יו נואו דה דריל.
אני מחפש, מוצא, יוצא, נכנס, מריח, מרגיש, רואה, מבחין, קולט, לוחץ, מצלם, מתעד ומביא לכם הכל לכאן על מגש של כסף.
הנה עוד מבנה מיוחד, ששימש, אני מניח, רבים מתושבי האיזור, לסרטים, הצגות, טקסים והתכנסויות שונות, עד לפני כמה וכמה וכמה שנים ואז נזנח, נעזב, הושלך ורק לי איכפת ממנו, אבל לא, מהעין ומהבטן שלי אל העיניים והלבבות שלכם, לא רק לי איכפת ממנו. והנינים של הנינים של הנינים של הנינים של הנינים שלכם יודו לי מאוד, שצילמתי אותו כי הוא כבר לא יהיה קיים. רק שאני כבר גם לא אהיה כאן.
*
*
01
*
02
*
03
*
04
*
05
*
06
*
07
*
08
*
09
*
10
*
11
*
12
*
13
*
14
*
15
*
16
*
17
*
18
*
19
*
20
*
21
*
22
*
23
*
24
*
25
*
26
*
27
*
28
*
29
*
30
*
31
*
32
*
33
*
*
כל הצילומים צולמו, כרגיל, על ידי, שרון רז. סשן זה צולם בינואר 2010.
כל הצילומים הוקטנו בגודלם ובאיכותם על מנת להתאים לגלישה נוחה ומהירה כאן.
הסשן במלואו (אחרי קיצוצים) נמצא באתר "אדריכלות נעלמת", בארכיון האורבני, בדיוק כאן .
נובמבר 18, 2010 at 10:39 pm
איזה יופי. זה נראה מקום שקט מאד, רגע לפני שנפתחו ארובות השמיים וכל השדה נשטף מים.
נובמבר 18, 2010 at 10:49 pm
"עריסת הטינופת"
יכולת לתת לרשומה הזו את הכותרת המצויינת הזו,
שכתובה על החזית של הבניין היפיפה הזה.
עצוב ופואטי.
ומדהים, איך אחרי הכל,
אפשר לראות בהמוני הפרטים ששרדו,
בכמה אהבה בנו אותו.
אז אתה סגרת את המעגל,
ונתת לו גם הספד אוהב.
תודה.
נובמבר 18, 2010 at 11:43 pm
גג אזבסט, גישה פיזית גרועה לאנשים מבוגרים…
אפשר להבין למה המבנה ננטש.
אם המושב ימכור אותו ויאפשר הסבה למגורים אפשר יהיה לעשות ממנו פנינה אמיתית (חלל ענק, מיקום גבוה, חצר לא קטנה).
נובמבר 19, 2010 at 7:31 am
אייי שרון,
אתה המשורר של הדברים הנטושים.
של כל מה שהוא כותל אזוב ועצבת.
וזה כל כך מרגש עד שזה כואב לי בשיניים.
נובמבר 19, 2010 at 7:51 am
שרון, כמה נורא הוד. כשכבר לא עושים יחד אלא כלואים איש איש לעצמו, הבתים האמיתיים חרבים.
ובאופק השלט של מקדונלד. בארצות הברית זרועות עיירות שלמות שהתפרקו על בתיהם ורחובותיהם בגלל מרכזי הקניות הנוראים שלקחו להם את חייהם ופרנסתם. אצלנו נפגעים בעיקר מקומות החיבור האישי-תרבותי שבלעדיו אין כלום. צילומים קורעי לב.
נובמבר 19, 2010 at 10:07 am
שרון, אתה כל הזמן נותן מתנות (26 מרעישה במיוחד) אז קבל אחת, ד"ש מהמאה העשירית לספירה. קטע מס 112 מ"ספר הכרית" של סאי שונגון שעליו (ועליה) כתבתי לא מזמן. תרגום קצת חפוז ובכל זאת:
"כשאישה גרה לבד, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים צריכים לבצבץ מהחול, כי זה מה שמשווה למקום מראה נוקב של עזובה.
אני ממש לא סובלת בית של אישה כשברור שהיא התרוצצה בו בארשת ידענית, וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ושהשער שלו תמיד נעול היטב."
(ואם אתה תוהה על החול, המתרגם מסביר שבמאה העשירית היה נהוג לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.)
נובמבר 19, 2010 at 10:12 am
חייב לשאול אותך
איך הקצב שלך
אתה מסתובב להנהתך אט אט מוציא גזיה עושה כוס קפה
או שאתה כמו משוגע מתרוצץ
בין ההריסות והשברים
ומתקתק במצלמה כאילו רודפים אחריך
כאילו שאם לא תספיק לצלם את ה"נטוש" הזה
יבואו ויקחו לך אותו – לעולמים.
ברוך הבא!!
שלומי
נובמבר 19, 2010 at 2:23 pm
איזה כניסה מרשימה למקום
בהחלט הייתי משפצת את המקום הנפלא הזה
שלוות נפש הייתי קוראת לזה
נובמבר 20, 2010 at 7:52 am
מיכאל תודה. אכן, המקום שקט מאוד, וכאן באמת ירוק, עם שמיים אפורים, נדיר במחוזותינו, כן ירבו. חבל שיש כאן יותר מדי ימי שמש לוהטים ופחות ימים אנגליים.
מיכל – המילים שלך נהדרות, תענוג לקרוא את התגובה, שהיא כמו שיר קטן. תודה רבה.
אבי- אינני מסכים לכל מילה שלך. גג אזבסט אפשר להחליף, גישה לנכים ולמבוגרים אפשר לארגן בקלות, לא מבין מדוע הוא ננטש, לא קולט. הסבה למגורים? מדוע מבנה ציבור נחמד ומועיל כזה צריך להפוך לבית אחד של משפחה אחת עשירה? לא קולט גם את חשיבה זו. אם כבר לעשות רי-יוז אז לעשות כאן מתנ"ס, ספרייה, אולם תרבות, משחקייה לילדים, בית קפה, אלף ואחד דברים אפשר לעשות, למען האנשים, הציבור.
דודו- אין לי יכולת לממן לך טיפול שינניים, אז תיזהר מהפוסטים הללו… ותודה רבה.
שולמית- כל מילה שלך, כל מילה נכונה. עצוב מאוד, גם על העיירות הללו בארה"ב, כן, טעויות, נעשו טעויות רבות. תודה רבה.
מרית היקרה. תודה רבה. הבאת קטע חזק, נוגה, מקורי, עצוב ומעורר מחשבה. אקרא עוד אצלך.
יעל תודה רבה לך. מקום צנוע אף מרשים. עזוב אף בעל פוטנציאל לחזור לשימוש הציבור. שלוות נפש, כן, יש השלמה, סוג של השלמה, מאוד עצובה.
שלומי. תודה. שאלה מעניינת. התשובה היא לא זה ולא זה. גזייה וקפה? לעולם לא. לא אוהב לסחוב דברים ובטח לא גזייה. אין לי צורך בקפה, גם לא כדי להתעורר. לא שותה קפה שחור. אלה לא פיקניקים, לא. מצד שני אני לא מסתובב עם המצלמה כאילו רודפים אחריי, גם זה לא. מסגרת הזמן מוגבלת, תמיד, לצערי. יכול לצלם רק בשבתות בצהריים, ולא כל שבת. מסיבות שונות זה חלון הזמן היחיד שלי בשבוע וזה בהחלט לא מספיק. זה חלק גדול מהתסכול שלי, שטרם מצאתי בעל אמצעים או מממן כלשהו שמבין שמשכורת אחת תפתור כאן הרבה בעיות ותיצור זמן שהוא חשוב מאין כמותו כדי שאצלם ואתעד על מנת באמת להקדים את הדחפורים בכל מקום. זו פעילות חשובה וייחודית שחייבת להיעשות ביתר אינטנסיביות. אני מסתובב בשטח בנינוחות אך עם לב כואב. כמו שאמרתי בכתבה בטלוויזיה, העין אוהבת את המראות, הלב נוזל במקביל. ואני לבד, אני והמבנה העזוב. אני והנטישות. מטבע הדברים, אם יש לך רק חלון זמן מוגבל של צהריים, ועד שנגמר האור או הריכוז ובאה העייפות, אז אין זמן רב להתברבר, יש דברים להספיק, אני מגיע לאיזור מסויים וצריך ורוצה למצוא כמה שיותר נטושים, כן, קפה? אין זמן לזה. אין גם צורך. הצילום חשוב ממני, ואני כמו שהם אומרים ב"האחים בלוז"- "און א מישן פרום גוד".
נובמבר 20, 2010 at 9:41 am
נהדר. כל צילום פגיעה, או פציעה. 26 עם הפרט, מיוחד. והסוף נפלא, כמו מצלמה מתרחקת, מזהה את הכתובת, שנותנת שם. לגבי קולנוע הדר בחיפה, הידיעות על מותו היו מוקדמות. התקשרו להודיע שהבניין אמנם נמכר, אך הוא לשימור.
נובמבר 20, 2010 at 10:09 am
תודה רבה דוד. ואני מאוד שמח לקרוא על קולנוע הדר והשימור. צריך לשים עין עליו, כי אף פעם אי אפשר לדעת, יכול להיות שבשם השימור גם יוסיפו לו איזה כמה קומות משרדים או מגורים… חלילה. הייתי רוצה מאוד להיכנס בפנים למרות שסביר להניח שבגלל שזה שימש כמועדונים שונים אז כבר לא נשאר משהו אותנטי.
נובמבר 20, 2010 at 10:41 am
מבנה נאה ביותר, במיוחד מבפנים. ולמרות שאינן מאפשרות גישה לנכים ולאנשים מבוגרים, נאות המדרגות בעיניי.
ובנימה אישית, התסכול ההולך וגואה שלך ניכר בפוסטים, ומובן מדוע. שבאמת יימצא כבר הגוף שיבין שמה שאתה עושה ראוי וחשוב מספיק כדי שייעשה בשכר ויקבל הכרה ממסדית. כשאזכה בלוטו, אתה תהיה בין הטלפונים הראשונים שלי.
נובמבר 20, 2010 at 11:15 am
תמי היקרה תודה רבה. כנראה שאיני יכול להסתיר את זה, את התסכול שאכן הולך וגובר. אבל יש לי עוד קצת סבלנות ואני אופטימי. זה פשוט כה קרוב, כה מתבקש, כה ברור ובכל זאת מתעכב ועוד לא מתלבש, עוד לא פתור, עוד לא סגור. מימון, תמיכה, ספונסר, עמידה כלכלית מאחורי זה, הבנה נחרצת, וגם הוצאת ספר, עוד תערוכה, עוד לא פתור, אבל ייפתר.
נובמבר 21, 2010 at 2:42 pm
תמונות ממש יפות.
פעם הדרך לתקשר עם אנשים ולהנות ממשהו משותף היתה להפגש בכל מיניי מקומות.
היום כל הפגישות וירטואליות ולא צריך מקום של פגישה.
היום כל אחד יכול לקנות מקרן עם מסך ענק ולהוריד סרטים הבייתה במהירות ואם צריך אז הוא יזמין כמה חברים,אין שום צורך ללכת למתנ"ס או בית עם כדי להפגש כי יש הרבה אמצעים אחרים.
גם קוראי הבלוג הקבועים מקבלים את מנת התמונות שלהם פעם בכמה זמן בצורה וירטואלית ולא נפגשים כדי לראות אלבום תמונות.
זו דרכו של עולם.
מה שכן:לאנשים בבית ינאי יש מספיק כסף כדי לעשות משהו מועיל מהמבנה הזה וזה כנראה לא ממש חשוב להם כי יש להם את הבתים והמקרנים שלהם.
ולזה ששאל את שרון אם הוא הולך עם גזיה הייתי עונה שלהגיע ולהכנס לתוך מבנה נטוש זה ממש לא קל ולא פיקניק
רונן
נובמבר 21, 2010 at 5:10 pm
פתאום נזכרתי בנטושי המושבים שליד נתניה… מזכיר את בית ינאי, אם כי פה נראה שהיה פעם "בית עם" יפה ועשיר בפעילות. חבל שהוא לא יהיה יותר.
נובמבר 22, 2010 at 7:36 am
מעניין מי האנשים שנועלים את הדלת של המקומות האלה בפעם האחרונה והאם הם מדמיינים שזה מה שיישאר מהמקום שממנו יצאו אחרי שנים.
נובמבר 23, 2010 at 5:52 pm
זה מענין איך היופי של הצילומים (מבחינת קומפוזיציה, צבע וכו') מחזיר איזו רוח ויופי תרבותי שמן הסתם שכנו במקום בעבר.
איך לא משפצים?
נובמבר 27, 2010 at 11:17 pm
וואו. זאת אחת הסדרות המפחידות ביותר שצילמת. מקום מתאים להסרטת סרט אימה – הסורגים, הצלב, הגרפיטי, הבידוד, השלט של מקדונלדס. יש פריימים שהבניין נראה בהם כמו בית אחוזה נטוש אי שם במערב התיכון של אמריקה.
נובמבר 29, 2010 at 2:53 pm
tאיזה יופי ,נקודת חן ממש,צריך שלפחות חלק מהמקומות האלה ישמרו
נובמבר 29, 2010 at 11:03 pm
רונן תודה רבה. גלית תודה, הוא קיים, לא יודע אם לא יהיה יותר. דפנה כן, מעניין, אבל הוא לא נעול, או כבר לא נעול, אולי פעם נעלו, אבל הזמן עושה את שלו גם במובנים אלו. אני מניח שגם כמה אנשים איבדו אז מקום עבודה, בסוף. תמר תודה. אין לי מושג מדוע לא משפצים, מניח שכסף וחוסר רצון וחוסר יוזמה וענייני בעלות שונים אולי הן חלק מהסיבות. שחר, כל אחד והקונוטציה שלו. אותי זה לא מפחיד, אולי מה שגורם לך גם לחשוב או להרגיש כך אלו השמיים הקודרים האפורים והכהות היחסית. אשר, תודה, אכן.
אוגוסט 5, 2011 at 2:34 pm
היי,
מישהו יודע באיזו שנה נבנה בית העם הזה? (בערך) ומי תכנן אותו?
אוגוסט 5, 2011 at 8:27 pm
ענת שלום, תודה, לי אין מושג לגבי שתי שאלותייך, אשמח גם לדעת מידע כזה. אם את עושה עבודה או פרוייקט על מבנה זה אשמח אם תתני קרדיט היכן ראית אותו (כאן בבלוג). תודה, שרון רז