הוא בן עשר, הבן שלי

השבוע, לפני עשור שנים, הפסקתי לעשן.

אבל חכו, זהו לא פוסט על עישון, לא ולא.

הפסקת העישון לא היתה מתוכננת והיא קרתה שלוש שעות אחרי שנולד הבן שלי, ילדי הראשון.

היה זה בערך שש בבוקר, אני ועצמי לבד במסדרון באיכילוב, מוציא סיגריה. מדליק. שאכטה ראשונה. אני אבא עכשיו. שאכטה שניה. הבן שלי יצא מרחם אימו לפני שלוש שעות. אלו שתי השאכטות הטובות בחיי. בשלישית נגמר לי. זהו. פתאום נגמר לי מסיגריות. הסתכלתי על הסיגריה, לקחתי עוד שאכטה וזהו. נו מור סיגרטס פור יו. לא שהייתי מעשן כבד, אבל בכל זאת, הנה חסכתי לעצמי עשור של ניקוטין.

הנה אני, אב טרי, עומד לבד במסדרון, מרגיש מאושר, לפני שלוש שעות הוא יצא, הבן שלו. שבת בבוקר, שלוש לפנות בוקר. בשישי בערב החלו מיחושים. נסענו לאיכילוב. גרנו אז בתל אביב. קיבלו אותנו ליולדות. אישתי דאז נשכבה על מיטה ואז ירדו המים. אני זוכר את הגירודים של אצבעותיה בקיר. היא היתה בהלם מהכאבים. מהצירים. היא לא מפונקת ולא חולנית והיא הסתכלה עליי ואמרה "אני לא מאמינה איזה כאבים חזקים אלו". הפרצוף שלה הראה הלם מעוצמת הכאב. האמנתי.

תהליך הלידה היה רגיל, לא ארוך, לא קצר. לקח קצת זמן עד שהוא יצא, וכשהוא יצא התחלנו לצחוק מאושר ומהלם, גם מההקלה. וגם מהראש חרוט הזה. שני ארכיטקטים, בכל זאת רגישים לצורות. הוא היה נראה הדבר המדהים ביותר והזך ביותר שיש. אחר כך החזקתי אותו בשמיכה ודיברתי אליו, אמרתי לו כבר אז שאני אוהב אותו. ממעמקים.

קפיצה אחורה בזמן. אני בן עשרה, גיל טיפשעשרה, וחייב לומר שלא הייתי כה דביל יחסית למה שמצפים מנער. אהבתי תינוקות וילדים. יש תינוקות וילדים שהתחברתי אליהם מאוד, הערצתי אותם. מאוד נהניתי מזה. מי היה מאמין שכעשרים שנה מאוחר יותר נישואיי השניים יפורקו גם הודות לכך שלא ראיתי שום מצב לשום סיכוי שאני רוצה לעשות ילד אחד נוסף, נוסף על השניים שיש לי.

הכל אצלי לא הולך חלק. אף פעם. לכן גם היתה לנו הפלה אחת, לפני שנולד ילדי הראשון. זו היתה מכה אבל המשכנו. נהייה היריון שני, ההיריון של בני, והוא לא היה קל, לא עבר חלק. הרופאים מודדים עם עכבר גדלים באולטראסאונד ומכניסים נתונים לטבלאות. אם המספר גבולי אז מתחילה להיות בעיה, יש חשש ויש כיסוי תחת אוטומטי של הרופא. כך התנהלנו לנו רוב ההיריון בכל מיני מצבים גבוליים היפותטיים, חצאי הפחדות וחצאי מילימטרים הרי גורל. מישהו צריך לפתוח את זה פעם. ילדים הם לא פחיות זהות שיוצאות ממסלול ייצור באיזה מפעל, ראבאק. ההיריון הזה כנראה טראומטי, כי הוא השפיע גם לטווח רחוק על כל הסתכלותי וחוויותיי מתקופה כזו.

אבל הילד נולד, בן ראשון, ילד ראשון, והוא היה מקסים מהרגע הראשון. גם כאן דברים לא הלכו חלק. הוא היה די חולני בשנתיים הראשונות וגם לא ישן לילה רצוף אני חושב בארבע שנים הראשונות. הדברים הללו משפיעים באופן ישיר על הזוגיות. בסופו של דבר, עם כל המהמורות, אכן נפרדנו, אני ואישתי הראשונה, בגלל הרבה סיבות, שנה וחצי אחרי יציאתו לעולם. כעבור שנתיים נוספות התגרשנו.

כנראה שככה זה ילדים. הם מביאים אושר ומשמעות לחיים והם, או יותר נכון נוכחותם, יכולה גם לייצר משברים. אין ספק ש-אישיותי-דורשת-הזמן-לבד גרמה לכך שהיה לי קשה להיות במחיצת בני אהובי שלי יום יום, כך גם עוד יותר עם בתי אחר כך. כלומר לא רק במימד הזוגי אלא גם במימד האישי יש כאן בעיה, למרות וללא קשר שאני מטבעי אוהב ילדים.

בסופו של דבר, מה שקרה במציאות הוא שאני מגדל ילד לבד, כשהוא איתי, משהו כמו יום כן יום לא, מאז שהוא בן שנה וחצי, כלומר שמונה וחצי שנים. תקופה מתישה ומתגמלת, תקופה קשה ונהדרת. מה לא עברנו ביחד ומה לא היה. רופאים, מוקדים, מחלות, גנים, בית ספר, אירועים, ימי הולדת, חיתולים, משחקים, גינות, פארקים, ספרים, הקראות, השכבות, מקלחות, ויכוחים על מקלחות, אוכל, ועוד אוכל, דיבורים, חיבוקים, התרגזויות, צחוקים, התחרפנויות, סיפוק, הפתעות, תסכול ואושר גדול.

הקטן הזה שהיה בלונדיני פעם הוא גדול עכשיו. בן 10. דיברתי איתו עכשיו בטלפון. הוא רואה הוט וי או די, איזו סדרה. ככה זה, ממסך מרצד אחד למשנהו, מהטלוויזיה למחשב, לספר, לצלחת, למשחק, לחבר וחוזר חלילה. החיים שלי. קרוע עליו. אני נהנה בימים שאני בלעדיו ונהנה בימים שאני איתו. אבל בלי המשמעות הזו היתה בעיה. אני אפילו לא יודע אם כל פעילות צילומי המבנים משתווה לזה. כנראה שלא. ילד. גידול ילד. הורות. אבהות. משמעות.

זה לא יהיה לגמרי מדוייק לומר כי לא שמתי אף פעם צילום שלו ברשת. אבל "בגדול" זה כך, נדיר מאוד שאני שם. אז הנה, זהו פוסט באמת מיוחד, אני "חושף" אותו, את פניו, אבל לא כמו שהם היום, אלא שנים אחורה, צילומים נאמר מגיל 3 בערך ועד גיל 7 בערך, אולי טיפה יותר. סבתא שלי, בת 96, עד היום מתעקשת שזה הילד הכי יפה ומיוחד שהיא ראתה. טוב, לא בדיוק משהו אובייקטיבי. אבל…

הוא לא משחק כדורגל מי יודע מה, צריך להשתפר בזה, לא מבריק בספורט, כמו אביו, לא מהיר ולא קל רגליים, לא בראש שלו ללמוד לרכב על אופניים, לשחות ככה ככה, הוא קצת חולמני, קצת איטי, מהורהר, אבל כל כך מבריק וחכם, כל כך מיוחד ומדהים, ראש נפלא, נפש נפלאה, פיקח, נבון, מקסים ועם נשמה טובה, כה טובה. לא הכל הולך חלק, גם לו לא, הוריו גרושים שנים, יש לו (חצי) אחות לא בבית, (חצי) אח קטן בבית, ראה זוגיויות מתנפצות שוב ושוב, על ימין ועל שמאל, לא הכל תמיד חלק בגן או בבית הספר, לא. אבל איזה ילד זה, ילד מדהים, וכמה שאני אוהב אותו, כמה שאני אוהב אותו. אהבה בלי קץ, ללא גבולות, אהבה עמוקה.

אני מרגיש הפעם שאני צריך להעניק כמה תודות:

לאישתי הראשונה לשעבר, גרושתי הראשונה, על הבאתו לעולם של הילד הזה, ועל גידולו המסור והאוהב.

לאישתי השניה לשעבר, גרושתי השניה, על שהיתה לו חברה, תומכת ועל כל תשומת הלב והחיבה שנתנה לו.

להוריי, שזהו נכדם הראשון, על כל ההשקעה, הנתינה הענקית והאהבה אליו.

לאחיותיי, הדודות שלו, שמשוגעות עליו, על כל העזרה, ההשקעה, הזמן, המאמץ, הנתינה והאהבה אליו.

תודה. (רובם או כולם, מאלו, אינם קוראים את הבלוג הזה, אבל לפחות הוצאתי את זה מהמערכת…).