תחנות תרבות, תחנות אמנות.
מרגשות זו בעיה, כי היו כל כך הרבה מרגשות.
אז אולי אכתוב על המשמעותיות, תחנות התרבות והאמנות המשמעותיות, הראשוניות יותר, אלו שהזיזו משהו אצלי, שנתנו לי בראש. זה הכל בעקבות הפוסט "שלושה קטעים מרגשים" של אורי קציר ב"אפלטון", כן? מיכל פרנקל, כאן מ"רשימות" הזמינה אותי אז תודה לו ותודה לה.
טוב, אחלק זאת לשלוש.
שלושה נושאים – מוזיקה, קולנוע, ספרות.
כל נושא יכיל שלוש תחנות משמעותיות.
מוזיקה:


1. ג'נסיס- השיר אבאקאב. לא השיר הכי טוב שלהם, לא השיר הכי מרגש שלהם אבל השיר ששמעתי ברדיו טייפ שלי, בגיל 12 או 13, במהלך מצעד פזמונים אחד. השיר שנתן לי כנראה מכה כלשהי בראש. פתאום עברתי איתו פאזה. ממצעדים, פחות או יותר, למוזיקה אמיתית, מורכבת יותר, מפופ לרוק ולרוק מתקדם וכ"ו. המסע החל כאן. במקביל התחלתי להקליט קסטות מתקליטים. וזה התחיל בתקליטים של פינק פלוייד. לא מאח גדול, כי לא היה לי, אלא מחבר שהיה לו אח גדול. עד היום יש לי סימפטיה גדולה לשיר הזה של ג'נסיס, שיר חזק, לסאונד הזה, ללהקה הזו ולתקופה הזו שלהם. מכאן, מ-1981, ומ-1982 הלכתי אחורה, לבדוק כל מה שהם עשו. הפריקיות התחילה כאן.

2. ג'ון קייל. זה כנראה השילוב הזה בין השקט לרועש, בין הקלאסי לפסיכי, בין הרוגע להתפרצויות. האיש הזה, המוזיקאי הגאון הזה, היה אהוב עליי מתחילת ואמצע שנות השמונים. ב-85 כבר ישבתי בהיכל התרבות וראיתי אותו בפעם הראשונה. בארוק פופ ורוק פסיכי. יוצר עצום. אני נוהג לומר שהוא היוצר החי האהוב עליי ביותר (המת הוא ניק דרייק).

3. הפיקסיז – where is my mind – השיר, האלבום הראשון – surfer rosa (והמיני אלבום הראשון come on pilgrim). בערך 87, זעזוע מוח, ממש, בחנות אלגרו בשינקין דאז. השיר הזה ברמקול, האלבום הזה, ובום- עף לי המוח. רכשתי, נסעתי המום לפ"ת וזהו. עולמי המוזיקלי השתנה שוב ועוד יותר. עכשיו לא רק האלטרנטיבות הישנות, אלטרנטיבות הרוק המתקדם, אלטרנטיבות הפוסט פאנק והגל החדש. עכשיו זו הכניסה לאם כל האלטרנטיבות שאחר כך. פיקסיז. פטיש פלדה להכרה. סחף חושים אולטימטיבי.

1. פנטזיה. וולט דיסני. חוויית קולנוע מהראשונות שלי ואולי העוצמתית ביותר. זכור לי הפחד, המוזיקה, הדרמה, הצבעוניות. פחד משתק, אימה, והדינוזאורים הללו. כנראה שהייתי קטן מדי. אבל זו אמנות, והיא באה חזק לעיניים, לאוזניים, לנימים.

2. אישה תחת השפעה– ג'ון קאסאבטס במאי. ג'ינה רולנדס אישתו שחקנית ראשית. פיטר פאלק. מדברים על אמנות שבאה חזק. הנה עוד פטיש לראש, גרזן להכרה. קולנוע אלנבי, ואני סופג מהלומה תלת מימדית. יצאתי שרון אחר מהסרט. משהו שם. כל האמת הזו בפרצוף. והיא. זה לא משחק. זו אמנות. זו מציאות שנוגחת. הוא הפך לבמאי מהאהובים עליי, והיא לשחקנית מהאהובות עליי. לא ייאמן. הזוג הזה. הסרט הזה. היצירה הזו.


3. פריז טקסס. הרבה הרבה לפני נישואיי הראשונים, ובני, וגירושיי הראשונים, ונישואיי השניים, ובתי, וגירושיי השניים, היה הסרט הזה, יצירת האמנות החכמה, הנשגבת והמרגשת הזו. כאב ועוד כאב. נטישה, מדבר, עיר. גבר ואישה ואהבה מדממת. כן, ילד קטן שנשאר מזה. מלאכת מחשבת שהיא כולה לב פצוע, דקור, נוזל. נותר רק לבכות.

1. פרפר – הנרי שרייר. לא זוכר לגמרי למה, אבל זה היה חזק, הספר הזה, כילד או כנער צעיר, לקרוא. חווייה מותחת, דימיון שעף. הרצון הזה לחופש ולדרור, הכאב והסבל, הניסיונות והתעוזה. מאז, בתי כלא, במיוחד בקולנוע, משכו אותי מאוד, לקרוא, לראות, לדעת יותר, לדמיין.

2. הקומדיה האנושית- וויליאם סארויאן. גם כאן אני נשאב אחורה אך הזיכרון אינו מאפשר לי לדעת למה. אני יודע שזה מאבני הדרך, מתחנות התרבות והאמנות החשובים והמשמעותיים בחיי, אבל לא זוכר לגמרי למה. זה יותר מספר טוב. זה ספר שגרם לי לחוש דברים חדשים, אולי להבין יותר, להרגיש.
3. ספר מין כלשהו. לא זכור לי השם או המחבר. ספר שכנראה קיבלו הוריי או אבי כמתנה והיה מונח עם עוד הרבה ספרים בבית שבו לא קראו המון ספרים, לא אבי לפחות, אימי יותר. בכל אופן זה לא היה ספר זימה או פורנו אלא ספר על מין, עם טקסטים, ועם ציורי תנוחות, ספר הדרכה נרחב כזה, ספר. זה היה מרתק, כל העניין הזה. גילוי, כחלק מגילוי בתהליך ארוך ומורכב. אין ספק, מין, לפני כן, מאז, ואחרי כן, אינו משעמם אף פעם, אותי, ואני מוצא את הנושא מפעים, מסקרן, מושך ותמיד מרתק.
אתם יודעים מה? אם כבר תחנות תרבות ואמנות אז נלך עוד קצת. נרחיב את היריעה האמיתית. הנה תוספות:
אמנות– פיסול- אוגוסט רודן- מוזיאון רודן בפריז נתן לי בגיל 18 מכה בראש. במיוחד פסל באלזאק בחצר.
ארכיטקטורה– דברים פשוטים. שום בניין מפורסם. רק הבית של סבי וסבתי בפ"ת, אותו תכנן האדריכל דב כרמי וצוותו. משהו בפאטיו, בפנים, בסלון, בחומרים, בגבהים, בחצר, משהו בחלל. חוץ מזה- אמא שלי. היא ישבה ושירטטה, גם בעבודה וגם לפעמים בבית. היא היתה שרטטת שתכננה כמו אדריכלית. הייתי יושב ומסתכל, על הסרגל, הרפידוגרף והעיפרון, על הקירות והחדרים בתכניות מלמעלה. צופה ומפנים, עם כל המעופפות. חוץ מזה- אבא שלי וכל סביבות העבודה שלו כשכיר וכעצמאי. כאן המשיכה לבנייני התעשייה והמשרדים, החללים הגדולים והמלוכלכים, הגסות, המלאכה והשטח.
רדיו– גם תסכיתים לילדים בהתחלה ואחר כך בהקשר של מוזיקה. יואב קוטנר בלילות ובימים. מיכל ניב ושרון מולדבי. רדיו. גם עיתונות. שדרנים, עיתונאים, אנשים. אנשים הם גם קצת תחנות תרבות. כנראה.
מקומות– חנויות תקליטים וחנויות דיסקים. מוזיקה. שוטטות. נבירה. לבדות בין ים של צלילים. התרגשות.
פאנק – באופן כללי, במוזיקה. לונדון- מקום- עיר. המשיכה לאסתטיקה, לתופעה, להתרסה. הפאנקיסטים. פינגווין. תל אביב. אנגליה. הקלאש. הג'אם. הפיסטולס. מכבסה יפהפיה שלי. בריטניה. פאנק ואנשים. פאנק ומוזיקה. פאנק אורבני.



ציור? אופנה? עיצוב? שירה? מחול? צילום? כן, בהחלט, אבל לא שום דבר דרמטי ממש כנראה.
תיאטרון? חס וחלילה, טפו.
בזאת סיימתי ואני מעביר את השרביט למי מהאנשים הבאים שבא לו לכתוב :
דוד שליט, דויד פרץ, תמי ניניו, גלית חתן, יורם קופרמינץ, איתמר זהר, נועם לסטר, עידית פארן, רזי בן עזר, עידן אלתרמן, אודי שרבני וידידיי הארכיטקטים יוסי מטלון, ערן טמיר טאוויל ומיכאל יעקובסון.
יוני 16, 2009 at 9:32 am
ראשית – על הפוסט העשיר והיפה.
שנית – על ההזמנה.
אבל אשאיר את הבמה הזו לאחרים 🙂
יוני 16, 2009 at 9:36 am
שרון היקר, זה פוסט נחמד ביותר לפתוח בו את הבוקר. תמונות יפות, מזכירות משכחות. פריס טקסס, וואו, צריך לראות שוב לאחר הרבה שנים. את פרפר גם אני קראתי ואהבתי בזמנו. הפיקסיז, כן הם באמת היו אז בומבה לראש, אז כשהיינו צעירים. לצערי כבר אין דברים כאלה, אין חוויות דומות בגיל 40 פלוס. כמה טוב להיות צעיר
יוני 16, 2009 at 9:41 am
קייל (לא הייתי ב-85', הייתי צעיר מדיי), הפיקסיז, פריס טקסס, מיכל ניב
אני עוד זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את where is my mind אני חושב שהייתי בתחילת כתה ט' או י'. וכל מה שהזכרתי שייכים אצלי קודם כל ואחרי הכל לנעוּרים מוקדמים, כלומר לגזרת . האהבות הראשונות. שנאמר במקורותינו:
gouge away
you can gauge away
stay all day
if you want to
יוני 16, 2009 at 11:13 am
את הכתיבה
את התמונות
את הזיכרונות
לידיעתך, ג'ון קייל הציג באחרונה בביאנלה בוונציה. הוא ייצג את ויילס
http://www.guardian.co.uk/artanddesign/2009/may/12/john-cale-venice-biennale-velvet-welsh-pavilion
תודה על ההזמנה
יוני 16, 2009 at 12:25 pm
אישה תחת השפעה, כנראה שגם אני אכתוב עליו מתישהו. סרט מדהים וחמקמק, והביקורת של רוג'ר איברט רוממה גם את איברט עצמו בעיניי.
הפיקסיז, נו, אתה, אני ועוד מיליוני אנשים בעשרות ארצות. וטוב שכך.
את פריס, טקסס תמיד רציתי לראות ואף פעם לא יצא. אולי עוד ייצא.
ורק תדע שבהשפעתך התחלתי לראות פרטים ולרצות לצלם אותם. שדרת דקלים לאורך חוף הים, נברשת, הרים כחולים ברקע. בינתיים, אני רואה ודידי מצלם. ואז נוספת שמשיה לצילום ההרים והצילום משתנה ומעמיק. יופי של דבר, צילום זוגי.
יוני 16, 2009 at 1:14 pm
פריז טכסס הוא ברשימת הטופ 5 שלי, גם הפס קול הקורע שלו. אם אתה אוהב את הפס קול, נסה ת הפס קול של מלאכים בשמי ברלין / גירסה אמריקאית..וגם ג'ון קייל
הזכרון הקולקטיבי של דורות מסויימים, לפעמים משמח, לפעמם מעציב….:)
יוני 16, 2009 at 2:21 pm
מתה על פריס טקסס, על קאסאווטס ועל ג'ינה רולנדס (אגב, הראית את העיבוד שלו ל"סערה" של שייקספיר? לא פחות מגאוני לדעתי)
ואפרופו פנטסיה – הראית את אלגרו נון טרופו? התשובה האיטלקית המבריקה והמצחיקה, לצמר גפן הוורוד והמתוק וההוליוודי של וולט דיסני
וגם אני מתה על ג'נסיס
ועל פיטר גבריאל…
בקיצור ממתק של פוסט. עונג גדול.
יוני 16, 2009 at 6:17 pm
בעיקר בישול תרבותי, הוא בעצם סוג של אלכימיה: המצרכים שלך דומים ממש דמיון מבהיל למצרכים שעליהם אני גדלתי (מיכל העבירה גם לי שרביט כזה ועדיין רועד לי הפופיק…אז אכתוב בקרוב)….
והנה – מערבבים הכול בקערה, מכניסים לתנור לכך וכך שנים ויוצאת עוגה אחרת לגמרי.
איזה יופי של פוסט!
יוני 16, 2009 at 8:03 pm
לי ג'יניסיס ופנטזיה עשו לי את זה גם
פריז טקסס WOW צריכה לראות שוב את הסרט העולה הזה
ואגב אני לא ברשימה אני מכווה שזה בסדר להגיב כאן (:))צוחקת)
אגב אתה הכי משקיען באתר הזה
אני מעריכה את זה מאוד
מקווה שכולם
יוני 16, 2009 at 8:05 pm
עשיתי טעות כתיב
אני כנראה עייפה
מכווה – מקווה
הסרט המעולה – העולה
יוני 16, 2009 at 8:40 pm
הקשבתי למוסיקה שלך בכיף. אישה תחת השפעה אבן דרך אמיתית. ראיתי סמוך לצאתו בארה"ב ולא הבנתי מאיפה זה בא.
על פריז טקסס נפלתי בהקרנה פלצנית. יש סרטים שאתה צריך לרכוש לעצמך בחזרה.
אהבתי מאוד את הקטע שלך מול אמך. חבל שלא הרחבת, דווקא שם. יופי גדול.
ותודה על ההזמנה
יוני 16, 2009 at 8:50 pm
חלק אני מזדהה, חלק אפילו לא מכירה. אבל אני מכירה את הרגש שמאחורי הצורך לדבר על הבחירות האלה – יהיו אשר יהיו.
את האהבה האדירה למוזיקה, את הכיסופים שהיא מעוררת, את האובססיה.
את הצורך לחטט בזיכרונות כדי לוודא שהם עוד שם, שלא התבגרנו עד כדי כך שעזבנו את שנות ה-30 הרחק מאחור.
את הרצון לערוך רשימת מלאי, כדי להעיר מחדש את הלהבות הדועכות, כדי לדעת שאנחנו עוד חיים, ושאולי יהיה עוד משהו בהמשך הדרך שיצית אותנו בעוצמה. משהו חדש לגמרי, משהו מקסים ומכשף ואמיתי.
תודה
יוני 16, 2009 at 9:11 pm
אמרתי דברים דומים בפוסט של דנה Z שכתבה שלוש תחנות קצרות ומקסימות
יוני 17, 2009 at 5:30 am
עם הקפה שחור
הבית ריק (=ישן, לגמרי…) והציפורים רק מתחילות את השיר שלהן על הבוקר
ואני כל כך מתפעלת, מדמיינת איזה כיף לי שאני לא צריכה
לבחור רק שלושה…
(ראיתי שאם סופרים הגעת ממש אבל הגעת להרבה יותר)
וכן אתה מרגש על הבוקר.
יוני 17, 2009 at 8:24 am
פשוט לא יאומן, אני כותב הכל שוב, התגובה הקודמת עפה לה
תודה רבה לכל המגיבים והמגיבות
נועם, אשמח אם כן תכתוב
דיר אמיר- טוב להיות צעיר, אבל אנחנו עדיין די צעירים… לא אשכח את הערב ההוא ברדינג 1990 כשהפיקסיז עלו וסגרו פסטיבל, איזו הופעה, ושנינו אחד ליד השני
שועי כן נעורים מוקדמים ואהבות ראשונות פחות או יותר
איתמר על לא דבר ותודה לך על המילים, קראתי אתמול את הכתבה בלינק , יופי
תמי את בטח יודעת שזה לא הסרט הטוב היחיד של קאסאבטס הנהדר
הפיקסיז לא היו ידועים כל כך ב-87-88, קומץ, רק אחר כך זה התרחב
מתפלא עלייך על פריז טקסס, דחוף יו נואו
שמח שאני "משפיע" כך על זוגות, צלמו צלמו
חלי פסקול נפלא, ריי קודר הנהדר, כן, מכיר גם את פסקול מלאכים ואת שאר המוזיקות בסרטיו של ונדרס, הוא חולה מוזיקה והקפיד על כך גם בסרטיו המוקדמים
לגבי הזיכרון הייתי הולך עם המילה מלנכולי יותר מאשר מעציב…
אסתי תודה על כל המילים, חבר טוב, ומעצב, המליץ לי עוד בימי חיי כסטודנט על אלגרו נון טרופו, אבל הוא לא קיים באף מקום, לא וידאו ולא בדיוידי, קשה למצוא אותו
ג'נסיס עם ובלי גבריאל וגבריאל לבד הם חשובים גם בחיי שלי, מזדהה
דפנה אהבתי את האלכימיה ואת השימוש ב"דימיון מבהיל", כן, ובכל זאת אולי כולנו לא שונים כל כך אחד מהשני, עם כל האוכל הדומה שצרכנו
ואל תפחדי- תכתבי!
יעל תודה רבה ואני סולח על טעויות הכתיב…
דוד- "לא הבנתי מאיפה זה בא" בדיוק!, כמו חייזר הסרט הזה
אתה חייב לתת הזדמנות נוספת דחופה לפריז טקסס
אני ואמא שלי, כך זה היה, אין הרבה מה להרחיב אני חושב, היא עשתה, אני התבוננתי, זהו…
אוסי כתבת מאוד יפה תודה
אסתי- Z איז דד, שיר של הפיקסיז, הייתי חייב…
עידית הליכה זה טוב, קפה שחור פחות…
את צריכה לבחור רק שלוש, זה שאני עברתי על החוקים כהרגלי לא אומר שגם את יכולה…
יוני 17, 2009 at 1:47 pm
קראתי מספר פעמים.
אכן עושר תרבותי ותחנות אישיות מענינות.
למען האמת, טרם טרחתי לחשוב ולערוך לעצמי משהו דומה לזה, אבל כנראה שזה ידחוף אותי לעשות את זה מתי שהוא בקרוב.
יוני 24, 2009 at 6:40 pm
הזכרת לי כמה שנים לא ראיתי את "פריז טקסס" ועד כמה אהבתי את "אישה תחת השפעה".
נהדר.
יוני 25, 2009 at 9:33 am
שי ובועז תודה רבה לשניכם
פברואר 15, 2020 at 9:01 pm
עדכון ממני – פברואר 2020
חברים, ידידים, מכרים, עוקבים נאמנים, גולשי הבלוג הותיקים והחדשים.
זהו זה, הגיע הרגע המיוחל. אחרי 16 שנה של עשייה, יצירה ותשוקה אני גאה לכתוב שהשקתי את קמפיין ההדסטארט שלי להגשמת החלום של ספר הצילומים הראשון, והכה מתבקש שלי, "נטושים".
אתם מוזמנים להיכנס, לקרוא, לצפות בסרטון, לבחור לכם תשורה ולתמוך במפעל החיים שלי. הצטרפו אליי. הגיע הזמן לספר הזה!!!! תודה.
שרון רז
נא להקליק כאן:
https://headstart.co.il/project/55349