1. זה כנראה הפוסט האחרון שלי על הדולפינריום, אותו צילמתי כמה פעמים בעבר. את חלק מהסשנים הללו עדיין לא חשפתי עד היום וכנראה שכבר לא אחשוף. כאן הפעם כן, ברגעיו האחרונים, בעת ההריסה העגומה, שעיריית תל אביב והיזמים פינטזו וחיכו לה שנים. אני לא.
  2. איך נכנסתי? כרגיל ואף יותר מכרגיל- כאילו דרך קיר. נכנסתי כי זה אני. נכנסתי בעיקר כי אינני אדם לגמרי נורמלי. נכנסתי כי אני מתאבד על האמנות שלי, כשיש לי הזדמנות לעשות אותה. כאן בהחלט סיכנתי את עצמי, ולא בפעם הראשונה, ונאלצתי לזחול מתחת וללכת מעל בורות ותהומות, שברי ענק, קורות מרוסקות ותלויות, ברזלים של בטון מזוין, אבנים, קרשי עץ ואנרכיה של צורות, גושים, חומרים, ערימות, חללים ושרידים זמניים. לא פשוט כלל.
  3. באופן פרדוקסלי המבנה נראה במותו קרוב לאיך שנראה בבנייתו. קצת בדומה לאיך שאנשים קשישים מתנהגים כמו תינוקות (לא חמודים) בערוב ימיהם. כלומר נחשפים כאן קירות, קורות, עמודים וחומרים במערומיהם, כמעט כפי שנבנו בסוף שנות השבעים. רק שכעת הם זקנים, עריריים, חלודים, שמוטים, מפורקים, מרוסקים, פגועים, מחוררים, שרוטים, עקורים וחבולים, ממש לפני הפיכתם הבלתי הפיכה לרסק מפוצפץ ואבק.
  4. אלו מראות קשים אך מרתקים, לפחות בשבילי, ואני משתדל להגיע בעת ההריסה, במיוחד למבנים חשובים ומיוחדים, כדי לראות ולחוות מראות שאי אפשר היה לחוות לפני כן, כשהיה "רק" נטוש, אך שלם.
  5. ניתן היה לעשות שימוש חוזר חכם, יפה ורגיש למתחם ולהפכו למתחם המשרת את הציבור, את הקהילה, בפונקציות אחרות שאינן כוללות כליאת דולפינים וחיות ימיות אחרות לשם בידור ותצוגה. למשל מרכז תרבות ואמנות/ קהילה/ חברה/ תיירות/ היסטוריה/ ים וכ"ו. ניתן היה. היה ניתן.
  6. כוחות הנדל"ן בישראל חזקים, מתוחכמים ואלימים יותר מכל דבר אחר כאן. לא ניתן להילחם בעובדה זו מלבד קצת לשנות, אולי ע"י חינוך מעולה, את הישראלים, אך זה לא יקרה לצערי. כאן אוהבים כסף.
  7. אינני זוכר בוודאות אך כנראה שלא הייתי כאן בעת תקופת הזוהר שלו בשנות השמונים, כשהייתי בן עשרה.
  8. אני שם כאן מבחר צילומים משני סשנים של צילום שלי כאן בחודש יוני 2018.
  9. שימו לב – אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש בצילומים. תיהנו.
    שרון רז.  1/9/2018. שנה טובה.

להמשיך לקרוא "כמו דולפין פצוע וחבול המפרפר ומחרחר ברגעיו האחרונים- צילומים בלעדיים מהריסת הדולפינריום- שרון רז"

מודעות פרסומת