אני חושב שעבדו עליי.
אני חושש שעבדו עליי.
אני חושב וחושש שעבדו גם עליכם.
צילום: שרון רז, 2004, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, 2004, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, 2004, אתר "אדריכלות נעלמת"
אתם מכירים את הצמח הזה, נכון?
במיוחד אם אתם "צברים", נכון?
זהו הצבר. צמח מסוג קקטוס. קוראים לו כאן, בעגה המקומית- "צבר". זה עם הסברס (הפירות) והקוצים הרבים. המון קוצים, ממש צמח קוצני. בתוך העלים אין כלום. הפרי, הסברס, גדל על העלים. הוא מתוק, אבל עם חרצנים מעצבנים. אף פעם לא ממש התחברתי. ואני צבר.
הצמח הזה, כך אמרו לי פעם, מייצג את הישראלי, היהודי. הישראלי היהודי. שכן, אומרים עלינו שאנחנו קוצניים מבחוץ, קשוחים, ומבפנים רכים, מתוקים. בולשיט 1. קוראים לכולנו צברים, למי שנולד כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל. ככה מכנים אותנו. אנחנו, שנולדנו כאן, צברים.
יש כאן, בארץ, בשטח הזה, במקום הזה, שעכשיו גם קרוי מדינה, מ-1948, הרבה צמחים כאלה. המון. לפעמים הם יחסית בודדים, קבוצת קקטוסים. לפעמים רבים מאוד, קבוצות של קקטוסים.
אמרו לי פעם, אבל פחות פעם מהפעם ההיא מקודם, שהיכן שיש קבוצות רבות של הצמחים הללו, אז יש סיכוי טוב שהיה שם כפר פעם. כפר של אנשים לא יהודים. ישראלים לא יהודיים. קוראים לזה פלסטינים או פלסטינאים. הם היו כאן פעם, הם עדיין כאן, חלקם רק. חלקם כבר לא פה.
מוזר, חשבתי שאם נולדתי בארץ, אז אני צבר, והצמח או הדימוי שהכי מייצג אותי הוא קקטוס בשם צבר.
מה שקרה בשטח הוא שאנשים שנולדו כאן פעם חיו ליד הצמחים האלה. הם חיו קרוב לצמחים האלה. בעצם, הצמחים האלה מייצגים ממש טוב. מייצגים ממש טוב – אותם. הם צברים.
רגע, למה הגיעו לקונספט הזה שדווקא הצמח הזה, שאיפה שרואים אותו הרבה, שם היו כפרים של פלשתינים, ייצג את הישראלים, היהודים. מה, כפינו את עצמנו? מה, לקחנו בכוח את דימוי הצמח הזה לעצמנו? מה, לפני שהם בטעות יקחו אותו? הא, הבנתי, אנחנו פשוט יותר חכמים, מתוחכמים כאלו, תכמנים, תחמנים. באנו, ראינו, חשבנו, החלטנו. לא אני. לא אתם. הם, היהודים החכמים של פעם. בשנות הארבעים, נאמר.
רגע, אז עבדו עליי? עבדו עלינו? עבדו עליהם? עבדו עליי מאז ועד היום, הא?
קבוצות הצמחים הללו מראות מראות מקום, מראות זיכרון, מראות עקבות, מראות מקומיים שנעלמו. נכון?
צילום: שרון רז, 2007, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, 2007, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, 2007, אתר "אדריכלות נעלמת"
תגידו – לא נמאס לנו מכל השקרים האלו? התחמנות? ההונאות? הכוחנות? ההשתלטות? הזיוף? הפסקנו לראות? אנחנו לא מבחינים בצמחים האלו? אנחנו לא מבחינים בשרידים הבנויים הללו? ברמזים?
אנחנו לא מ ר ג י ש י ם ?
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, בתקופות שונות ובאיזורים שונים בארץ.
כל הצילומים הוקטנו בגודלם ובאיכותם לצורך הכנסה לבלוג הזה (אילוץ טכני).
(( אוף טופיק – ניין אילבן טוב – ב-11 לחודש זה תתקיים (אם הכל יהיה בסדר) הופעה של להקת LOW האמריקאית ב-בארבי בת"א, רח' קיבוץ גלויות פינת רח' הרצל. אין לי אחוזים, לא. אני ממליץ. מאוד. מאוד ממליץ. מאוד. באמת. מאוד. אסקפיזם? חמצן למוח.))
נטוש - שרון רז 
ספטמבר 2, 2008 at 10:59 pm
שרון, בתמונה האחרונה יש מבנה של טראסות.
אולי יש לך תמונות נוספות שאפשר לראות יותר בבירור.
אשמח אם תציין את אתרי הצילום.
ספטמבר 2, 2008 at 11:18 pm
מי אמר שאנחנו לא מרגישים?
הצבר היה מתאים לתקופה מסוימת שבקשנו להיות שייכים.
סיפור מצדה התאים לתקופה שבקשנו להיות גיבורים
דמות 'השומר' על הסוס, עם העבאיה והעקל התאימה לדור שרצה להיות כמו האחרים
ועכשיו הסיפור הוא המבנים הללו הנטושים שכולנו הולכים לחפש יחד עם בוסתנים ועצי תות וטרסות וקברי צדיקים מעוברתים.
כל דור והסיפור שלו.
ספטמבר 2, 2008 at 11:19 pm
קקטוסים היו פה לפנינו ויהיו פה אחרינו, אנחנו פה רק בינתיים.
ספטמבר 2, 2008 at 11:44 pm
ולא רק קקטוסים, גם שקדיות, שפורחות עם פרוץ טו בשבט כאילו שאף אחד לא נטע אותן אף פעם, וגם זיתים.
אני לא מבינה איך הצלחנו לא לראות, חושבת על זה בכל פעם שאני רואה קקטוסים, ואת שרידי המבנים שלידם.
וככל שאני לומדת לראות יותר, אני נדהמת לגלות כמה הרבה אני בכל זאת לא רואה.
ספטמבר 2, 2008 at 11:49 pm
אבל למה לקלקל לך את התיאוריה
ספטמבר 3, 2008 at 12:25 am
לקרוא ספרי 'תיור' ומסעות של מבקרים מן המאות ה-17, ה-18, ה-19 (קודם הגעת ה'ציונים') במקומנו, באזורנו.
ספטמבר 3, 2008 at 7:50 am
כמובן שברגע שהנושא ו/או הצילומים נוגעים פתאום ב"פוליטיקה" או ב"ערבים" אז מופיעות פתאום כל מיני תגובות מאנשים לא ברורים או ללא שם וכאלה, ותוקפנות מבעבעת.
מה אני רוצה?
ובכן, אני רוצה לעצור רגע, לחשוב, ובעיקר להרגיש. אני רוצה שאנשים ירגישו איתי, אני רוצה שנהיה יותר מודעים, נלמד ונזכור, אני רוצה שנפסיק להתעלם מכל מיני שקרים. אם זה יקרה אז נהיה כנראה יותר טובים.
ענת- הצילום האחרון- גם הוא מ-2004, צילמתי אותו ואותם למעלה באיזור יער קנדה בזמן פריחת השקדיות. שרידי הכפר הערבי והקקטוסים צולמו ב-2007, מרץ, ליד צור נתן, שזה בין טייבה לכוכב יאיר כזה.
שולי- תודה, כן, אין ספק שיש מספיק אנשים שמרגישים, ועדיין כל כך רבים אפילו לא מודעים או לא רוצים לדעת.
אכן, אנחנו כאן רק בינתיים, הצמחים והעצים הם שנשארים. לפחות זה.
טלי- תודה, בדיוק מה שכתבת, ובמיוחד המשפט האחרון.
סברס- אין תיאוריה, יש מציאות, יש עובדות בשטח, עובדות חצי נעלמות. יכול להיות שהם באו מדרום אמריקה אבל הם כבר ותיקים כאן, יותר מאיתנו.
לגבי ספרי התיירות העתיקים- נשמע מאוד מעניין, אשמח להמלצה יותר ספציפית.
ספטמבר 3, 2008 at 8:17 am
הצבר הגיע לכאן ממקסיקו ונאחז בקרקע במין חוצפה יהירה. מי שמכיר את הצמח יודע שמאד קשה לעקור אותו והוא מאד טריטוריאלי וכובש אדמות נחוש.
בלי קשר לדעותי הפוליטיות, אבל ההיסטוריה בשמה אתה מדבר מלמדת שהמוסלמים (בכל העולם לא רק בארץ) נקטו בשיטה של הריסת מבנה שבנו קודמיהם ואסלמתו (כך הר הבית, כך בנבי סמואל, במערת המכפלה – סתם דוגמאות אקראיות). אני לא חושבת ששכחנו את הכפרים שרובם ננטשו ע"י דייריהם ב 48, אבל אני תוהה מי איכלס (לפחות חלק מהם) עוד קודם?.
ונדמה לי ש"הויכוח" מי היה כאן קודם, או מי התחיל, הוא ניסיון לגמד, לעקר ולסכר כל ניסיון להדברות, (ממתי מתחילים את הספירה? – מאז אדם הראון? מאז המאה ה-19?), הויכוח סביב הנושאים האלה לא רלוונטי. לב העניין הוא המציאות שנוצרה. אני מאמינה שבדיאלוגים ישירים, מפוכחים, ניתן להגיע להסכמות שיקדמו אותנו לעתיד.
ספטמבר 3, 2008 at 9:36 am
אכן נופים טיפוסיים בארץ.
ספטמבר 3, 2008 at 11:14 am
אבל מגיע רגע ההתפכחות והוא מכאיב.
ממליצה לך בחום לראות את ציורי הצברים הנפלאים של עאסם אבו שקרה, צייר ערבי שנולד ויצר בארץ הזאת. הציורים שלו ממחישים עד כמה הצבר היה סמלי גם עבורו.
אני, כבר די הרבה זמן, חיה בתחושה ההפוכה: שיותר ויותר אנשים שכחו את ההיסטורייה שהביאה לכאן את היהודים, וגם אני חושבת כמו דפנה, שחשוב למצוא דרכים להידברות היום, במציאות הכל כך לא אידיאלית.
אבל שלב ההכרה ההדדית זה בסבל של זה הוא שלב הכרחי.
ספטמבר 3, 2008 at 12:35 pm
דפנה- תודה, אני מסכים עם חלק גדול ממה שכתבת. אני לא בטוח בכלל שלא שכחנו, יש כאלה שכן ויש כאלה שאין מצב שבכלל יודו בכך. גם אני מאמין בדיאלוגים ובראיה לעתיד, ומקווה שיום אחד הסכסוך הקשה ייפתר, איכשהו. שני הצדדים צריכים קצת להבין זה את זה.
שי תודה, והצילומים נמצאים כאן מאוד מסורסים, לא בצבעים ובאיכויות המקוריות.
חני- תודה, מסכים. שמעתי על הצייר אך לא חושב שראיתי לצערי משהו שלו. מסקרן.
ספטמבר 3, 2008 at 5:57 pm
השתמשו בצבר כגדר המסמנת גבולות.במקום גדר מברזל,מכוערת,יקרה,השתמשו בצבר.ירוק,בעל פרי,הנותן גון טבעי ויפה לסביבה.
ספטמבר 3, 2008 at 11:39 pm
כולנו חיים את הייצוג של הצבר יותר מאשר את הצמח עצמו. התחלתי לשוטט באחרונה בסביבתי החדשה, כרם מהר"ל, ובעבר הטרום-48'הכפר הערבי איג'זים, ונדהמתי משיחי הצבר האינסופיים הזרועים בהרים, וכמויות הפרי המתוק שאיש אינו קוטף. זאת גם כן תופעה שלא חדלה להפתיע אותי. בילדותי היה מוכר הסברסים מגיע לרחובות השכונה שלנו בחיפה האדומה. הוא שלף את הסברסים מהדלי, קרקף אותם בסכין ענקית, והפרי נשפך מתוך הקליפה ישר לכף ידנו. שלוש בעשרה גרוש. פרי נפלא, וגם הזיכרון. המוכר היה ערבי
ספטמבר 4, 2008 at 7:51 am
אזרח – תודה, גם אתה הגבת יפה, סימון גבולות באופן "ירוק", נהדר, וגם לא עביר בגלל הקוצים, אז נשארו הגבולות ונעלמו הבתים והאנשים
דוד- תודה, לשוטט זה טוב, בכרם מהר"ל זה עוד יותר טוב, אבוא לבקר ולשוטט איתך. אף פעם לא התחברתי לפרי בגלל הגרעינים למרות שהטעם משובב והגם הזיכרון הזה שלך מהמוכר עם הסכין והפירות
ספטמבר 4, 2008 at 8:18 am
ולהשכיח צץ באופן מפתיע ואינו נשכח לעולם
ראה גם מול היערות של בולי והזקן שמצית יער כדי לחשוף תחתיו כפר
יום אחד נצטרך לפתוח הכל וללמדו לחיות בשלום גם עם העבר שלנו
עד אז חוסר שקט ואי נחת מתמידים. נחלת השוכחים
ספטמבר 4, 2008 at 7:37 pm
גם יפות וגם עם תוכן
ספטמבר 4, 2008 at 9:33 pm
שרון היקר, עובדים עלינו כמעט בכל נושא בארץ הזאת, עבדו עלינו עם המיתוסים ההיסטוריים וסיפורי הגבורה, וגם (ואני לא בטוח שזה ממש קשור אבל זאת כנראה האסוציאציה הפרטית שלי מצילומי הקקטוסים היפים שלך) עובדים עלינו עם כל השמות היפים של שכונות המגדלים החדשות, שלכולן קוראים גני שקר כלשהו או סביוני משהו… למשל די קרוב אלי, מטרים מכביש גהה הפקוק, המזוהם והרועש תמיד הקימו את שכונת גני ערמונים הצפופה והמכוערת, שאין בה כמעט עצים ובוודאי שלא ערמונים. רוצה לומר, הכל הפך לפרסומת, הכל בלוף אחד גדול.
ספטמבר 8, 2008 at 9:26 pm
יגאל- צודק לגמרי, יום אחד נצטרך לפתוח את הכל
מיכאלי- תודה רבה לך
אמיר- לגמרי שקרים ופרסומות נבובות, לגמרי איתך
ספטמבר 10, 2008 at 3:15 pm
הזיכרון הראשון העולה בי למראה משוכת צבר הינו דווקא זיכרון המאבק העיקש שניהלנו אז, ילדים בקיץ לקטוף את פריו ולהגיע אל ליבו המתוק.
לא אחת שבנו ופינו מלא קוצים וכך טעמנו גם אחת משישים קבים של גיהינום.
מאוחר יותר, שבנו מתוחכמים יותר, מצוידים במוט שבקצהו קופסת פח ריקה, קטפנו את הפרי ממרחק גלגלנוהו על העפר החם והצלחנו להפטר מהקוצים.
אך אין מה שישווה לתענוג של קנית הפרי מ"פיילה" שבה הפרי משייט בין חתיכות קרח והמוכר מקלפו ומגישו הישר לפיך ביום קיץ בוער.
מה למלל שהוצמד לתמונות ולכל זאת?
יפה אמרת על מיתוס הצבר שהורתו בכזב ובאינטרס. אבל הרי כך גם מיתוס ה"נקבה" והמסכנות הפלסטינית, שמבצבץ לו במלל שהוצמד לתמונות
שלא כמו בזיכרונות האלקטרונים שגדלו פי מליון בזמן קצר ואילו מחירם וגודלם קטנו ללא הכר, זיכרוננו אנו נשאר כשהיה ובגילי המופלג הוא אף הולך ומצטמצם.
מה היינו עושים ללא השכחה המבורכת?
הרי הבחירה של השכחה (או ההדחקה) היא המאפשרת את קיומינו.
בניגוד למה שמשתמע מהמלל בפוסט, דעתי היא שהנבירה האינטנסיבית בעוולות העבר שנעשו לכל צד, מרחיקה את בא ההידברות ואילו עצם בואו כרוך בשכחה המבורכת הנדרשת משני הצדדים לסכסוך.
ספטמבר 11, 2008 at 9:55 am
יש גם משהו נכון מאוד במה שאתה אומר, יש לזה צדדים רבים, אתה צודק, תודה רבה על תגובה מעניינת
ספטמבר 16, 2008 at 4:35 pm
ומסכים, כרגיל, עם כל מלה