ייתכן ותחשבו שאני אדם מוזר במיוחד אבל אינני חושב שזה עד כדי כך. "כולה" צירוף מקרים. ביום הולדתי הארבעים שהיה בנובמבר לפני כשנה וחצי ניצלתי את חלק מיום החופש שלקחתי מהעבודה גם להגיע ולצלם במקום מיוחד. זה נשמע מאוד לא מתאים לצלם בבית עלמין ישן דווקא ביום הולדתך הארבעים, אני יודע. אבל כל מיני אמונות טפלות בצד, או חששות לא מבוססים. פשוט הייתי שם, באיזור יפו, ואז נזכרתי שרציתי מאוד ודחיתי את העניין כמה פעמים בעבר והחלטתי שלא עוד. לקחתי את המפתחות והגעתי לשם. פתחתי את דלתות הברזל ונעלתי אותן אחריי, כפי שביקשו ממני, ועליתי לבדי במדרגות הצרות לתוך עולם עתיק ומופלא. בית העלמין הישן/העתיק ביפו. בית עלמין יהודי. הנה חלק קטן ונבחר מסט הצילומים כאן לפניכם. אחרי הצילומים, בסוף הפוסט הזה, יש עוד חלק חשוב שאני מעוניין שתקראו.
*
*
01
*
02
*
03
*
04
*
05
*
06
*
07
*
08
*
09
*
10
*
11
*
12
*
13
*
14
*
15
*
16
*
17
*
18
*
19
*
20
*
21
*
22
*
23
*
24
*
25
*
26
*
27
*
28
*
29
*
30
*
31
*
32
*
33
*
34
*
35
*
36
*
37
*
38
*
39
*
40
*
41
*
42
*
*
כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, בנובמבר 2008.
כל הצילומים הוקטנו בגודלם ובאיכותם מהקבצים המקוריים למען גלישה נוחה ברשת ובגלל מגבלות האתר.
אין התערבות פוטושופ למעט תהליך ההקטנה עצמו.
*
*
החודש האחרון, תחילתו של קיץ מהביל זה, גדוש באירועים רעים, לא הוגנים, מפתיעים וכואבים. קודם היה זה מותו והיעלמותו של שניאור חשין ז"ל, בעלה של בת דודתי, ולפני כשבוע היתה זו ורדה גינזבורג. פוסט זה מוקדש לורדה גינזזבורג גם בגלל מגני הדויד והנופך היהודי וגם בגלל הכבוד והעיתוי. את ורדה גינזבורג היכרתי כשבע שנים. היא היתה אישה מרשימה ומיוחדת, יפה ויצירתית. ציירת עם יכולות נדירות שציירה בעיקר דומם עם סממנים יהודיים מסורתיים. ציורים ריאליסטיים מלנכוליים מדוייקים, חזקים ומקצועניים. היא היתה קשורה לגלריות, הציגה תערוכות רבות, ועבודותיה נמצאות במקומות מכובדים ובכל העולם. מעבר לכך ורדה גינזבורג גם היתה דמות נערצת בשכונת בבלי בתל אביב. היא לימדה דורות של ילדים ונוער ציור בסטודיו קטן בשכונה. בצניעות ובשקט צברה לעצמה מוניטין עצום, כבוד רב והותירה מורשת שלמה. ורדה העמידה אחריה המוני ילדים ונוער שמודעים יותר לציור ולאמנות, חלקם כבר ציירים בעצמם שנותנים כבוד לאמנות. מעבר לכך ורדה היתה גם אם למופת, רעיה, חברה וסבתא אהובה. גם במקרה זה, שכונה שלמה ואנשים רבים ממעגלים שונים בחיים כואבים ואבלים על לכתה בטרם עת בגיל הצעיר של 65 בלבד. הפעם זה לא נהג שיכור ומסומם אלא מחלת הסרטן הארורה והנבזית. יהי זיכרה ברוך.
יולי 17, 2010 at 9:43 pm
וואו, שרון, איזה פוסט עצוב. אני מקווה שהקיץ ייגמר במהרה ושלא תקבל בו עוד בשורות מרות ועצובות. התמונות, כרגיל, שירה צרופה.
יולי 17, 2010 at 9:56 pm
פעם הבאה כדאי שתבקר גם בבית הקברות המוסלמי והנוצרי המשקיפים על הים התיכון. פעם חשבו שהמקום הכי לא טוב בעיר זה ליד הים – ולכן לשם זרקו את כל המתים. היום הקבלנים מנסים לדחוק את בתי הקברות לטובת בניה למגורים. בכל מקרה, רכס הכורכר נמצא כל הזמן בנסיגה ובגלל זה הקברים נחשפים והמתים נופלים לים. לך תראה.
יולי 17, 2010 at 10:07 pm
למרות שאני בעד לשרוף, בתי קברות הם מקומות מרתקים והתמונות שלך בהתאם.
גם במעגל הקרוב אליי כל קיץ כמעט מביא איזשהו אסון, זה קרה גם השנה.
אני מקווה שחודשי החום שנשארו יהיו רחומים יותר כלפיך וכלפי כולנו.
יולי 17, 2010 at 10:28 pm
שרון היקר, פוסט מרגש וגם עצוב בגלל ההקשר. מקווה שהמשך הקיץ יעבור בשלום, במעט יותר שלווה, אולי עם איזו בריזה קלה. בטח ביפו היתה בריזה מהים. נראה לי שיותר נעים להיקבר שם, אל מול הים הכחול, מאשר בקומות בבתי העלמין החדשים ונטולי הצל. שם אין כחול ואין אפילו ירוק. ואולי אין זה משנה כלל. באמת מה זה משנה בעצם?.. תודה על התמונות היפות. תודה על התמונה
יולי 17, 2010 at 10:47 pm
על העצב אני לא יודעת להגיד ולנחם.
אבל הצילומים – זה כל פעם מפתיע אותי מחדש, היפניוּת המוּלדת שלך. זה כל כך בולט בקומפוזיות המופשטות ובטקסטורות, אבל בלי הכפייתיות המצמיתה. הכל יותר חי ואנושי ומפויס וקל, אפילו כשזה בית עלמין.
יולי 17, 2010 at 10:55 pm
לא יודעת איך לפתוח אבל
הפוסט שלך מזכיר לי את הפוסט של רזי על בתי הקברות בארה"ב שהוא צילם
שם כל כך נקי ויפה וירוק
לעומת בית הקברות שאתה צילמת שהוא מוזנח ועצוב
זה שם וזה פה
זה מדהים איך כל אחד מאיתנו עובר דברים בחיים שהם עצובים ונוראים
לאבד אנשים קרובים זה כאב שבלתי ניתן לתאר.
אני מאחלת לך דברים טובים ומאושרים
אנחנו צריכים את האור הזה בחיים שלנו
תמונות יפות אהבתי מאוד
תודה שרון
יולי 18, 2010 at 1:31 pm
בתי קברות זה דבר מרתק.
העצב, פרטי.
המוות תמיד כאן, והמתים שלנו לא עוזבים.
היפה מכולם בעיניי הוא צילום מס' 13.
יולי 18, 2010 at 3:34 pm
אני מודה,
הפעם ממש קינאתי בך שהיית
במקום
המדהים
הזה…
התחושות של מוות החיים מאוד מאוד חזקות בתמונות,
ויש הקבלה בין התמונות לבין מה שכתבת על ורדה גינזבורג:
היא מתה, המוות שלה לא היה יפה והוא עצוב בכל מקרה כדרכו של כל מוות ושל אדם אהוב במיוחד,
אבל היא השאירה אחריה הרבה דברים חשובים לאנשים אחרים, הרבה חיים שממשיכים…
יולי 18, 2010 at 5:41 pm
שרון, אתה ריש לקיש עם מצלמה.
מעבר לעובדה שאני פריק של הלוויות,
ספר שירי הקודם נקרא "המקום ינחם –
שירי בית קברות", יש לנו על מה לדבר.
יולי 19, 2010 at 11:29 am
תמי תודה רבה. מיכאל אחפש, לא יודע היכן זה, תודה. תודה שחר, משתתף בצערך, מה יש בקייצים הללו. אמיר היקר תודה רבה. מרית תודה רבה על הכל, יפניות- הגדרה מעניינת… יעל תודה, תמי תודה. 13 טוב. ליהדות. מיכל תודה רבה. דודו תודה, הלכתי לבדוק במילון… פריק של הלוויות נשמע פריקי מדי. אני לא מדבר, בפה, אני מדבר בצילום..
יולי 19, 2010 at 12:25 pm
יפה וכואב.
יולי 19, 2010 at 2:36 pm
בנית שרון מצבה מהדרת לשניאור ולורדה.
אומרים שלמתים לא רע בכלל, זה רק לנו שמתגעגעים אליהם כי הם חסרים לנו – כואב נורא.
יולי 19, 2010 at 5:19 pm
הי שרון,
אני עם מרית שהצליחה להגיד זאת לפניי.
את חדר-התה (Sukia) היה המאסטר היפני מעצב בעצמו. הוא לא נועד להפגין שלימות, אלא את פגימותם השלימה של הדברים, כמו חיי האדם. ה- Sukia ביאורו גם: מעון הדמיון ובו היה בעל החדר מארח את אורחיו ומכין להם תה בספלי חרס מיוחדים בתהליך ארוך. חדר התה היה ננטש לאחר מות השוכן בו. עתים היה מפורק, עתים היה נהרס, עתים היה נותר נטוש.
אני יודע שהיית בא לצלם. אבל דומני כי לאסתטיקה של ה-Sukia ולמחשבות המלוות אותה יש גם מקום כאן באתר.
(-:
יולי 19, 2010 at 8:06 pm
בלי להכנס לפולמוס עם שועי ומרית,
אשים נפשי בכפי ואומר
שאם כבר יפני אז וואבי סאבי.
יולי 20, 2010 at 12:12 am
דודו,
איני בקיא גדול באמנות יפנית אך דומני כי הוואבי סאבי והגיונה העיצובי-אסתטי של ה- sukia מבטאות
רעיונות דומים למדיי. אם כי הראשון אם הבנתי דן בכיעור והשני בפגימה; ובשניהם ניסיון יש להציג יופי פגוּם, סופי, ארעי.
יולי 20, 2010 at 10:40 am
מרגש
וגם התמונות יפות
רונן
יולי 22, 2010 at 8:20 am
תודה טלי. תודה יולי. החוסר הזה קשה מאוד לפעמים. תודה שועי, מאוד מעניין לקרוא על חדרי התה היפניים. מרתק. דודו ושועי, וואבי סאבי, אוקיי, העיקר שלא וואסאבי.
יולי 22, 2010 at 8:21 am
רונן תודה רבה
יולי 22, 2010 at 2:40 pm
פוסט מעניין ותמונות יפות. בית העלמין הזה לפני הכניסה לבת ים ברחוב יפת? ראיתי כמה פעמים מלמעלה (יש בסמוך בית משרדים) הייתי משוכנע שזה מוסלמי. מעניין ומסקרן.
יולי 22, 2010 at 2:45 pm
אורי תודה לך. לא שם. אלא בתחילת יפו, קרוב לנמל, לאבו חסן.
יולי 23, 2010 at 3:24 pm
התמונות ממש מרגשות.
ושייגמר כבר הזמן הארור.
יולי 26, 2010 at 10:46 pm
ורדה גינזבורג הייתה המורה שלי לציור בבית הספר היסודי וגם את אחי לימדה ציור במסגרת השיעורים שהעבירה באופן פרטי אחר הצהריים. כבר לפני שבוע שנסעתי לבית הוריי וראיתי את מודעת האבל בכניסה לרחוב נזכרתי בה למרות שמדובר בתקופה של לפני כ- 27 שנים. אני זוכר שבאחד השיעורים הראתי לה ציור שציירתי ואמרתי לה שזה "ואן גוך" והיא השיבה שמדובר ב"ואן ברוך".
יולי 29, 2010 at 12:00 pm
איזה צילומים מדהימים. אחד אחד, והכי מיוחד, לי לפחות, מס' 39, לכאורה מכל מקום, אבל בבית קברות הענפים היבשים והנוקשים האלה נראים כמו נחשי הזמן האינסופי. אין כמו בתי קברות ישנים. חבל שלא מטפחים אותם בארץ כמקומות לנפוש בהם באמצע היום, עם ספסלים ודשא. תודה, שרון.
יולי 29, 2010 at 12:18 pm
גלית תודה רבה, כן, שייגמר, וזה לא ממש נגמר אף פעם
רני- תגובתך ריגשה, ולא רק אותי, תודה רבה לך
דוד- תודה רבה, מסכים לגבי הענפים המשתרגים, וכן, בתי קברות, דווקא בהם, אפשר למצוא שקט ושלווה מסוג מפתיע ולמרות הרקע התוכני
נובמבר 23, 2022 at 10:44 pm
ורדה לימדה אותי ציור, גם בבית הספר וגם באופן פרטי.
הייתה אישה מצחיקה ומוכשרת.