האמת היא שלא רציתי לנסוע. לא רציתי להצטרף. אין לי שום בעיה להיות לבד גם בחג. תנו לי רק להיות לבד.
אבל לחצו עליי, והזמינו אותי, וזה גם יום הולדתה של אחת משתי אחיותיי, וגם התקופה הזו המורכבת, של ראש השנה ויום כיפור והיעלמותה של אמי לפני 5 שנים. אז בסוף הסכמתי.
רק לאחרונה טיפלתי בדרכון שלי שהיה ישן, עבש, גלמוד ולא משומש כבר כמעט 15 שנה.
והנה, קארמה. ממש לפני שאני סוגר 15 שנה בארץ, בעוד כחודש וחצי, הצטרפתי למשפחה הגרעינית ונסענו מחוץ לארץ. לעקבה. ירדן. פעם ראשונה שלי בעקבה ופעם ראשונה בירדן.
הנה כמה תובנות מכלילות, כלליות, חוויות, מבטים, היבטים ומסקנות אישיות סובייקטיביות:

נהגים
הנהגים נוסעים בירדן כמו פעם, ללא חגורה, עם סלולרי ישן ביד, אם הם צריכים לענות, מכוניות שבחלקן טרנטה לגמרי, נוסעים די מהר, מגבירים מהירות לפני סיבובים, משום מה, ולא ממש מבחינים במעברי חצייה.
מוזיקה ערבית לייב בערבי הסתיו
אחת ההפתעות. כשיש מוזיקה ערבית אותנטית אז מרגישים וזה טוב ואפשר להינות, לשבת על המרפסת בלילה במלון, אחת מהן, ופשוט להינות. זה כל כך שונה נגיד ממוזיקה ים תיכונית חדשה, שטוחה, מסורסת ומזוייפת. זה זורם כשזה טוב וגם אם אינני רגיל למוזיקה כזו הרי שניתן לגמרי להינות ולהתחבר. ממש. הפתעה.
ירדנים
ירדנים. הם כאלה די מנומנמים, על מהלך איטי, רגוע, הם רגועים, לא ראיתי עצבניים או עצבנות כלשהי. אדיבים וחביבים, נינוחים ויודעים שאין מה למהר. זה חכם. ככה בשקט יחסי, ברוגע ובצניעות. צריך ללמוד מהם.
אסיאתים
הרבה מהצוות, בעיקר באיזורי האוכל והשירות, הם אסיאתים. זה קצת הפתיע אותי. הם מאוד מסבירי פנים וחייכנים. החיוך מרוח על כל העיר. קבוע. אדיבים ומנומסים. מאוד שירותיים ושמחים לעזור. זה נחמד. זו עבודה בשבילם, אז אני מניח שהחיוך הוא חובה אבל זה עובד ומשכנע והם באמת בסדר.
סוג החופשה ואוכל
פעם ראשונה שלי בכלל בסוג של חופשה כזו שאינה אורבנית נגיד אלא ריזורט, מלון סגור, מתחם נופש, ים, בריכות, אוכל ולא הרבה מעבר אם לא נוסעים לדאון טאון של העיר עצמה, במקרה זה כ-20 דקות נסיעה. לא כוס התה שלי כי אני משתעמם במקומות כאלו שהם בעיקר למשפחות. האוכל היה במבחר ענקי ומסחרר. אבל כמעט שום דבר לא היה טעים באמת. הרוב נטעם בינוני מעלה מטה. פה ושם משהו טעים ממש, יחסית מעט מאוד. הבקלאוות תמיד תפסו למשל. חומוס אותנטי ממש, בחומוסיה, לא אכלתי, לא חיפשתי, לא הספקתי.
ים, רוח טבע
עם כל הכבוד למלונות ולבריכות יפות, גינון, מגלשות וכאלה העניין הוא הים, חוף הים, במיוחד כשהוא מדולל ונטול רעש והמונים. שקט כמו בסיני (לא הייתי בסיני מאז סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים כשהיתה עדיין בישראל), הרבה רוח טובה, משבים חזקים, רוגע, צל וטבע. ים זה טבע. לא נכנסתי אגב. לא היה דחוף לי וגם את זה לא הספקתי, גם לא לשנרקל.
ישראלים
הישראלים שכן היו, והיו, היו בהחלט לא מהזן המביש והרע. ישראלים טובים. לא מהמקולקלים והמקלקלים. שוב- כמובן בהכללה גסה אבל כך ראיתי זאת. זה יתרון. זה חיובי לגמרי.
כלא שכופה מנוחה כמו בית הבראה
נופשון סגור כזה (לא שהוא באמת סגור, אתה יכול לצאת להיכן שתרצה כמובן) הוא קצת כמו כלא. כלא יפה, רגוע ונינוח, נעים ומסודר, שליו ומזמין, אבל סוג של כלא מרוחק מהעיר. יותר מדויק לומר שזה כמו בית הבראה של פעם. בלי עיר, בלי עניינים, בלי הרבה דברים ליד. פשוט להיות במקום אחד ולנוח מטרדות החיים.
עישון בפנים
מה שהכי מוזר זה שבתוך המלון מעשנים. ממש לא כולם, לא המון, אבל הירדנים, מעשנים. אם בא להם. יש שילוט ורדרד קטן על חלק מהשולחנות שזהו איזור ללא עישון. אף אחד לא שם על זה. זה כמו פעם. כאן. האמריקאים הטמיעו את טבעות החנק על המעשנים וזה טוב וזה חלחל למקומות רבים בעולם כמו כאן בישראל. קדמה בריאותית סביבתית. מאוד חיובי. לא עובד עדיין בירדן. רחוק מזה. מנטליות אחרת כנראה. נזקי העישון הפסיבי כנראה עוד צריכים שיווק והטמעה שם.
העיר עקבה
קצת חוצפה מצידי לבוא ולכתוב על עיר כשאני רואה כה מעט ממנה אבל כך זה הצטייר אצלי. קחו בעירבון מוגבל. עקבה אינה יפה ברובה ואינה מעניינת ברובה. צר לי אבל זו המציאות הסובייקטיבית שהשתקפה אצלי בעיניים. אין כמעט בניינים ישנים, זה מוזר, כאילו העלימו את רובם. ומצד שני הרוב חדש או נראה די חדש אבל לצערי מכוער. אם אלו וילות וקוטג'ים כאלו או אם בנייני מגורים בעיר ומשרדים. חדש מסוג פשטני ולא טוב. ישן אין הרבה. זה רק מכמה ימים, גיחה אחת אמיתית של שעתיים שלוש לעיר, עם הליכה רגלית ונסיעות ממנה ואליה. לא משהו בכלל. אכזבה אורבנית.
ילדים בטנדרים
נהגים שלא חוגרים. רואים גם ילדים ולפעמים גם נשים בטנדרים פתוחים מאחור. יושבים ואף עומדים מאחור. ככה. כמו פעם. בעולם נטול מודעות לתאונות וכאלה. הזוי. תרבות ומנטליות קצת אחרת כנראה.
טיילת כמו פעם
מעקה הטיילת, צד הרחוב הראשי שפונה לחוף הים, נראה כאילו טיפה כמו כאלה מפעם, כמו נגיד מה שהיה מעל שפת הים של תל אביב. קצת יותר מושקע. פרטים כאלה שנותנים את התחושה של עצירה בשנות הוואטאבר, במאה העשרים. זה לטוב ולרע. במקרה זה- זה בעיקר לטוב. אבל חוף הים הנראה מ"הטיילת" לא נראה טוב, נראה מוזר, גם הוא תקוע אי שם, כאילו לא לגמרי נועד למתרחצים ולתיירים. חלקים הם לנמל קטן (הנמל הגדול בדרום יותר), לחקלאות גינתית מפתיעה, קטנה ומלבבת ולערב רב של שימושים פעילים ואיזורים זנוחים ולא מוגדרים. שוב- זה לטוב ולרע. אני לא אוהב שמוחקים הכל ובונים משהו חדיש ונוצץ. מצד שני זה כאמור לגמרי לא מסודר ונראה מיושן מאוד, בקטע לא משהו. לא הכל, חלק גדול.
אדום כהה כהה
אדום לקירות הוא בעייתי. גם אדום כהה. כאן המלון הוא באדום חמרה כמעט סגול כמעט חום, מאוד כהה. זה מוזר קצת לראות גוון כזה על כל קירות בית מלון, אבל איכשהו אני חושב שזה עובד לא רע גם מבחוץ מרחוק וגם מקרוב ומבפנים. מקוריות יחסית שדי עובדת טוב במדבר הזה. מרחוק מבחוץ זה נראה כמעט שחור. כתם כהה.
שורה תחתונה
כל מה שכתבתי אינו ממש חשוב. זה רק ניקוז אישי של חוויות ותחושות. תעשו מה שבא לכם. כל אחד הוא משהו אחר. אם נהניתי? כן ולא. לא וכן. בעיקר ממשהו קצת אחר ושובר שגרה. בעיקר מזה שבתי היתה איתי.
בכל מקרה טוב שיש שלום עם ירדן. שלום זה דבר מומלץ. הלוואי במהירה עם כל שכנינו הקרובים והרחוקים.
מבחר צילומים
תראו כאן חזית של בית קולנוע סגור ונטוש. היחיד שנשאר בעיר מתוך שלושה. לאחד קראו רקס. כמו רקס בירושלים. שם נפוץ. ידיד טוב סיפר לי כבר לפני שנים, ושלח אז גם כמה תמונות, שאיני מוצא, של בית הקולנוע הזה. לפני המסע, דאגתי לשוטט קצת בגוגל סטריט ויו ומצאתי את המבנה הזה, כי אני יודע איך נראים בתי קולנוע, כך שידעתי שאני רוצה לצלם אותו. על להיכנס לשם אין מה לדבר, הכל נעול לצערי. אבל הנה בית הקולנוע היחידי שצילמתי מחוץ לארץ. באמצע שנות התשעים צילמתי במצלמת פילם, שלא היתה שלי, מספנות נטושות בגלזגו סקוטלנד. מאז שקניתי מצלמה דיגיטאלית, בתחילת 2004, הייתי מחוץ לארץ רק פעם אחת, הפעם האחרונה עד עתה, בברצלונה, בנובמבר 2004, שם לא צילמתי הרבה ולא צילמתי נטושים. אז זו הפעם הראשונה מאז סקוטלנד.
שנה טובה
קודם כל – סיפתח – עשרה צילומים ממצלמת הטלפון הסלולרי:
ועכשיו – צילומים מוקטנים מהמצלמה:
שנה טובה
שרון רז