לי דווקא יש רק זיכרון אחד ספציפי ודי עמום.
הכל היה שונה פעם. החברה הזו היתה שונה. היו בתי הבראה, ונופש ומנוחה היו עושים בארץ, חלק מהאנשים, ובמחיר מסובסד. זו היתה תרבות אחרת. נופש, חופש, מרגוע, הבראה. לא אשראי, לא צריכה, לא צרכנות, לא קולניות, לא בילויים, לא בלגן, לא נמל תעופה, לא צ'ארטרים, לא דיוטי פרי, לא טורקיה, לא תורכיה ולא נעל.
מה שכן, לא חושב שלכולם היתה אפשרות. גם אז. היתה חלוקה. היו הטבות. היו קבוצות באוכלוסייה. הוריי והוריהם של הוריי לא היו שייכים להסתדרות, לא למפלגה, כן לעדה הלבנה, לא לפועלים, כן לשואה, לא לעובדי המדינה, כן לאיכרים, לא לקופת חולים, כן לדם, יזע ודמעות, פחות לנהנתנות, כן לנהנתנות ולא לאיגודים.
הנה בית הבראה נטוש. מתחם ענקי הנמצא מול ביתן אהרון, לא רחוק מכפר ויתקין, באמצע הטבע הירוק.
הוא היה בית הבראה, ואחר כך הוסב למרכז הדרכה והשתלמות. אחר כך ננטש. כך הוא עומד, ריק, שקט.
זה הדיווח מהשטח. זה המתחם. זו תערוכה וירטואלית נוספת, אין אמצעים וזמן לאמיתיות. זו האמת הצרובה.
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
צילום: שרון רז, אתר "אדריכלות נעלמת"
כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, בסוף אוגוסט הלוהט של 2007.
כל הצילומים הוקטנו בגודלם והופחתו באיכותם על מנת להתאים לאילוצי הגלישה באתר.
כל הצילומים אותנטיים ולא עברו שום טיפול כלשהו בפוטושופ, מלבד אילוץ ההקטנה וההפחתה.
כל הסשן כולו, עשרות צילומים, נמצא באתר "אדריכלות נעלמת", בדיוק כאן.
אני אוהב עצים. קצת עצוב לראות עצים מתים.
נטוש - שרון רז 
נובמבר 10, 2008 at 9:40 pm
כל הכבוד
נובמבר 10, 2008 at 11:23 pm
ואחד הטובים (ואף יותר טובים) שלך, שרון. צילום ועריכה, פשוט פנינה.
מהילדות אני זוכר שמות כמו ארזה, בית בוסל, מוצא, מקומות מרגוע בהרי הגליל וירושלים. מעניין מה עלה בגורלם.
נובמבר 10, 2008 at 11:24 pm
ועצוב – על העצים והצמחייה.
נובמבר 10, 2008 at 11:52 pm
החופש בבית הבראה.
לא הייתי אף פעם בבית הבראה וכנראה שגם לא אהיה אבל יפה לראות עוד פרק (נעלם) אקזוטי בהיסטוריה של התרבות הישראלית. בית הבראה זה ערך תרבותי, נכון?
ותודה על שינוי הפורמט בחזרה למקור:-)
נובמבר 11, 2008 at 12:24 am
ארבע ארוחות ביום, בריכה, כסאות נוח, ומצאים בריח כרובית.
נובמבר 11, 2008 at 8:34 am
ומזכירה נשכחות. גם לי היה עצוב מאוד לראות את העץ המת: הוא נראה ממש כמו בן אדם שנפל.
נובמבר 11, 2008 at 9:08 am
צילומים מרגשים. אף פעם לא הייתי בבית הבראה, אבא שלי היה דוור, לא כל עובד מדינה היה ראוי כנראה לבית הבראה.
יש בית הבראה אחד נטוש בהרי ירושלים, יפהפה, נשבר הלב שהוא עומד ומתפורר. לא מבינה למה נותנים למבנים האלו להתפורר. כל כך הרבה שימושים טובים אפשר היה לעשות בהם.
נובמבר 11, 2008 at 9:55 am
בדיוק השבוע נזכרתי בנסיעה בילדות עם סבא וסבתא וההורים לבית הבראה בנצרת. התמימות והפשטות של החופשות של פעם שנעלמה לטובת מלונות ענק או צימרים יקרים שבהם כל אחד מסתגר בחדרו מפני האורחים האחרים עם הכבלים והג'קוזי הפרטי.
נובמבר 11, 2008 at 1:41 pm
סדרה יפהפייה. משהו בתמונות האלו גרם לי לתחושת מחנק, כאילו מישהו מטביע אותי מתחת למים האדירים של הזמן
נובמבר 11, 2008 at 4:02 pm
תודה
נובמבר 12, 2008 at 8:15 am
ערן- תודה / דוד- תודה, את ארזה צילמתי לפני זמן מה / אחת- תודה / יוסי- תודה, כן, ועל לא דבר / הייתי שם- תודה, מצעים / חני- תודה, אם כך, אלו כמה אנשים שנופלים / יודית- תודה, גם אני לא, רק פעם בביקור, את בטח מתכוונת לארזה ליד מוצא ומבשרת, או שאני מפספס עוד משהו / יעל- תודה, את צודקת, ואני צריך להגיע לנצרת, בכלל / נועה- תודה, רק אל תחנקי או תטבעי חלילה / סרנה- תודה לך
נובמבר 13, 2008 at 12:01 pm
שרון, יופי של תמונות. עצוב ומקסים ומעורר געגועים לעבר, תחושות נוסטלגיה לעבר שבטח היה בעייתי ומורכב, אבל פחות עם תקווה. הייתי מת לחזור אחורה בזמן ולבלות שבוע רגוע באמת בבית הבראה שכזה. זה מגיע לכל עובד במדינה ולא רק לעובדי מדינה, עובדי הסתדרות או עובדים של ביבי. ריחות של פירה, צימעס מתקתק וצלי בשר רך בנוסח סבתא מנתניה כבר עולים באפי
נובמבר 13, 2008 at 3:24 pm
סבא שלי היה הולך לטנטורה
(הוא מהשואה)
נובמבר 13, 2008 at 5:25 pm
אמיר דיר, תודה, בדיוק, לכל עובד במדינה, ושעשעת אותי עם הריחות של האוכל, כמו בסרט רטטוי, ולהבדיל, עם ריח הרטטוי שמחזיר את מבקר המסעדות הנוקשה מיד אל בית אימו
תודה, חזק, הזכרת לי שגם אני צריך להגיע לשם מתישהו, עם מצלמה, למזגגה
נובמבר 16, 2008 at 10:03 am
אני אוהב את ריח היושן שנודף מהתמונות האלה. המסדרון הארוך והצר של המרפסת. השלטים ההם.
את תחושת העתיקות.
זה היה בעולם אחר, ביקום מקביל. שנות השבעים. אי שם, מזמן, מאחור, לא בחיים שלנו. כל כך רחוק מחיינו אנו, בזמן ובמקום הזה.
נובמבר 16, 2008 at 3:48 pm
אני עובר שם לפחות פעם בשבוע. תמונות יפות
נובמבר 17, 2008 at 7:59 am
תודה איתמר, תודה בועז, אכן, לגמרי יקום אחר, תמים יותר, צנוע יותר, נעים יותר, אנושי יותר
נובמבר 19, 2008 at 8:50 am
היה שם כל כך שקט ותרבותי, עד שאי אפשר היה לשמוע את הקסטה של AC/DC – כי "אסור להפריע את מנוחת השכנים"
(-:
נובמבר 29, 2010 at 11:17 pm
איזה מקום מגניב
מרץ 27, 2013 at 8:19 am
יכול להיות, אולג, מבין, אבל אני לא עושה את מה שאני עושה בגלל שזה מגניב או לא אלא בגלל שזה חשוב
שרון
אפריל 24, 2011 at 7:05 am
חבל נורא על "דאבדין ולא משתכחין". סבא שלי עבד שם בבית יערי את רוב שנותיו ההוריות. אמא מספרת סיפורים מדהימים על תקופות החופש הגדול שבילו אצל סבא בעבודה בבית יערי. שהיה מקום מוקפד אלגנטי, שקט ושמור כל כך. שהיו באים לבריכה ולחדר אוכל לאכול "בעבודה של אבא", וה'מבריאים'? היו כאלה אנשים מנומסים, שקטים, נעימים ומסבירי פנים, כאילו לא היו הישראלים שאנחנו מכירים היום?,גם האחים והאחיות של אמא כמו גם היא, עבדו שם בחופש הגדול, מי בעבודות אחזקה, מלצרות, נקיון, גינון, הכל ובלבד שילמדו מחד לעבוד, ומאידך יעריכו את שמקבלים. אלה היו פני הדור של אמא.
אמא ראתה את התמונות ונורא עצוב לראות את ה"עזובה". קרקע מדהימה פנינת טבע ברמות בינלאומיות הן בתוכנה והן בסביבה בה היא נמצאת. כלכלית שווה המון המון, אבל למי אכפת, משימור אתרים? מ'הפשרת קרקעות?, עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים… יש תקופות 'מתות' בחייו של מקום, ואז שוב מתעורר… מחכים ל'מאמין' אמיתי שישקיע בפנינה שכולנו נוכל להינות ממנה.
מרץ 27, 2013 at 8:20 am
תודה רבה על התגובה האישית היפה, פז
שרון
נובמבר 7, 2011 at 4:45 pm
שלום לכולם
קודם כל, תמונות נהדרות.
ביליתי שם רבות בילדותי. הצלחנו להתארח שם בזכות קשרים כאלו או אחרים שהיו להורים שלי ואין לי מושג מעבר לכך…
גם כשלא התארחנו שם בעצמנו, ההורים היו לוקחים אותנו לבריכה שם, כשמשפחה שלנו התארחה שם. ימים יפים ממש. גרנו ברעננה כך שזה לא היה נורא רחוק. כל פעם שסיימנו שם חופשה, היינו אומרים שמלבד לאוכל הטוב, הבידור היה מעולה. היה שם איש יקר ששמו דני שקד (אם אני לא טועה) שהיה אחד ממה שהיום נקרא צוות בידור אלא שרק אותו אנחנו זוכרים. אולי היה רק איש אחד ב"צוות" הזה. הוא היה ממש ממש מעולה בזמנו. ממש אהבנו אותו. אפילו לימד אותי שחיה…
למי שיש פרטים למה ומתי המקום נסגר ומה עתיד להיות איתו, אשמח מאוד מאוד אם ישלח לי למייל. כל פיסת מידע מרתקת אותי. אני כמעט לא מצליח למצוא כלום באינטרנט. גוגל לא יודע הכל….
תודה רבה
נובמבר 7, 2011 at 4:47 pm
והמייל של איתי הוא: kootchi@walla.co.il
שכחתי 🙂
מרץ 27, 2013 at 8:21 am
תודה רבה איתי
שרון
נובמבר 10, 2011 at 11:59 am
אכן בועז. אכן אולג. תודה על תגובתך פז אריכא. תודה על תגובתך איתי.
שרון רז
ינואר 23, 2012 at 11:08 pm
המקום אכן מעורר התפעלות, הזמן כאילו קפא מלכת.
עם זאת ריח המפאיניקיות וההסתבאות ההסתדרותית נראה ששורץ בין הביתנים.
ומי זה בכלל גדליהו יערי ?
מרץ 27, 2013 at 8:21 am
תודה איתן, תשובות בגוגל…
שרון
ינואר 28, 2013 at 4:02 pm
הייתי שם לפני יומיים, לגמרי במקרה, פרצה בגדר הזמינה אותי פנימה, העברתי רגל ובשניה נזרקתי לעולם אחר, תקופה אחרת, פשוט לא יאמן! מקום ענק ויפיפה וסודי עם שטח של עשרות דונמים ממוקם בלב המדינה טובל בנוף מדהים פשוט מונח לו שם מתחת לאף, ונראה כי איש לא מודע לקיומו. מאז שצולמו התמונות הנ"ל נפלו שם עוד הרבה עצים והצמחיה נראית כאילו מאיימת לבלוע את המבנים, מזכירה לי תפאורה של סרטי אגדות ופנטזיה… מי יודע, אולי ישנה שם איזו נסיכה באחד הבנינים העזובים, מחכה לנסיך שיעיר אותה… האוויר נושא ריח של היסטוריה, של בורגנות של פעם, של מקום של חגיגות פרטיות של האנשים הנכונים של שנות ה60 וה70, יכולתי כמעט לשמוע את שקשוק הצלחות בחדר האוכל, את המולת הילדים בברכה את צלילי הכדור במגרש הכדורסל הישן. להיות שם זה כמו לנסוע בזמן, פתאום לא הייתי בישראל של 2013 בחירות, מצוקה חברתית, תרבות הצריכה המסחררת, הרעש הבלתי פוסק של מדיה ושל תקשורת בכל זמן ובכל מקום. לרגע העולם החיצון עצר מלכת, אפילו הטלפון הנייד שלי השתתק והסכים לשמש כמצלמה בלבד משך כל זמן הביקור. כאילו הוא מבין את חשיבות התיעוד… אני והאיש שאיתי הפלגנו לרגע בדמיונות על כמה נחמד היה לו יכולנו להשאר שם בעולם השקט והקסום הזה תוך כדי שהלכנו לאיבוד מאחורי הקלעים של בית הקולנוע/ אולם המופעים החשוך ואז דלת מוארת אחת משכה אותנו החוצה אל מרבד דשא עם פרחים צהובים ופתאום הבנו שאנחנו נמצאים בדיוק מול הפרצה בגדר ממנה נכנסנו. באותה פתאומיות שבה הגענו לשם כך נפלטנו החוצה. בדרך עוד הספקנו לעבור על פני חדרו של השומר (שבדיוק לא היה במקום) ותהיתי בליבי איך ייתכן שהצלחנו להסתובב שם כל כך הרבה זמן באין מפריע, בטוחים שאנו היחידים שרגלם דרכה במקום מזה שנים מבלי לקלוט עובדה זו. כנראה שזו דרכו של המקום הזה – הוא לוקח אותך פנימה למסע מפתיע ומרתק בו הזמן עומד מלכת, משרה עלייך את תחושת ההרפתקה והרוגע וכשמגיע הרגע לעזוב – פולט אותך בעדינות החוצה, בחזרה למציאות של ימינו כפי שאנו מכירים אותה. פשוט קסם!
ממליצה בחום לבקר שם.
מרץ 27, 2013 at 8:22 am
מזדהה עם תגובתך זהר, תודה רבה
שרון
מרץ 27, 2013 at 1:11 am
איזה מקום מקסים ושלו זה היה
אבא שלי היה עובד מדינה ונסענו ה כל קיץ
כל כך הרבה זכרונות – הפסנתר ״חדר התרבות״ המשחקים עם הילדים האחרים במסדרונות החיצוניים שטופי השמש כשההורים לנו את מנוחת הצהריים. עוגת תפוחי העץ הניתוחית בשעה 4-הקיוסק הקטן בדרך לבריכה שעבד שם אדם נכה עם בתו הקטנה. ובלי סוף דבורים בבריכה. ממש חתיכת היסטוריה המקום – חבל
מרץ 27, 2013 at 8:22 am
אכן, תודה רבה על התגובה, מיכל
שרון