זה תמיד כה מפתיע, שוב ושוב.

מישהו מת. מתאבד. פתאום. כך זה קורה.

פתאום נעלם איש. פתאום יוצר מוכשר מעלים את עצמו לתמיד.

לא יהיו יותר הופעות, לא יהיו יותר שיתופי פעולה, לא יהיו שירים חדשים, היצירה נעצרה.

מארק לינקוס היה כותב בחסד. היה. השירים האלו שהוא כתב וניגן ושר יישארו לנצח בלב.

עצוב.

1996, גלזגו, סקוטלנד. אני רואה אותו/אותם. הופעה קטנה גדולה, הפתעה, חווייה ענקית, אז הלהקה בתחילת דרכה המופלאה, עם התקליט הראשון הנהדר, עם מארק לינקוס ישוב על כסא גלגלים, כי היתה לו תאונה לפני כן בה נרדם באמבטיה שיכור ואחר כך הפך כמעט לנכה, כי הרגליים לא זזו, עם רמקול שמעוות את קולו ושירים מרגשים אחד אחרי השני. חווייה שתישאר איתי תמיד.

הסוף. סוף מר. מיותר. אכזר. קר. עצוב.

Advertisements