אחת מהטראומות הנדל"ניות האישיות המיתולוגיות שלי היא היעלמותו של בית הקירור של סבא רבא שלי וסבא שלי בצפון פתח תקווה בתחילת שנות האלפיים. עם הטראומה הזו אני בדרך כלל פותח את הרצאותיי בארץ.

סבא רבא שלי, מרדכי שלום סימקין, הקים את בית הקירור ומפעל הקרח העברי הראשון בתל אביב בשנות העשרים (של המאה העשרים). בהמשך הוקם בית הקירור בפתח תקווה וכו. כשהייתי ילד ומתבגר ביקרתי בו לא פעם כשהיה פעיל.

בתחילת שנות האלפיים הגעתי לשם עם מצלמת פילם, לא שלי, ולפני שממש התחלתי עם פעילותי הצילומית הרציפה. צילמתי 6 תצלומים בלבד מבחוץ, של בית הקירור שהיה כבר נטוש, וכשבאתי לצלם שוב הוא נעלם, כבר לא היה. זה השאיר חותם עמוק ולא קל שגם מסביר לא מעט.

כבר לא רואים כמעט בתי קירור בארץ. הרבה מהם, רובם, נהרסו כבר לצערי. לפעמים במושבים או בקיבוצים ניתן לראות אותם אבל אלו שהיו בערים עצמן, הגדולים, נהרסו ברובם.

אחרי בית הקירור שיוצג כאן בפוסט עקבתי מתחילת ימי הצילום הדיגיטאלי העקבי שלי, כלומר מ-2004. הוא היה בית קירור גדול עם המון נוכחות ברחוב בר כוכבא. עכשיו נותר ה-העדר.

רחוב בר כוכבא היה איזור תעשיה פעם אך אחד שממש קרוב למרכזו של מרכז העיר- דהיינו לכיכר המייסדים, לרחובות שטמפפר, הברון הירש, חיים עוזר וכו.

הוא היה בולט מאוד, כפי שאציג בצילומיי בהמשך הפוסט, גם בגלל גודלו, גובהו, מידותיו ובמיוחד אטימותו לרחוב ולכל צדדיו. קוביה ענקית מעט טרפזית אטומה בקירות כמעט ללא פתחים היושבת על רחוב בר כוכבא העמוס בתחבורה ובבני אדם, ממש על קו המדרכה. קו בניין אפס.

לא יהיו יותר מבנים כאלו. ברגע שהורסים אז אין. נגמר. באירופה לוקחים מבנים תעשייתיים כאלו ועושים להם שימוש מחדש בצורה חכמה, עדינה, מתחשבת ומוקירה. גם כאן ניתן היה לעשות זאת ובאופן יצירתי להפוך אותו לבניין מגורים שמותיר לפחות את ארבעת הקירות ההיקפיים במקומם. אבל כאן זה לא אירופה.

כשחיפשתי באתר הוותיק שלי "אדריכלות נעלמת" (מאפריל 2005 באינטרנט) את הצילומים הישנים שלי של המבנה, לפחות את חלקם, ראיתי שכבר בהערות לצילומיי הישנים כתבתי שהוא מיועד להריסה.

אינני זוכר איך ומה בדיוק ידעתי אז, אך באופן כללי אני תמיד מתייחס, גם עקב טראומות נדל"ניות כאמור וניסיונות מרים רבים מאוד, לכל בניין ותיק ונטוש כזה כאל סוג של "דד מן ווקינג"- אסיר שמחכה להוצאתו להורג.

אחד מהמבקרים שהגיע לתערוכתי האחרונה במרץ אפריל 2020 בקיבוץ עינת היה קשור משפחתית, הסתבר, למבנה בית הקירור המיתולוגי הזה ושוחחנו. אינני זוכר בדיוק את שיחתינו אך כנראה הובהר לי שגורלו נחרץ ושתהיה הריסה בעתיד הלא רחוק.

מסתבר שהמבנה היה ברשימת השימור של העיר פתח תקווה אך בשלב מסויים הוצא משם באופן תמוה למרות התנגדות גורמי שימור בעירייה. אני חושב שזה אומר הרבה על מה ואיך דברים נעשים כאן. שלא נדבר על המועצה לשימור אתרים ורפיסותה הקבועה בנושא.

מעט על ההיסטוריה של המבנה מתוך כתבונת ב-מיי-נט פתח תקווה:

"בית הקירור השתרע על שטח פרטי של כ- 945 מ"ר, ובו פעל משנות ה-20 של המאה הקודמת, בית חרושת לקרח בשם "היוצר". הבעלים ישעיהו סטניסלבסקי ושותף רכשו את המגרש בתחילת שנות ה-50 מבעליו הקודמים. השניים שינו את ייעודו של בית החרושת לבית קירור לתוצרת חקלאית, בשם "קישון-היוצר". כעבור כמה שנים המבנה הורחב ונוספו לו שתי קומות. בכל קומה יש חלל לניוד משטחים וחדרי קירור נפרדים עם דלתות עץ, וכן פיר למעלית שהובילה עד לקומת הגג. בתחילת שנות ה-90 המפעל נסגר ונמכר לבעלים אחרים. לפני שנים המבנה נצבע וקושט בסמל העיר, ביוזמת עיריית פתח תקוה."

אתם תראו בצילומים את סמל העיר והצבעים שבהם צבעו בעבר שלוש חזיתות של המבנה- הראשית לרחוב ושני צדדים של המבנה. האבסורד הוא שהעירייה השתמשה במבנה כמשהו מייצג וכאילו נתנה כבוד למורשת הבנויה שלה אך בסופו של דבר, ובאופן ציני ועגום, הפנתה לו עורף, איפשרה להרוס את אותו המבנה שצבעה ועוד בתואנה של התחדשות מרכז העיר הוותיק. התחדשות זה בסדר (אגב, לא מספיקות כל שכונות הענק החדשות של "אם המושבות", "נווה עוז החדשה" וכו?…) אבל צריך לעשות זאת חכם, רגיש ובפינצטה כי מרכז העיר הוא זה המכיל עדיין את המעט שלא נהרס וכן נשאר מאותה מורשת עירונית בנויה של עיר ותיקה מאוד.

אני הולך הפוך כאן בפוסט. אתחיל מתצלומי ההריסה ואגיע בהדרגה, דרך כמה סשנים אחורה בזמן, לסוף הפוסט ולתצלומים הכי ישנים שלי של המבנה. צילמתי את המבנה הזה הרבה מאוד פעמים ולא הכל יוצג כאן. גם מספר התצלומים קוצץ רבות בשביל הפוסט.

כל הצילומים כרגיל כאן שלי. כולם הוקטנו בגודלם. אין לעשות כל שימוש בצילומים ללא אישור מפורש ממני בכתב. את כל מה שעשיתי ועושה אני עושה בכוחות עצמי בלבד ובאופן עצמאי. זה לא קל. מדינת ישראל על שלל משרדיה, גופיה, ארגוניה, מוסדותיה והאקדמיות שבה, משום מה לא פרשה חסותה עליי עד היום, אך אולי טוב שכך.

מה שתמיד מדהים אותי הוא איך אני בסוף תמיד מופתע כשפתאום מתרחשת ההריסה. מפתיע כמו מותו של אדם, גם אם הוא מבוגר מאוד. עקבתי אחרי המבנה הזה לאורך השנים כאמור (17 שנה) ובחצי השנה האחרונה, כמעט בכל שבוע. ביום שני עוד עברתי לידו. יום למחרת כבר הודיע לי אחד מעוקביי כאן שהחלה ההריסה בחשכת הלילה. אפילו לא היתה שום גדר מסביב. פשוט חסמו נתיבים בכביש. איכשהו בסוף, למרות כל הניסיון הרב, אני תמיד מופתע ונדהם מחדש.

שרון רז

1 – תצלומי הריסה – 11/12/2021:

2 – שני תצלומי סלולרי כשעברתי ממש בעת ההריסה- 08/12/2021:

3 – צילום סלולרי מ-18/11/2021:

4 – שלושה תצלומי סלולרי מ-04/11/2021:

5 – מתוך סשן תצלומי ערב/לילה- שישה תצלומים מ-24/08/2021:

6 – מתוך סשן הכולל תצלומי פנים מ-12/04/2021:

7 – תצלום ישן מ-31/07/2007:

8 – תצלומים ישנים מ-01/07/2007:

9 – תצלומים ישנים מ-23/11/2004:

שרון רז