זה לא פוסט רגיל אלא חתיכת דבר שמרגש אותי מאוד. שלא כרגיל, חוץ מבסוף הרשימה הזו, מצילומי המצב כיום, אין בפוסט הזה צילומים שלי. זו הפעם הראשונה שממש הלכתי לארכיון בפתח תקווה וישבתי ובחרתי צילומים והזמנתי צריבה שלהם, בתשלום. חשוב לי מאוד בית הקולנוע הזה. הוא היה הכי קרוב לבית הוריי בפתח תקווה והוא השפיע עליי. זה קולנוע שראיתי בו סרטים, הצגות ומופעים, קולנוע שאני חולם עליו בלילות. באמת. הסיוט שלי הוא שבית הקולנוע הזה אינו קיים יותר. הוציאו לי אותו מבפנוכו. עקרו לי אותו מהחיים. אני אפילו לא יודע מתי בדיוק עשו את זה, לא זוכר את ההריסה, זוכר רק שהיה סגור ונטוש ומתישהו הוא פשוט נעלם ואני רק רוצה שיתנו לי שעה. שיתנו לי שעה אחת להיות בו שוב, ריק, כשרק אני בפנים, להסתובב בו, לצלם כל פרט, להתבונן, לרחף שם בפנים. האוטובוס למרכז העיר היה עובר ממש ליד הקירות שלו. תחנת אוטובוס ישנה נמצאת עד היום מולו. הייתי מביט בחזית הסגורה, חזית הקופות והכניסה, מרחוב רוטשילד. אבל אני לא מצליח להיזכר לגמרי. אני זוכר אבל לא בדיוק וזה מטריף אותי, זה קורע אותי. אני חייב לראות היכן היו בדיוק הקופות, ואת הברזלים, ואת החזית כולה, את שערי הכניסה, את הגובה והמרחקים, ואני לא זוכר מה בדיוק היה בצד ימין, זה משגע אותי, אני לא מצליח לזכור מה היה בדיוק בצד ימין. אחרי הכניסה היה מזנון שגם אותו אני זוכר במעורפל אבל אני חייב לדעת מה היה בצד ימין ואיך היה נראה בדיוק מגדל המקרין. למה אני לא זוכר את זה בדיוק. אני חולם על זה. אני משוטט כמו בסיוט הזוי כזה. את שורות המושבים אני זוכר, שורות ארוכות ארוכות של מושבי עץ, ספסלי עץ ארוכים, ולא היו מדרגות, רק שיפוע אחד ענקי של אמפיתיאטרון אחד קייצי פתוח לשמיים וענקי בגודלו, ענקי. ואת הבמה, והגגון, כן, ואת התעלה שלפני הבמה, ואת הקירות הצדדיים, חומות הבטון. ואת הסרט ההוא, אווזי הפרא, שראיתי לבד באיזה ליל קיץ אחד קריר, סרט פעולה מותח. ואני לבד, על ספסל עץ, בשיפוע הענקי, עם האוויר הצונן של ליל קיץ. אני רוצה רק עוד פעם אחת. להמשיך לקרוא "קולנוע אורון פתח תקווה"