גם לי מותר פעם להתעסק בבנאליות המוחלטת,

כי הרי באמת, לשבת על ספסל בפארק הירקון ולצלם זה הכי קל, הכי צפוי והכי בנאלי שיש.

אבל לזה הוביל אותו יום, אותו יום שישי, שאחרי מפגש הבלוגרים של "רשימות", ואחרי הסשן שצילמתי בקדימה.

חזרתי לת"א, וחיכיתי על ספסל בפארק, לאחותי ולשני ילדיי, שייצאו מהופעה בקרקס שהם נכחו בה ממול, בגדה הצפונית של נחל הירקון. אני חיכיתי בגדה הדרומית.

נחילי האדם ששטים בהליכה איטית, בהליכה מהירה, בריצה, על אופניים ומיני כלי היסעים שונים, מהממים במימדיהם. התל אביבים אוהבים את הפארק שלהם. גם לא תל אביבים אוהבים את הפארק של התל אביבים.

אז ישבתי על ספסל על שפת המסלול המרוצף, כיוונתי את המצלמה, שכבר עבדה הרבה באותו היום, באותה הזווית, ידנית, וצילמתי, הקלקתי בכל פעם שהתחשק לי.

יצאו המון צילומים, רבים מהם אינם מעניינים כלל, והם נמחקו, אבל מה שנכנס לפוסט הזה הן אלו שבעיניי נותנות את התמונה הכללית, חתך אמיתי של אזרחים ומה שהם עושים בפארק בשעות אחר הצהריים של יום שישי אחד.

כמו בימים שלפני הראינוע. היו מצלמים הרבה תמונות ואחר כך אפשר היה לראות אותם אחת אחרי השניה במהירות ולצפות בתנועה. סורט אוף.

אז הנה, פוסט ללא מבנים, פוסט ללא אבק, פוסט ללא חלודה או נטישות, פוסט ללא הזנחה או חידלון, פוסט עם הרבה פחות מלנכוליה או עצב, פוסט ללא חללים ריקים ומיותמים, פוסט עם אנשים, עם אור, עם נחל ועם ירוק.

ההצגה הגדולה מתחילה. לראות ולהיראות.  למצולמים אין כל קשר לכתבה (חחח….) להמשיך לקרוא "ראינוע בפארק"