תחנות תרבות, תחנות אמנות.

מרגשות זו בעיה, כי היו כל כך הרבה מרגשות.

אז אולי אכתוב על המשמעותיות, תחנות התרבות והאמנות המשמעותיות, הראשוניות יותר, אלו שהזיזו משהו אצלי, שנתנו לי בראש. זה הכל בעקבות הפוסט "שלושה קטעים מרגשים" של אורי קציר ב"אפלטון", כן? מיכל פרנקל, כאן מ"רשימות" הזמינה אותי אז תודה לו ותודה לה.

 

טוב, אחלק זאת לשלוש.

שלושה נושאים – מוזיקה, קולנוע, ספרות.

כל נושא יכיל שלוש תחנות משמעותיות.

 

 

מוזיקה:

1. ג'נסיס- השיר אבאקאב. לא השיר הכי טוב שלהם, לא השיר הכי מרגש שלהם אבל השיר ששמעתי ברדיו טייפ שלי, בגיל 12 או 13, במהלך מצעד פזמונים אחד. השיר שנתן לי כנראה מכה כלשהי בראש. פתאום עברתי איתו פאזה. ממצעדים, פחות או יותר, למוזיקה אמיתית, מורכבת יותר, מפופ לרוק ולרוק מתקדם וכ"ו. המסע החל כאן. במקביל התחלתי להקליט קסטות מתקליטים. וזה התחיל בתקליטים של פינק פלוייד. לא מאח גדול, כי לא היה לי, אלא מחבר שהיה לו אח גדול. עד היום יש לי סימפטיה גדולה לשיר הזה של ג'נסיס, שיר חזק, לסאונד הזה, ללהקה הזו ולתקופה הזו שלהם. מכאן, מ-1981, ומ-1982 הלכתי אחורה, לבדוק כל מה שהם עשו. הפריקיות התחילה כאן.

2. ג'ון קייל. זה כנראה השילוב הזה בין השקט לרועש, בין הקלאסי לפסיכי, בין הרוגע להתפרצויות. האיש הזה, המוזיקאי הגאון הזה, היה אהוב עליי מתחילת ואמצע שנות השמונים. ב-85 כבר ישבתי בהיכל התרבות וראיתי אותו בפעם הראשונה. בארוק פופ ורוק פסיכי. יוצר עצום. אני נוהג לומר שהוא היוצר החי האהוב עליי ביותר (המת הוא ניק דרייק).

3. הפיקסיז – where is my mind – השיר, האלבום הראשון – surfer rosa (והמיני אלבום הראשון come on pilgrim). בערך 87, זעזוע מוח, ממש, בחנות אלגרו בשינקין דאז. השיר הזה ברמקול, האלבום הזה, ובום- עף לי המוח. רכשתי, נסעתי המום לפ"ת וזהו. עולמי המוזיקלי השתנה שוב ועוד יותר. עכשיו לא רק האלטרנטיבות הישנות, אלטרנטיבות הרוק המתקדם, אלטרנטיבות הפוסט פאנק והגל החדש. עכשיו זו הכניסה לאם כל האלטרנטיבות שאחר כך. פיקסיז. פטיש פלדה להכרה. סחף חושים אולטימטיבי.

קולנוע:

1. פנטזיה. וולט דיסני. חוויית קולנוע מהראשונות שלי ואולי העוצמתית ביותר. זכור לי הפחד, המוזיקה, הדרמה, הצבעוניות. פחד משתק, אימה, והדינוזאורים הללו. כנראה שהייתי קטן מדי. אבל זו אמנות, והיא באה חזק לעיניים, לאוזניים, לנימים.

2. אישה תחת השפעה– ג'ון קאסאבטס במאי. ג'ינה רולנדס אישתו שחקנית ראשית. פיטר פאלק. מדברים על אמנות שבאה חזק. הנה עוד פטיש לראש, גרזן להכרה. קולנוע אלנבי, ואני סופג מהלומה תלת מימדית. יצאתי שרון אחר מהסרט. משהו שם. כל האמת הזו בפרצוף. והיא. זה לא משחק. זו אמנות. זו מציאות שנוגחת. הוא הפך לבמאי מהאהובים עליי, והיא לשחקנית מהאהובות עליי. לא ייאמן. הזוג הזה. הסרט הזה. היצירה הזו.

3. פריז טקסס. הרבה הרבה לפני נישואיי הראשונים, ובני, וגירושיי הראשונים, ונישואיי השניים, ובתי, וגירושיי השניים, היה הסרט הזה, יצירת האמנות החכמה, הנשגבת והמרגשת הזו. כאב ועוד כאב. נטישה, מדבר, עיר. גבר ואישה ואהבה מדממת. כן, ילד קטן שנשאר מזה. מלאכת מחשבת שהיא כולה לב פצוע, דקור, נוזל. נותר רק לבכות.

ספרות:

1. פרפר – הנרי שרייר. לא זוכר לגמרי למה, אבל זה היה חזק, הספר הזה, כילד או כנער צעיר, לקרוא. חווייה מותחת, דימיון שעף. הרצון הזה לחופש ולדרור, הכאב והסבל, הניסיונות והתעוזה. מאז, בתי כלא, במיוחד בקולנוע, משכו אותי מאוד, לקרוא, לראות, לדעת יותר, לדמיין.

2. הקומדיה האנושית- וויליאם סארויאן. גם כאן אני נשאב אחורה אך הזיכרון אינו מאפשר לי לדעת למה. אני יודע שזה מאבני הדרך, מתחנות התרבות והאמנות החשובים והמשמעותיים בחיי, אבל לא זוכר לגמרי למה. זה יותר מספר טוב. זה ספר שגרם לי לחוש דברים חדשים, אולי להבין יותר, להרגיש.

 

 

3. ספר מין כלשהו. לא זכור לי השם או המחבר. ספר שכנראה קיבלו הוריי או אבי כמתנה והיה מונח עם עוד הרבה ספרים בבית שבו לא קראו המון ספרים, לא אבי לפחות, אימי יותר. בכל אופן זה לא היה ספר זימה או פורנו אלא ספר על מין, עם טקסטים, ועם ציורי תנוחות, ספר הדרכה נרחב כזה, ספר. זה היה מרתק, כל העניין הזה. גילוי, כחלק מגילוי בתהליך ארוך ומורכב. אין ספק, מין, לפני כן, מאז, ואחרי כן, אינו משעמם אף פעם, אותי, ואני מוצא את הנושא מפעים, מסקרן, מושך ותמיד מרתק.

 

 

 

אתם יודעים מה? אם כבר תחנות תרבות ואמנות אז נלך עוד קצת. נרחיב את היריעה האמיתית. הנה תוספות:

אמנות– פיסול- אוגוסט רודן- מוזיאון רודן בפריז נתן לי בגיל 18 מכה בראש. במיוחד פסל באלזאק בחצר.

 

 

ארכיטקטורה– דברים פשוטים. שום בניין מפורסם. רק הבית של סבי וסבתי בפ"ת, אותו תכנן האדריכל דב כרמי וצוותו. משהו בפאטיו, בפנים, בסלון, בחומרים, בגבהים, בחצר, משהו בחלל. חוץ מזה- אמא שלי. היא ישבה ושירטטה, גם בעבודה וגם לפעמים בבית. היא היתה שרטטת שתכננה כמו אדריכלית. הייתי יושב ומסתכל, על הסרגל, הרפידוגרף והעיפרון, על הקירות והחדרים בתכניות מלמעלה. צופה ומפנים, עם כל המעופפות. חוץ מזה- אבא שלי וכל סביבות העבודה שלו כשכיר וכעצמאי. כאן המשיכה לבנייני התעשייה והמשרדים, החללים הגדולים והמלוכלכים, הגסות, המלאכה והשטח.

 

 

רדיו– גם תסכיתים לילדים בהתחלה ואחר כך בהקשר של מוזיקה. יואב קוטנר בלילות ובימים. מיכל ניב ושרון מולדבי. רדיו. גם עיתונות. שדרנים, עיתונאים, אנשים. אנשים הם גם קצת תחנות תרבות. כנראה.

מקומות– חנויות תקליטים וחנויות דיסקים. מוזיקה. שוטטות. נבירה. לבדות בין ים של צלילים. התרגשות.

פאנק – באופן כללי, במוזיקה. לונדון- מקום- עיר. המשיכה לאסתטיקה, לתופעה, להתרסה. הפאנקיסטים. פינגווין. תל אביב. אנגליה. הקלאש. הג'אם. הפיסטולס. מכבסה יפהפיה שלי. בריטניה. פאנק ואנשים. פאנק ומוזיקה. פאנק אורבני.

ציור? אופנה? עיצוב? שירה? מחול? צילום? כן, בהחלט, אבל לא שום דבר דרמטי ממש כנראה.
תיאטרון? חס וחלילה, טפו.

 

 

בזאת סיימתי ואני מעביר את השרביט למי מהאנשים הבאים שבא לו לכתוב :

 

דוד שליט, דויד פרץ, תמי ניניו, גלית חתן, יורם קופרמינץ, איתמר זהר, נועם לסטר, עידית פארן, רזי בן עזר, עידן אלתרמן, אודי שרבני וידידיי הארכיטקטים יוסי מטלון, ערן טמיר טאוויל ומיכאל יעקובסון.