כאן גנבו לי את ה-ראלי צ'ופר – על הקונסרבטוריון בפתח תקווה

*****

1. זה פוסט מיוחד, לא תכננתי לכתוב אותו.

2. סשן הצילום הזה התרחש ביוני 2011, לפני שנתיים וחצי לערך, הוא היה שלא מן המניין ואינו כולל בניין נטוש או נטישות הנראית לעין.

3. אולי בגלל זה לא צילמתי כאן טוב, לא יודע, הצילומים כאן אינם יפים ואינם מוקפדים, הם עקומים בחלקם ולא ממוקדים. כנראה שלא היתה כאן השראה מספקת.

4. ובכל זאת- יש כאן סיפור אישי שאני רוצה לספר, שבסופו של דבר אינו רק אישי ויש בו גם אמירות אדריכליות ואחרות וכמה נקודות למחשבה. יש גם חיפוש וסוג של געגוע.

5. לפעמים אני מצלם מתחם או בניין ותיק, ישן, שאינו נטוש. התחושה היא שגם בניין כזה יהיה בסכנת הכחדה ביום מן הימים. ללא קשר לזה שהוא מיוחד או מוצלח או לא.

6. מסתבר שסופו של המבנה הזה אכן קרוב יחסית. בהקשר גם לפוסט הקודם שלי- יהיה כאן פינוי בינוי, ומכיוון שהקונסרבטוריון מצוי צמוד לשיכונים ישנים אז גם הוא ייהרס כחלק מהכל.

7. העברתי במתחם הזה של קונסרבטוריון פתח תקווה 7 שנים מחיי ילדותי ונערותי, בערך מכיתה… לא זוכר… ב' או ג'? ועד כיתה ח' או ט', משהו כזה… בערך 1975 עד 1982.

8. 7 שנים בהן 5 הראשונות כללו שיעורי האזנה למוזיקה, תיאוריה, ממש כפי שלימדו פעם, באופן יסודי, ולימודי נגינה בחצוצרה. 5 השנים האחרונות כללו נגינה גם בתזמורת כלי הנשיפה וההקשה של הקונסרבטוריון, שאגב היה נחשב, אולי גם היום, מהטובים ביותר בארץ. המורה שלי היה ניצול שואה שנתן לי פעם לקרוא ספר שכתב על חוויית הבריחה שלו. הזיכרון הזה צובט קצת בלב.

9. הייתי מגיע לרוב כנראה על אופניים. פעם זה היה ראלי צ'ופר. במקרה אחד הגעתי לשיעור מיוחד ביום שישי בצהריים, זה לא היה רגיל, הכל גם היה סגור. השער גם היה סגור ונאלצתי לקשור ולנעול את הראלי צ'ופר לגדר החיצונית שליד גן השעשועים והכניסה, ממש ליד שיכון רע של פעם, והאיזור הזה באמת היה קשוח ובקצה העיר. כשחזרתי מהשיעור לא היו ראלי צ'ופר. מקווה שהאדם שגנב לי אותם אז, איזור סוף שנות השבעים, או תחילת השמונים, חטף מחלה קשה ממנה לא החלים…

10. אחר כך הייתי מגיע לכאן עם אופני מהלכים של פג'ו סנטוריון… מקצה אחר של העיר עד לכאן. אותם לא גנבו.

11. היה לי ב-2011 איזה מניע שאינו זכור לי לבוא ולבקר כאן שוב. כנראה מהסקרנות, לראות את המבנה שוב אחרי המון שנים. לראות וגם לתעד.

12. היו לי כאן הפתעות לא נעימות כל כך מבחינת החווייה הארכיטקטונית ובכלל. זכרתי מבנה פתוח לגינה, לצמחיה, עצים רבים, מבנה נעים, אוורירי, יפה, די פשוט, שהסביבה והטבע משולבים בו. כל זה נעלם. הכל נסגר עם השנים. ייתכן מאוד שהסגירה הזו קרתה כבר במהלך שנות השמונים. גם סגירת קירות וגם תוספת נוראית של יחידות בחצר.

13. במקום הזה קיבלתי את החינוך המוזיקלי הראשוני, הבסיסי אך גם המקיף, העשיר והעמוק שלי. פעם לימדו כמו שצריך, עם תיאוריה של המוזיקה, האזנה ליצירות קלאסיות וכ"ו.

14. אני זוכר את עצמי יושב בכיתה, בגיל צעיר, ומאזין להסברים על יצירות ואז ליצירות עצמן. הכל על רקע של טבע ועצים שהקיפו כאן את הכל. ולפעמים על רקע הגשם.

15. שנותיי האחרונות כאן אז כללו שיעורי נגינה וגם השתתפות בתזמורת שהתרחשו דווקא במקלט של הבניין, למטה.

16. לפעמים אחרי התזמורת הייתי נשאר קצת עם חבר והיינו מנגנים בעיקר על התופים. עד היום מערכות תופים מושכות אותי מאוד וסאונד של תופים באוזניים עושה לי טוב.

17. הבן שלי מנגן על סקסופון ויודע גם לנגן על פסנתר. אני מאוד אוהב את זה. שהוא מנגן, ומנגן טוב.

18. הפוסט הזה חריג בהרבה מובנים, לא רק בגלל שאין כאן נטישות, ובגלל הצילומים הבעייתיים, לכן גם אחריג אותו עוד יותר ואכתוב הערות לצילומים, כפי שהייתי עושה פעם, אני חייב כאן לכתוב ולתאר כמה דברים ספציפיים, בצמוד לצילומים.

19. בלי מוזיקה חיי אינם חיים. אני באמת חושב שהיה לי די בלתי אפשרי לחיות ללא מוזיקה. מוזיקה מחזיקה אותי, משמחת אותי, מרתקת אותי, מרגשת אותי, מחייה אותי.

20. הנה לינק לסיכום השנה שלי במוזיקה של 2013. האזנתי ליותר מ-400 אלבומים חדשים השנה. הנה לינק לרשימה של הנבחרים מביניהם – נא ללחוץ כאן.

21. הפוסט הזה מתפרסם בדצמבר 2013. כל הצילומים כאן צולמו על ידי בחודש יוני 2011, כולם מוקטנים כאן עקב מגבלות עיצוב הבלוג הזה, אין לעשות בצילומים כל שימוש ללא אישור מפורש ממני בכתב.

22. סוף דצמבר נעים לכולם.

*****

*****

פנים הבניין העגול, שאם אינני טועה בכלל הוא תוספת משנות השמונים ולא היה כאן במקור הצנוע והקטן שאני היכרתי בשנות השבעים

*

*

כאן ממוקמת התזמורת כיום, בעבר במקלט. החלק הזה לדעתי לא נראה כך במקור, לפני שנות השמונים, כי גם יש כאן עמודים בתוך החדר

*

*

את ציורי הקיר צייר בשנות השמונים, אחרי הסגירה והשינוי וההגדלה של המבנה, אמן בשם חואן אונסיס. הם יועתקו למבנה החדש לכשהמתחם הזה ייהרס.

*

אני זוכר בוודאות של 99% שהיה זה פעם מסדרון פתוח, לגינה החצי פנימית, לאוויר ולטבע, כלומר בצד שמאל הכיתות ובצד ימין פתוח. כנראה שבשיפוץ שנעשה כאן בשנות השמונים סגרו את צד ימין ובהמשך נוספו גם ציורי הקיר שאינם זכורים לי במיוחד מפעם, כי אחר כך כבר לא ביקרתי בחלק זה של הבניין אלא בעיקר במקלט

*

*

זה הכלי

*

כאמור, במקור, המבט כאן היה החוצה לגינה, לגן, לעצים, לטבע

*

*

*

זה המסדרון שחיבר בין שני חלקי הבניין המקורי, כאן כבר סגור. בעבר, המבט גם כאן- לשמאל וגם לימין- היה לצמחיה ירוקה, חצר פנימית

*

*

במקום המבטים הפתוחים לנוף, לירוק, לטבע, לגינות של פעם, יש מסדרון מואר מלאכותית ומבטים סגורים על קירות מבאסים, שינוי שהוא כישלון ארכיטקטוני הנפוץ מאוד בארץ- לוקחים תכנון מקורי מתאים, טוב ומוצלח ואז משפצים ומשנים לרעה, בשם הצרכים, מגדילים וסוגרים, והכל נהיה רע, כמובן

*

מתנצל על הכנות… אני לא כל כך אוהב ולא כל כך מתחבר אישית לציורים הללו, אבל כנראה שהם היו מספיק מיוחדים בעיניי כדי לצלם אותם אז. זו אמנות.

*

*

*

*

השקיעו כאן אז, בציורי הקיר הללו

*

*

*

*

*

*

אני ישר חושב נטוש. כמו שילד חושב ישר על גלידה

*

ממש נהדר. לקחתם מסדרון פתוח, רק רצפה ותקרה, מואר באור יום, עם אוויר, שמש, מרחבים בעיניים, ירוק של טבע, כשאין חוץ ופנים, הכל אחד, וסגרתם הכל. ארכיטקטים כאן הם בחלקם דבילים מוחלטים, אבל זה לא רק הם, ההחלטות בד"כ גם באות מלמעלה, מהלקוח, המוסד, העירייה, המנהל וכ"ו

*

החלק העגול הוא כאמור, לדעתי, אם זיכרוני אינו מטעני, תוספת חדשה דאז, תוספת של שנות השמונים לבניין שהוא במקור משנות החמישים

*

*

סוף סוף. מישהו מנגן. אבל ריבוע שחור יכבד את פרטיותו האינטרנטית.

*

*

אני זוכר אותו. וזה עושה לי קצת עצוב.

*

*

צלילים משתלשלים…

*

*

והנה אני יורד שוב במקלט, כמעט 30 שנה אחרי שהייתי כאן בפעם האחרונה, כאן למטה היו לי שיעורי נגינה וחזרות תזמורת

*

יש כאן סוג של נוסטלגיה, אישית, בפוסט הזה, פוסט חזרה לעבר ובדיקה בהווה, והוא באמת לא היה אמור להיכתב, חושב שצילמתי את התמונות הללו בעיקר לעצמי… זהו פנים המקלט, בו ניגנתי הרבה

*

קצת שמאלה וקצת אחורה היו החצוצרות, בחזרות של התזמורת, שלא תמיד נהניתי בהן, אולי אפילו די סבלתי בהן?… חור שחור…

*

זה הדבר. תופים זה הדבר.

*

זהו השביל, שביל הכניסה והיציאה הראשית. צריך להגיע לאיזור, ללכת ליד שורת חנויות עלובות של שיכון קשה ואז להיכנס או להפך. כאן בקצה השביל, בשער, משמאל, גנבו לי את הבלאדי ראלי צ'ופר

*

*

צילום מחוץ לקונסרבטוריון, גינת השיכון, כאן משמאל הלכו הראלי צ'ופר…

*

*

*

כאן מבעד לעצים ניתן להבחין בבניין שיכון אחד, הצמוד לקונסרבטוריון, בתוך כל המתחם, או המבנן הזה של השיכונים

*

*

*

כאן היתה הכניסה החיצונית למקלט, מכאן נכנסנו בד"כ אז, או רק מכאן

*

פעם השער הקטן הזה היה בשימוש, ונכנסו גם או בעיקר מכאן, זה חיבר בין הרחוב למתחם הקונסרבטוריון

*

כיום אני עצמי גר בשכירות בתוך שיכון ישן שנראה לא בלתי דומה לשיכון הזה, קצת יותר חדש, ועל עמודים

*

כאן אפשר לראות את העוול. מהגינה צילום לכיוון המסדרון שהיה פעם לגמרי פתוח ומקורה, רק רצפה ותקרה, וכיום, מזמן, הכל כאן סגור ואטום

*

הכיעור, אי השייכות, מבנים כאלו שתקעו כאן בגינה והרסו את הכל, איזה עוול משווע לארכיטקטורה המקורית ולמבטים הפתוחים המקוריים

*

כמה לא מפתיע

*

גם כאן, בצד, בקצה, היו פעם מבטים פתוחים לטבע, לצמחיה טבעית, לאופק נטול בניינים

*

זה בדיוק החלק של הכיתות, כאן היה פעם גם מסדרון פתוח בצידו האחד, פתוח לכאן, לגינה, ואפשר לראות את הסימנים של הסגירה בגובה מעקה

*

*

*

עוד מבט למסדרון שהיה פעם פתוח לגמרי, ולא היה הבדל בין חוץ ופנים, כיום סגור, וגם הגינה מרוטשת בין תוספות ומבנים טרומיים

*

מוות

*

*

כל הצד הזה, שהיה בעבר לגמרי צד אחורי, והיה מלא צמחיה ועצים ופתוח לנוף אינסופי, הוא כיום, וכנראה זמן רב, חניון

*

*****

סוף

*****

מודעות פרסומת