*****
יום שבת והנה הפוסט השביעי והאחרון שלי בנושא קיבוץ רוחמה ומבניה הוותיקים והנטושים.
אלו הם מראות שונים מהמקום, עם מבנים שונים, בעיקר חקלאיים, כפי שהורגשו, נקלטו ומוסגרו על ידי ב-פריימים בעת השיטוט בשטח. מקבץ צילומים שהם האמנות שלי.
כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, במאי 2013. כל הצילומים הוקטנו בגודלם לצורך הצגתם כאן בפוסט זה ובמגבלות תבנית וורדפרס. אין לעשות כל שימוש בצילומים ללא אישור מיוחד בכתב ממני. תמה סדרה זו. שרון רז.
*****
*****
*****
סוף
*****
נטוש - שרון רז 
אוקטובר 19, 2013 at 8:15 am
אוהבת את הערבוב של חסום ופרוץ. מתקן הכדורסל נראה כמו בעל חיים מרחרח. וזה עוד כלום לעומת המוני הארובות שצועדות על האדמה עם כובעים סיניים מושלמים, רק הצמה חסרה. (באחד הפוסטים הקודמים בסדרה. מה זה הארובות האלה? ולמה הן כל כך רבות?)
אוקטובר 19, 2013 at 11:36 am
סדרת צילומים מעולה. משקפת את אווירת המקום.
אוקטובר 20, 2013 at 10:15 am
תודה רבה לך בן אריה
שרון
אוקטובר 20, 2013 at 10:14 am
מרית, כמה כייף לקרוא את תגובותייך תמיד, תודה רבה.
הארובות הן לדעתי פשוט יציאות איוורור של המקלט שלמטה… אבל כן, התייחסתי אליהן לא כדבר עצמו…
שרון
אוקטובר 19, 2013 at 9:59 am
ובעצם נתמונות אינם של נטישה, הן של בריחה, של אובדן דרך, של פחד ההיסטוריה והזכרונות, ואולי הדגש על החינוך לאדם חדש הביא לידי התנתקות מהקיים והזנחתו עד לגסיסתו. לא רק הקיבוץ הפרטני הזה אבד, אבדו לו הדרך, המשמעות וכנראה העתיד
אוקטובר 20, 2013 at 10:16 am
זה עצוב מה שקרה לחלק מהקיבוצים, גרשון, אני מניח שהכסף, או החסר שלו, גרם להרבה התפתחויות וחבל שהרבה פעמים זהו המדד היחיד שקובע
שרון
אוקטובר 19, 2013 at 11:51 am
תודה לך שרון רז על סדרת רוחמה המאלפת.
אוקטובר 20, 2013 at 10:17 am
תודה רבה לך משה
שרון
אוקטובר 19, 2013 at 10:32 pm
שרון
שמת לב לרעפי היימן באחד המבנים ברוחמה. קיבוץ שעדיין לא הוכרזו בו מבני מורשת כרגיל הם בסכנה. עבודה ברוכה.
אוקטובר 20, 2013 at 10:22 am
כן, שמתי לב עפר, תודה. זה יפהפה. לא סתם לכד את עיניי.
גם קיבוץ שכן הוכרזו בו מבני מורשת הם לא ממש לגמרי יצאו מכלל סכנה תכלס, לצערינו.
שרון
אוקטובר 20, 2013 at 9:01 am
הי שרון,
זה הקיבוץ שלי… כלומר נולדתי וגדלתי בו עד בערך גיל 25 והורי ושני אחי גרים שם (יוניה ש"השקתה את הבטון באמפי" היא דודתי).
לא פשוט לראות את הצילומים האלו – חדר האוכל שפעם היה שוקק, היינו שומרות את בגדינו החדשים ל"הרביץ הופעה" בארוחת ערב שבת, האמפי בו העלנו הופעות בסופי שנה וראינו סרטים בקיץ עם סנדביצים של חלה, עוף ומלפפון חמוץ, מגרש הכדורסל שהיה שייך למתחם "חברת הילדים" שפעם היה חי ועוד ועוד.
האמת היא שמתחם הלולים, שמככב בצילומייך האחרונים, תמיד היה מוזנח ועזוב והפחיד אותי בתור ילדה.
תודה על העין הרגישה והצילומים הנהדרים.
אוקטובר 20, 2013 at 10:24 am
לא ידעתי או לא זכרתי את זה, אורית, שאת משם. תודה רבה.
אני מודע לכך שהמציאות הזו אינה פשוטה, לראות את זה כך, גוסס.
תודה על התגובה, שרון
אוקטובר 20, 2013 at 11:27 am
שלום שרון, אורית אחייניתי העלתה לפייסבוק את ההמלצה להיכנס לבלוג שוב. ואני "חורשת" את מגוון צילומך שמעלים זכרונות ו"כאב לב". בכל פעם שאני מגיעה לקיבוץ לבקר את משפחתי אנחנו עוברים ליד מבני האסם, הלולים הרפת שהיתה לנגריה ש… הרגשת העזובה עושה "קבץ' " רציני בלב. ולך אומר: כל הכבוד על פרוייקט שכזה. מאחורי כל מבנה יש סיפור חיים שלם, של שימוש/נגיעה רגשית/זכרונות וסיפורים לאין קץ. שוב תודה. אני חושבת שצילומך מדברים מאוד דוקא לכל יוצאי הקיבוץ החיים מחוצה לו.
אוקטובר 20, 2013 at 11:36 am
תודה רבה יוניה. כייף ומעניין לקרוא. עכשיו אני מחפש איך להתפרנס מכל זה. תודה, שרון
אוקטובר 20, 2013 at 11:33 am
אבל יוניה (שלום!) ברוחמה תמיד היו המון חלקים מוזנחים, לא?
אני משווה לגן שמואל בו כל הקיבוץ מאוד מתוחזק מבחינה סביבתית וברוחמה, גם בשנים היותר טובות, הכניסה לקיבוץ, איזור המפעל, המוסך והלולים תמיד נראה חצר אחורית.
אוקטובר 20, 2013 at 11:39 am
לא רוצה להפריע להתכתבות ביניכן… אבל רק לציין שצילמתי בהרבה קיבוצים (ומושבים, עיירות, מושבות וערים) והאמיני לי שמצב ההזנחה, העזובה והנטישות קיים בכל מקום, בכל יישוב, אם קצת יותר או קצת פחות, בכל מקום יש לי מספיק "בשר" נטוש לצלם…
אוקטובר 20, 2013 at 2:13 pm
"אורח לרגע רואה כל פגע"… אם תשאלו את אלה שממשיכים את החיים ברוחמה, ידעו להגיד לכם שהם מיטיבים לראות גם את היפה שבקיים ! פוקוס עם דגש כל כך חזק על שרידי עבר, איננו פרופורציונלי, מראה צללים ללא אורות. מבחינה ויזואלית אין ספק שהתמונות עשויות באופן מקצועי/אמנותי, אבל זאת לא חזות הכול. ידוע שאלה שגדלו בקיבוץ ולא בחרו לחיות בו (מטעמם הם), מחפשים את הצד הנוסטלגי, שהקיבוץ יישאר שמורת טבע, להתרפק בזיכרונות.
כבת קיבוץ החיה היום ברוחמה, היה עצוב לראות את התמונות האלה המסמלות עליבות וחידלון.
בכל מקרה, יישר כוח לך כצלם.
אוקטובר 20, 2013 at 2:31 pm
לאריאלה- תודה על תגובתך, היא חשובה. מכיוון שיש לי הרושם שאת מתוודעת לעבודתי בפעם הראשונה אז אסביר. אין לי כל כוונה לראות "פגע" או לראות ולהראות את ה"חידלון והעליבות". במובן מסויים אפילו נהפוך הוא. אני אוהב בכל לבי את המראות הללו, שהם אמנם לעיתים קשים או מלנכוליים מאוד. אני אוהב את המראות הללו ונמשך אליהם. אינני רואה במבנים הללו עליבות אלא קסם. הם אכן מוזנחים, נזנחו, זנחתם. נטשתם. אבל אני נותן להם את מלוא הכבוד. אני אוהב אותם. כך. מה שקיים ו"יפה" אבל מאוייש מעניין אותי אישית הרבה פחות, אם בכלל, שם אינה מדברת האמנות שלי אלא כאן, במה שנדחק לשוליים. העבר עשיר, ההווה מוזנח בחלקו אבל זה חלק מהחיים ומהעניין. אין לי גם עניין בנוסטלגיה כפי שאולי לעוזבי הקיבוצים. וזכותם אגב להתרפק באופן כללי. עצוב זה אולי כן, התחושה שעולה מהצילומים. בעיניי זה גם יפה, אנושי, צנוע, ריאליזם בשטח, זו הארכיטקטורה, אלו הצורות והצבעים, זה המצב והוא מורכב ואפשר להביט עליו מהרבה זוויות. זו הזווית שלי, היא מבטאת גם את המורכבות אך גם את היופי. תודה, שרון
אוקטובר 20, 2013 at 11:51 pm
אם יורשה לי…זו גם אדמת ה"לס" המתפוררת תחת הרגליים של הדרום שמכסה את הכל במין אבק לבן ודלות המשקעים של רוחמה (כבר הנגב הצפוני,לא?) לעומת ה"חמרה" הכבדה, אדומה ושחורה, של השרון והחורף הדשן של גן שמואל, שעושים חלק גדול מההבדל….נכון, אלו גם האנשים וההבדל בין "המברשת" ז"ל ל"שימורי ג"ש" אבל גם לאדמה ולאקלים חותםמשלהם על מה שנמשך ומעמיק ומה שננטש. יופי של סדרה.
אוקטובר 23, 2013 at 11:25 am
תודה רבה דודו
שרון
אוקטובר 21, 2013 at 1:51 am
לשרון, נהניתי "ביקור שבת" המגוון,כמוך מצאתי בו יופי ואהבה למבנים. אהבתי במיוחד את מבני הסילו, את שלד המתכת השרוע על שיפוע במקביל למדרגות, את החלונות בצהוב וירוק ואת המבנה שגגו מעוגל וחלונותיו אטומים בפח גלי בסדר מופתי וקר. מאביב
אוקטובר 23, 2013 at 11:25 am
תודה רבה אביב
שרון
אוקטובר 22, 2013 at 10:33 pm
שרון גם אני יוצאת ק.רוחמה כאב לי לראות את הנטוש כשיש פה קיבוץ חי ונושם .כשאני באה לבקר אני רואה גם את "הנטוש" וזה יפה ומזכיר לי את הילדות הנעורים שחלפו.
אוקטובר 23, 2013 at 11:26 am
תודה לך אוקי
שרון
נובמבר 2, 2013 at 3:44 pm
סיפור יפה בתמונות. אני זוכר את התדהמה שאחזה בי למראה פסל המכוער בכניסה. מלמד משהו על אנשים שבחרו מפלצת מתכתית כסמל.