היום יהיו הרבה חתונות. הערב יהיו הרבה חתונות. זה תאריך עגול, כמו שאומרים בעברית רצוצה. התשיעי לתשיעי אלפיים ותשע. תשע תשע תשע. עגול. הם חושבים שזה יבטיח להם חיי מור וקינמון, חלב ודבש, הצלחה ושגשוג. זכותם. הם טועים כמובן. הם לא באמת יודעים מה מחכה להם. לרובם. הם באקסטזה, בשיכרון חושים. התאהבות זה שיכרון חושים, כמו להיות שיכור. ולא מיין. זה עניין כימי. זה עניין של משיכה. זה עניין של חסר, חוסר והתמלאות. היא אמיתית. היא לא מחזיקה זמן רב. אני מאמין באהבה. אהבה נשארת הרבה זמן. לפעמים. אני מאמין שלא ממש מפסיקים לאהוב. אם האהבה היא באמת חזקה וטובה. אמיתית. אבל היא נחלשת והיא נפגעת. יש נסיבות. יש התפתחויות. יש סביבה אנושית שמקשה ולא עוזרת. יש קשיים. ויש כמובן את עניין הבאת ילדים לעולם, שבמקרים רבים מדרדרת את האהבה, מדרדרת את הזוגיות, כותשת את מה שהיה טוב. זוגיות אינה דבר טבעי. גם במערות לא היתה זוגיות. היו נשים וילדים.  קומונה. היו גברים שהיו בחוץ ורק באו מדי פעם, להתחמם. כל המהלכים הרגילים, הם מאוד נורמליים, כביכול, אבל הם הכי הפוכים להיגיון ולטבע. אבל האנשים ביום אושרם הערב. הם מאושרים פעמיים. לא רק שהם מתחתנים אלא הם הצליחו להזמין לעצמם אירוע ענקי בדיוק ביום עגול. תאריך עגול לא מבטיח כלום. בראש שלהם זה כן. הם צפויים לקבל כמה וכמה מכות בראש בעתיד הקרוב והרחוק. הם יתרסקו. על הפרצוף. בינתיים אשליית התאריך העגול תחזיק מעמד. עד מחר בבוקר. נו באמת. הרי זהו האירוע המופרך ביותר שמקיימת האנושות. האירוע הבזבזני והטיפשי ביותר שמקיימים. המולת החתונה. וואחאד המולה. המולת אימים. הרי האורחים סובלים. אבל ממש. סבל בל יתואר. וגם ההורים. וגם החתן והכלה. הם פשוט כנראה לא קולטים את זה כרגע. היום המאושר בחייהם. מי הנחיל את המופרכות הזאת, השגורה כל כך, המקובלת כל כך, הכה מזוייפת וחוטאת לאמת. הרי בשביל מה צריך את כל זה. מהלך נטול כל היגיון או הצדקה כלכלית. זהו חורבן כלכלי. שלוש ארבע שעות של כלום. של חגיגת זיוף ואושר, של הילולת טמטום ומסכות. מסכות. רעות. חורשות רע. איזו בועה קלוקלת. בועה. דקה, כה דקה. עוד רגע ממש היא תתפוגג, פוף! בועת אוויר שעולה ועולה, לשניה או שתיים, ואז מתפוצצת בפנים ונעלמת. אז בשביל מה כל הטירחה הנוראית הזו. ההזמנות, הדפוס, העיצוב והשטויות. המחשבה, הדיעות, הויכוחים, המריבות. האירגון והתיאום, ההפקה. סידור הפרחים, הצלם והוידאו, ההנצחה והתאורה, האוכל והשתיה, האלכוהול וההפתעות, המוזיקה הגרועה, גן האירועים או המקום הסודי שממש לא כמו כולם. הכל כמו כולם. הם חושבים שהם שונים. הם בדיוק כמו כולם. והם ייפלו, כמו רובם. שלא נדבר על המכונית המושכרת והנצנצים, על התספורות העקומות והחליפות המצחיקות, על הצילומים ליד הים, הנמל או איזה בית נטוש. מי הרשה לכם. על ההתרגשות הטרום התקף לבית המיותרת. ממש ללכת לשירותים. הקיבה מתהפכת. הכל מבריק, בוהק, מרשים , גדול ונוצץ למרחק. אוטוטו, קצת יותר או קצת פחות זמן. אל דאגה. הכל יתפוגג, ייעלם וייחרב. אבל זו האמת וצריך להביט לה בפנים. הזוגיות אינה טבעית והאהבה מנצחת, אבל לא את החיים. אפשר להיות אופטימי. הרי בשביל מה בחרנו לנו בדיוק את התשיעי לתשיעי אלפיים ותשע. תשע תשע תשע. איזה מגניב.

 

קאט פאואר, הלוא היא צ'אן מרשל, היא מישהי שהייתי מתחתן איתה בפעם השלישית.

נוט!

אפילו לא איתה, ולא עם סקרלט ג'והנסן, ולא עם סופיה קופולה, ולא עם פולי ג'ין הארווי. לא.

אמא'לה, רוק כבד…

שיר זה מוקדש לכל אלו שהתחתנו כבר בשישי לשישי אלפיים ושש, וטרם התגרשו…

סיקס, סיקס, סיקס, דה נאמבר אוף דה ביסט, קפד ראשו הפוך קיבתו וקיבלת 999 !

Advertisements