנדי, לידו עברתי כמה פעמים. יש גם שרידי עמודים, שאולי היו גשר קדום יותר צמוד, לא ברור. גם כאן, הצילום הוא מאותה התחרות, מאותם 100 צילומים נבחרים.

עטיפה מוצלחת שאני אוהב, של להקה מיוחדת שעוסקת הרבה בסאונד מרחף ואווירה כבדה. אני מתאר לעצמי שזהו אחד מאותם פירים נטושים או חצי נטושים ישנים בערים שלאורך החוף הבריטי, כמו בלאקפול, כמו ברייטון וכ"ו.

נדמה לי שבועז כהן או עמי ברנד או שניהם, שמו את הצילום הזה מהסרט אצלהם בבלוג. בכל אופן, לצערי, לא יצא לי לראותו עדיין, סביר להניח שאצטרך לעשות זאת פעם במכשיר דיוידי. אני פשוט אוהב את הפוסטר הזה, את הצילום, האווירה הקודרת, השחור לבן, ה-טאואר-בלוקס שברקע, והבניין הותיק הרגיל, שגם הוא אופייני מאוד, החיבור בין הכל, והזיכרון המהדהד לאיאן קרטיס החד פעמי, ל-ג'וי דיויז'ן החד פעמיים ולמנצ'סטר שאף פעם לא ביקרתי בה.

סבא שלי, יואל סימקין ז"ל. נולד ב-1908 ונפטר לפני כמה שנים. יליד פתח תקווה, יקיר פתח תקווה. כאן בצילום שאני תמיד שומר בתיקייה, על אופנוע, ראשון מימין, במשלחת מיוחדת של 11 רוכבי אופנועים עבריים להפצת דבר המכביה הראשונה בקרב קהילות יהודיות ברחבי אירופה. הוא אף פעם לא אהב שהיינו שותים הרבה באמצע האוכל. הוא היה אדם נפלא ואהוב. אישתו, סבתא שלי, יהודית, תחגוג בעוד כמה ימים, בל"ג בעומר, את יום הולדתה ה-95. גם היא, אדם יקר וחשוב בחיי, וטוב שהיא עדיין כאן.

זאת הבת היקרה שלי, שאינני נוהג לחשוף כאן ברשת, כי יש גבול, אולי הגבול היחיד, אז לא אומר את שמה, אם כי יכול להיות שכבר פלטתי אותו בעבר במקומות אחרים. כאן בגן, לפני כשנה. אני צילמתי. היא עולם ומלואו, היא משהו מיוחד.

וזהו בני היקר, כבר גדול, כאן, במסגרת אירועי יום הולדתו השמונה, לפני פחות משנה, בתל אביב, ושוב, לא ממש אחשוף אותו, או את שמו. הוא עולם ומלואו, הוא ילד מיוחד.

אחותי המטושטשת, שאני הענקתי לה את שמה, כשהייתי בן תשע וחצי בלבד, מחזיקה את אחיו של הבן שלי, שאינו בני, אלא בנה של גרושתי הראשונה ושל בן זוגה. צילום לא חדש, גם הוא לפני כשנה. הילד הזה, שגם את שמו לא אחשוף, והוא כבר נראה מאוד אחרת היום, מתוק מאוד, שובב מאוד וחמוד מאוד.

זהו בן של בן דוד שלי. ילד חמוד. יש לי הרבה בני דודים ובנות דודות משני הכיוונים. זה אחד מהצאצאים של אחד מהם. כאן, באירוע משפחתי גדול, מתעקש להסתיר את פניו ממצלמתי, אז יצא יותר מגניב.

לא, זה אינו ה-קיו מ"איים אבודים", אלא אולי ה-קיור. המרפא. אותו הילד, שלי, שצולם כאן על ידי באחד מאותם שעות אחר הצהריים שיצאנו לחפש את עצמנו, פה, ליד הים, ליד גשר ווקופ, ליד רדינג, בתחתית המגדלור, קצה מעניין של תל אביב.

גדרה, ליד קולנוע שכבר מזמן אינו בית קולנוע, אלא חצי נטוש – חצי מאוייש על ידי עמותות שונות. זהו צמח, פרח, חי, צומח, לא דומם, חיפשתי סגול, אמרו לי לחפש סגול, צילמתי סגול.

מבנה, בטון, נטוש, מעניין אם מישהו יזהה אותו. אני צילמתי אותו כאן, לא בפעם הראשונה, לא מזמן, עם הבן שלי, בגיחה קטנה לכאן, כדי לתעד שוב, מקרוב עוד יותר, משהו שהיה פעם משהו, במתחם שהיה חי והיום הוא מת. חזית צרה, צדדית, הכניסה לכביש גלי, לתרבות תחת כיפת השמיים, ל-חווייה ישראלית אמריקאית.

שלושה מוסקטרים, אחד ועוד שניים. יואל, מימין, בן ראשון של בת דודה, קרוי על שמו של סבי, זה עם האופנוע מלמעלה. ילד מתוק שהגיע אחרי הרבה שנים של ציפייה, ויצא חמוד מאוד. שני תאומים, של בת דודה אחרת שלי, שעשתה ילד בכור לפני יותר מעשר שנים, וניסתה זמן רב לעשות עוד, אז בסוף יצאו שני אלה. מתוקים ביותר, נלחמים על תשומת לב, שיש מספיק, אחד זריז ותחמן, השני די זריז, קצת פחות תחמן, אוהב קצת יותר לאכול וגם מחייך יותר.

מפעל, ישן, נטוש, פתח, סגירה, אבן, עץ וחלום ה-בי-אם-דבליו שלא מתקרב בסנטימטר.

סיליקט, בטון, חגורה, מסגרות, חלודה, ברזל, פח ואור. פתח, קיר, צמוד לקיר ענקי, שהוא מבנה גבוה עם פרופורציות ממכרות, שאני שב ומצלם מדי פעם, בניין סודי, לגמרי במיקום מרכזי, אבל שלי, הוא סודי, הייתי עושה ממנו משהו מדהים, אם יכולתי, בגלל הפרופורציות, לא מגלה.

טוב, זה גלוי, זו חולון, ועוד מבנה,ועוד בית קולנוע נטוש, שאני שוב חוזר אליו, והפעם עם צוות טלוויזיה ועם חבר.

הצילום שלי, מביט לחברי בועז כהן, איש ה-בלוג, הספרים, העיתונות, המוזיקה  והרדיו ישוב בכסא מאובק בתוככי קולנוע ארמון, שבו ישב בילדותו וראה סרטים. עוד מעט, הבניין כבר יישאר רק בזיכרון ובתמונות.

עשיתי טעות טכנית, לא יצא ממוקד, אבל לא תמיד הכל צריך להיות ברור וממוקד, אולי זו פאראפראזה על גורלו של בית הקולנוע, הלוטה בערפל, ערפל שכשיתפזר, יגלה לנו, שהוא כבר בניין מגורים ענקי. בועז כהן, רוצה לשמוע שוב את הבקבוקים המתגלגלים על הרצפה ולראות סרט. הוא רוצה להיות שוב ילד, לפחות לקצת. מבין אותו לגמרי. תודה שוב על מנת הפלאפל, איש יקר.

ל-ראש העין היה פעם בית קולנוע, לא רבים יודעים זאת, אני עליתי עליו פעם במקרה, וחשדתי. כאן, לא מזמן, שבתי שוב, בפעם השניה כדי לצלם ולתעד יותר עמוק. מבנה בריטי, שבו היה לפני עשרות שנים בית קולנוע אחד שלמקומיים יש ים של זכרונות ממנו.

אלו הדלתות, הנעולות, של אותו בית קולנוע ישן וסגור, חלוד ונטוש. היא אמרה שאולי יש נחשים בפנים.

שער ברזל ישן, כניסה לבית שבו היו אנשים פעם והיום הוא ריק ובודד. מגן דוד שאינו נדיר בראש העין על שערי הכניסה, מסתבר. שערי כניסה ישנים- נושא שלם ענקי- שכמה שאני לא מצלם אני תמיד מופתע מחדש.

האנגלים היו כאן בראש העין, בהמוניהם, היה כאן מחנה אחד ענקי ומרכזי. מבנים כאלו עדיין נותרו בעיר, ולא מעט כאלו. שוב מעורר תהיה, מה היה קורה כאן אילו נשארו כאן האנגלים עד היום.

זה הזמן, שחולף, ומפריד את הקונסטרוקציה מהקירות, את העצמות מהבשר.

בית קולנוע שהיה קרוי כנראה אילת, ונמצא ביפו, ליד שוק הפשפשים, רח' יהודה מרגוזה, זה צילום שצילמתי בעבר הרחוק, אולי לפני שלוש שנים, לצערי לא בפרוטרוט ומבלי להיכנס. ידידתי דפנה לוי, כאן ברשימות, יידעה אותי, בתחילה מבלי להתכוון, שהקולנוע כבר לא קיים.

כך הוא היה נראה. היה.

וכך הוא היה נראה מלמעלה, ממצלמתה של דפנה לוי, שמזל גדול שלחצה על הכפתור ותיעדה אותו כך.

ואותי כמובן אוכל הגעגוע. הסקרנות למקום שאף פעם לא הייתי בו, אבל לא ידעתי שרציתי. אם רק יכולתי רגע להיכנס לצילום, להיכנס לבניין, לשוטט בו, לצלם, לקלוט הכל, מקרוב, ואז ללכת, בידיעה שהוא נותר לתמיד, בצילומים.

מאוד אוהב את העטיפה הזו, את הצבעוניות והצילום, לכן היא שמורה אצלי בתיקייה. צמד אמנים יוצרים כותבים מנגנים שרים ומלהטטים, שגם היו כאן בארץ, וגם כתבתי עליהם כאן. ותודה ל-ליאור אסטרו.

בית, כנראה נטוש, שצילמתי די מזמן, לפני שנתיים אולי. עגמומיות בשקיעה. קרקע, מרפסת מוכרת. עיר? רמת השרון. יש ברמת השרון עדיין לא מעט בתים צנועים ונמוכים כאלה בדיוק.

לבנה בשחור, אנגליה במלנכוליה, עומק וטוהר, חקירה ועוצמה, אמנות, זימרה, שירה, נגינה, מוזיקה נשגבת, פולי ג'ין, פולי ג'ין הארווי, פי ג'יי הארווי, בעטיפת אלבומה האחרון, אלבום שנת 2007 שלי, משהו לא יאומן.

קולנוע אסתר, הכיכר של נתניה, פעם מזמן, אינני יודע אם הצלם ידוע.

צילום ישן של חזית בית קולנוע שרון המרשים בנתניה, עצום בגודלו, אז, פעם. הוא עדיין שם כיום, נטוש, עזוב, מרוקן.

צילום ישן של פנים בית קולנוע שרון בימי תפארתו, כיום נטוש, חשוך, מרוטש, מאוכזב, נמק.

היי, הנה אני. פסטיבל אינדי-נגב שהיה באוקטובר האחרון ב-מצפה גבולות. מרתון של להקות ואמנים לא מיינסטרימיים. אני, יצור אורבני, במדבר, עם תיק גב לא אופייני (מה, אני דורה?), עם מצלמה קטנה תלויה על סרט, לא אופייני, לא מגולח, הצילום צולם על ידי גיא "גרייפר" ידידי הנהדר, איש גרפיקה ומוזיקה אבסטרקטית על הקצה, משמאל ניתן להבחין באיש הסאונד התל אביבי המצטיין מר אביב מארק, עוד אנשים, לא מעט אנשים, ואין כאן שום בניין נטוש, אהה, בעצם יש, הבניין הפעור הישן של מצפה גבולות במיקומו המקורי, שהיה מפעל תכשיטים, כמדומני, מכל הדברים. שמש כתומה.

אולי עכשיו תעלו אתם מקבצי צילומים שונים, אקראיים או לא, מתיקיית "התמונות שלי" שלכם. אני חושב שזה יכול להיות מעניין, לא?

מודעות פרסומת