15 דקות של תהילה

זה מה שהבטיח והקציב אנדי וורהול כשטבע את הקונספט המהפכני

15 דקות של תהילה

אבל…

עם האינפלציה הגואה והברוכה של כותבים באתר רשימות

הרי ש-15 דקות של תהילה זה כבר משהו שאנחנו עוד נתגעגע אליו

בקושי יום, יממה אחת, בממוצע, ייצא לפוסט שלך או שלך להופיע ב"זירה" של העדכונים מצד ימין

כיכר העיר, מרכז העיר, יש לך דקות ספורות, צא לדרך

יממה אחת בלבד, בקושי, של "פרסום" הפוסט החדש שלך או שלך

רק רובריקה צרה וארוכה אחת

שמתפקעת לה אט אט, מהר מהר

אנחנו עוד נתגעגע ליממה אחת

– – – – –

ג'ינג'י

"רוטן" (רקוב)

ליידון

מעניין איך "יוצאים" לי שני פוסטים מוזיקליים כל כך שונים זה מזה

מצד אחד לאמבצ'ופ הרכים, הנעימים, המלודיים, הציניים, השקטים, הזורמים

מצד שני PiL הקשים, הגסים, הלא קליטים והלא מלודיים בד"כ, הציניים, הייצריים, החתרניים

אין לי מושג מדוע נזכרתי בהם

הם כל הזמן קיימים, בצד, במגירה, במחסן, בחדר המוח, מאוחסנים, באפילה

הם היו שם איתי משנות השמונים השחורות, המהנות, המרתקות, והביאו זן חדש של מוזיקה לשטח

ג'וני ליידון, שכינויו היה גו'ני רוטן היה הכוח המרכזי, מלבד סטיב ג'ונס הגיטריסט, מלקולם מקלרן האמרגן, ו-ויויאן ווסטווד ה"מלבישה", מאחורי צמיחתה ועלייתה המהירה של הסקס פיסטולס, להקת הפאנק הראשונה באנגליה והידועה בעולם

בחייה הקצרים, 1976, 1977, הספיקה הלהקה הזאת לכבוש לבבות של צעירים חסרי מנוח באנגליה ובעולם ולגרום לצעירים מדוכאים לרצות מיידית להקים להקות פאנק משלך עצמם, חלקם יישמו את זה

אבל עזבו את הפיסטולס

ג'וני ליידון ידע להפסיק את זה בשיא

שנתיים, בקושי שלוש, וזהו, היסטוריה

גלן מאטלוק הועזב, סיד וישס בא במקומו, עשה בלגנים, רצח את חברתו, מת וזהו, סיום הסיפור

אבל ליידון, למזלו ולמזלינו, ידע מיד שהוא צריך להמשיך, כי הוא מוזיקאי, גם אם "לא יודע לנגן" והוא באמת רק שר…

הג'ינג'י עשה סוויץ' רציני, התחבר לנגנים אחרים ולראש אחר והלך ליישם את המשך דרכו המוזיקלית והפעם בדרך עוד יותר מרתקת ועוד יותר ייחודית, הקים את public image limited והמציא את ה-פוסט פאנק.

רוב האנשים מכירים, וגם זה בקושי, את הלהיט או השיר היחיד כמעט שהיה ידוע של הלהקה הזו. וזה בהחלט לא מהשירים הטובים שלהם

This is NOT a love song

השיר הזה אפילו השתבץ, בצורה חכמה והולמת, בתוך הסרט המבריק והמרגש "ואלס עם באשיר" בסצינה שבה חוזר החייל אל עירו וביתו ושקוע כמו בסוג של חלום מנוכר שכה זר לחוויותיו (המנוכרות) במלחמת לבנון (ה-1). הוא רואה את חברתו לשעבר רוקדת במועדון אפל ואייטיזי את השיר הזה, שאכן מאפיין את התקופה במידה מסויימת, גם את הניכור, את הבועה ואת תחילת שנות השמונים.

מה שמתחשק לי בפוסט הזה זה להאיר נקודה בהיסטוריה של הרוק העולמי, של האלטרנטיבה השמונימית, של הפוסט פאנק, של מוזיקה שהיא יותר מהכל יצירת אמנות, אבל נגישה, לא מתחנחנת ולא קליטה, אבל נגישה.

סוג של געגוע מוזר ודי חזק התרחש אצלי בשבוע האחרון למוזיקה של הלהקה הזו. את רוב החומר שלה יש לי על גבי וינילים, דיסקים. אפילו טישירט היה לי פעם. כל כך פעם. עם הלוגו שלהם, הגלולה, פיל. שחור לבן. כל כך חזק וכל כך מזוהה. זה היה כמו קוד. קוד פתוח. קוד סגור לקליקות שהכירו. לאנשים ששחו.

ב-78 הוקמה הלהקה, בלונדון. זה קרה אחרי פירוק הסקס פיסטולס.

ג'ון ליידון, הגיטריסט קית' לווין, הבסיסט ג'ה וובל והמתופף ג'ים ווקר.

המוזיקה היתה חופרת, אינטנסיבית, איטית, מונוטונית, מרה, עויינת, חזקה, כבדה וזועמת. ליידון הושפע מ-פר אובו, מפיטר האמיל, מלהקת קאן הגרמנית, מקפטן ביפהארט וכ"ו. היתה חקירה, ניסיון, קדיחה ללא נודע והמצאה של ז'אנר חדש, הנקרא פוסט פאנק. הוא הוליד את הפאנק, שרף אותו והקים מיד משהו בועט חדש על חורבותיו שעדיין ביעבעו בשטח. להקות שפעלו במקביל והיו מעט בכיוון הן למשל הבירס'דיי פארטי עם ניק קייב מאוסטרליה, גאנג אוף פור, ווייר, ג'וי דיויז'ן, סוזי והבנשיז וכ"ו. אבל אף אחד לא היה דומה ל- PiL, אף פעם.

לקראת אמצע וסוף שנות השמונים הסאונד והשירים הפכו לנגישים יותר ולחקרניים הרבה פחות. בסופו של דבר, הלהקה פורקה על ידי ליידון בשנת 1993.

שימו לב לפתיחה המוחצת הזאת, לליין הבס הזה, איזה שיר, פאבליק אימאג' :

וזה השיר המעולה low-life (כאן בהופעה בטוקיו מ-1983) :

זה לא שיר, זה מיצג אמנותי, לגמרי, רליג'ן (דת) :

וזה השיר פופ-טונס, שיש מאחוריו סיפור, על נערה, על שירי פופ, על אונס באחו :

השיר careering משנת 1980 :

השיר זכרונות – memories :

דיס איז נוט א לאב סונג, דיס איז נוט א לאב סונג :

השיר המצויין FFF מהתקליט המצויין אלבום/קסטה/קומפקט דיסק :

רייז, מאותו אלבום :

השיר ROUND מתוך אותו תקליט (אלבום) :

פלואוורס אוף רומנס (שיצא לפני כן, לפני ה"אלבום", אגב, בתקליט מאותו השם):

סיאטל :

השיר האפי (שמח) :

דיסאפויינטד :

דונט אסק מי, אלו הן השנים האחרונות, היותר קליטות, נגישות, פופיות רוקיות, אבל עדיין, טובות:

ג'ון ליידון בקריירת הסולו שלו – כאן בשיתוף פעולה מיתולוגי בינו ובין אפריקה במבאטה – וורלד דיסטראקשן :

אחר כך עוד שיתוף פעולה מיתולוגי והפעם בניינטיז עם לפטפילד האלקטרוניים- OPEN UP :

ואני לא יכול בלי זה, לסיום, להזכיר את ההתחלה, את פצצת האנרגיה של ההתחלה, את הביבים העולים על גדותיהם, את הזוהמה, את הזעם, את ההתפוצצות, את הזרם, את הרחוב, את המלכה, את הפועלים, את החתכים, את הקרעים, את הסאונד המתפצפץ הזה! – הסקס פיסטולס עם גוד סייב דה קווין, שיר הפאנק האולטימטיבי והמושלם הזה (אל תשימו לב לבסיסט ההדיוט אידיוט בצד שמאל, הוא לא היה שם מההתחלה, אלא גלן מאטלוק, והוא לא ייצג כלום וגם באמת לא ידע לנגן) :

מאעה סלאמה…

מודעות פרסומת