חיפוש

נטוש

צילום מבנים ותיקים ונטושים בישראל בהווה למען העתיד

תגית

ישן

בית הבונים החופשיים בתל אביב- תיעוד צילומי משנת 2005- שרון רז

*****

נתקלתי עכשיו ב-סשן צילום קצר וישן שלי מחודש יוני שנת 2005 של בית "הבונים החופשיים" הישן בפינת הרחובות ויצמן וברקוביץ' בתל אביב. הצילומים מופיעים כבר הרבה שנים בתוך הארכיון האורבני שבתוך האתר הראשון שלי "אדריכלות נעלמת". אבל החלטתי עכשיו להאיר את הבניין הנחמד הזה מחדש, שהרי הוא כבר מזמן נהרס ואיננו בשטח, אלא רק בצילומים. מה שכמובן שוב מוכיח את חשיבות הצילום, התיעוד בזמן- לדורות הבאים.

הייתי אז עדיין יחסית טירון עם המצלמה. שנה וחצי עם מצלמת הפנטאקס הקטנה והראשונה שלי. השתפרתי מאוד בצילום מאז הסשן הזה ב-2005 אך ניתן לראות כבר כאן בצילומים הישנים הללו את שורשי המבט שלי ואת האהבה לארכיטקטורה המודרניסטית הישנה והצנועה, הישרה והיפה בפשטותה היחסית אך המוקפדת. יש כאן גם 3 צילומי פנים בלבד, ואם הייתי מצלם זאת היום כמובן שהייתי עושה את זה באופן יסודי יותר ועם הרבה יותר צילומים מבפנים ובחוץ.

הבניין הוותיק לא היה נטוש אז ובכלל לדעתי היה כנראה נטוש רק לזמן קצר מאוד לפני הריסתו ב-2008 או ב-2010. למרות שאין כאן נטישות יש כאן את הבניין הוותיק כמו שהוא, כבר די זקן אז ב-2005, שכן הוא נבנה כבר ב-1953. אינני חושב שידעתי אז שהבניין ייהרס בהמשך אך סביר להניח שהרגשתי את זה בא. זה לא הרציונל אלא קודם כל הרגש לארכיטקטורה הזו, למבנים. בעולם הנדל"ן של ימינו אין כנראה זכות קיום למבנים נמוכים וצנועים כאלו, שיושבים על שטח כה יקר, לכן גם נהרס המבנה, או בעצם שני המבנים הקטנים הצמודים. הבונים החופשיים אגב עברו לקומה במגדל החדש הסמוך.

אז הנה עוד פוסט שלי כאן בבלוג "נטוש", 26 צילומים די נדירים לדעתי, של בניין מודרניסטי מובהק קטן וצנוע, 26 צילומים קטנים שצילם אדריכל עם מצלמה בידו, המחפש גם את עצמו בין הקירות והחללים כאן.

כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, בחודש יוני שנת 2005. אין לעשות כל שימוש בצילומים. אין להעתיקם ללא אישור מפורש בכתב ממני.  תיהנו. שרון רז.

*****

להמשיך לקרוא "בית הבונים החופשיים בתל אביב- תיעוד צילומי משנת 2005- שרון רז"

עשור שנים לפעילות הדיגיטאלית שלי

*****

אז מה היה לנו? הנה כל האמת ההיסטורית בקצרה:

1. 1968 – אני נולד בפ"ת. דור שלישי בעיר. כילדון אני מסתובב בתוך בית מגורים מיתולוגי שתכנן אד' דב כרמי לסבא וסבתא שלי, יואל ויהודית סימקין, בפ"ת.

2. כילד וכנער אני רואה מראות עירוניים, דקדנס של שנות השבעים ושמונים וחולם על מבנים נטושים, בצורה סדרתית. חלק מהחלומות תבניתיים וחוזרים על עצמם לאורך שנים.

3. אני צופה באמי משרטטת ומתכננת דירות ובתים במסגרת עבודתה לאורך השנים כשרטטת מוכשרת שהיא אדריכלית שמעולם לא למדה אדריכלות אבל טובה בזה.

4. 1990-1996 – אני לומד ארכיטקטורה בארץ ובחו"ל. סטודנט יצירתי שרואה דברים אחרת. אני נמשך במיוחד למודרניזם של שנות ה-20 עד שנות ה-70 של המאה ה-20.

5. 1995- במהלך תקופה זו כסטודנט אני מצלם בת"א במשך כ-8 בקרים של שבתות בנייני מודרניזם בת"א, בפילם, בשחור לבן, עבור תזה. לי עדיין אין מצלמה משלי.

6. 1995 – באותה תקופה אני גם מצלם לראשונה מתחם ענקי של מספנות נטושות בגלזגו סקוטלנד ומתפעל ונפעם אל מול המראות ובתוכן.

7. 1996 – אני מסיים 6 שנות לימודי ארכיטקטורה באחת הפקולטות הטובות באירופה- מקינטוש סקול אוף ארקיטקצ'ור- גלזגו סקול אוף ארט- אוניברסיטת גלזגו, סקוטלנד.

8. 1997-2003 – כשבע שנות עבודה כשכיר במשרדי אדריכלים בת"א. אני חש אכזבה עמוקה ותסכול רציף ומתמשך מהמקצוע.

9. תחילת שנות האלפיים- אני עוקב עם מצלמת פילם שאינה שלי, מדי פעם, על מתחם חצי נטוש של שכונת עולים בדרום פ"ת, שמעניין אותי במיוחד, ומצלם גם 6 צילומים בלבד של בית הקירור הנטוש של סבא רבא שלי ושל סבא שלי שאחר כך נמחק כלא היה ונעלם לעד, לפני שאני שב לצלם אותו בפירוט. אלו היו השורשים של הפעילות הצילומית.

10. סוף שנת 2003 – מפסיק לעבוד כארכיטקט שמתכנן ומעצב, מלבד פה ושם תכנונים וייעוצים לבריות.

*****

11. תחילת שנת 2004 – אני רוכש מצלמה דיגיטאלית ראשונה שהיא גם המצלמה הראשונה שלי. אני מתחיל לצלם ומה שאני מצלם הם רק מבנים ותיקים, רובם נטושים. לא החלטה רציונלית ושכלתנית מה לצלם אלא זרימה אינטואיטיבית. העיניים מובילות אותי. יוזמה חלוצית וטהורה, אורגנית ואותנטית מבפנים.

12. 2004 – אני מצלם ומוצא את עצמי יותר ויותר בתוך העולם הזה. אדריכל שמצלם ומתעד מבנים ותיקים ונטושים מתוך מתוך משיכה פנימית ותשוקה אישית לנושא. עוד ועוד מבנים- בתים נטושים, מפעלים זנוחים, בתי קולנוע מתמוטטים, בתי הבראה עזובים, מגדלי מים ישנים, בריכות ריקות, אצטדיונים לפני הריסה, בנייני מסחר, תעשייה וחקלאות, מוסדות, בתי כנסת, בתי מלון, כפרי נופש ועוד- רובם לפרטים, ובפעם הראשונה. אני אדריכל, שלא עובד יותר במקצוע, ומפנה את כל אהבתו ותשוקתו למבנים הללו דרך היצירתיות וההבנה האדריכלית, דרך העיניים. אדריכל שעזב את המקצוע אך הארכיטקטורה לא עזבה אותו.

13. 2004 – אני קולט שיש לי מאות רבות של צילומים, בשלב ראשון, מהר מאוד זה יגיע לכמה אלפי צילומים, ומתחיל לחשוב מה לעשות עם כל זה ומגיע למסקנה שצריך להקים אתר אינטרנט משלי. אני מתחיל לתכנן ולעצב ולסדר בעזרת בן דוד שמתכנת וחבר שמעצב את האתר.

14. 30 לאפריל 2005 – אתר "אדריכלות נעלמת" עולה לרשת ויוצר בשקט ולאורך זמן השפעות רב שכבתיות.

15. אוקטובר 2005 – אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של עיתון הארץ (גלריה), חושבת שיש כאן משהו אחר ובאה לראיין אותי ואז מפרסמת עליי ועל האתר כתבה ראשונה בגלריה. זו הסנונית הראשונה. מאז התפרסמו עשרות כתבות עיתונות, אינטרנט, טלוויזיה ורדיו עליי ועל פעילותי. הסיפור שלי נהיה מוכר כמעט מראשית דרכו.

16. אני ממשיך לצלם ובמקביל- וכאן זו נקודה חשובה- אנשים נחשפים לאתר "אדריכלות נעלמת", אליי ואל הפעילות הייחודית הזו של שימור המורשת הבנויה על ידי צילום, של אדריכל שמצלם ומתעד את הנטישות בארץ, על כל פרטיה. סטודנטים, אדריכלים, אנשי שימור, עיתונאים ואזרחים שונים מושפעים באופן ישיר ועקיף, כל הזמן, ולאורך זמן.

17. 2007 – הבלוג "נטוש" עולה באביב לרשת (באתר "רשימות"), אני מתחיל לפרסם פוסטים/כתבות/רשימות וכל האג'נדה מתעצמת ומקבלת עוד דחיפה ועוד המון חשיפה. גולשים מגיבים בבלוג, תומכים ועוקבים. התגובה הנפוצה ביותר בבלוג היא "שרון- אתה עושה עבודת קודש". כיום ישנם מאות גולשים כל יום בבלוג, לפעמים אלפים ביום אחד.

18. 2007- תערוכה ראשונה- "מבנים בסכנת הכחדה"- במרכז הבאוהאוס בת"א. (אוצרות- אלה גורן. רז סמירה). לקח קצת זמן אבל התחלתי לקלוט שאני גם אמן, לא רק אדריכל (אדריכלות כשלעצמה מוגדרת כ-אם האמנויות) ושהצילומים בחלקם הינם צילום אמנותי גרידא כמו שהם גם צילום תיעודי.

19. 2009 – מקום שני – פרס פראט- לתקשורת בנושאי סביבה בקטגוריית תקשורת מקוונת.

20. פרסום האינדקס בלוג "בתי קולנוע נעלמים בישראל". לראשונה ברשת- רשימה מקיפה וחסרת תקדים של כל בתי הקולנוע בארץ. פרי מחקר אישי עצמאי צילומי בשטח.

*****

21. בכל השנים הללו הצילום רק הולך ומתעצם, והכמויות הופכות מאלפי צילומים לעשרות אלפי צילומים של מבנים נטושים בישראל.

22. 2013 – תערוכה שניה- "היכלות נטושים / שרון רז"- בגלריה של בית עמותת האדריכלים- בית האדריכל- יפו (אוצרים- ערן טאמיר טאוויל, רז סמירה).

23. 2013- הרצאה שלי באירוע ההרצאות "פאצ'ה קוצ'ה" – אל מול 4000 איש.

24. ינואר 2014- עכשיו- עשור שנים לפעילות החלוצית ופורצת הדרך הזו שלי. לפעילות הצילומית- אמנותית- תיעודית- אדריכלית- חברתית- תרבותית הייחודית והדיגיטאלית שלי. עשר שנים של נחישות והתמדה, עם חתירה עיקשת, עם אקטיביזם מיוזע ובעיקר עם תשוקה אדירה וחסרת תקדים לנושא.

25. התוצרים הצילומיים- יותר מ-50,000 צילומים שלי של מבנים נטושים בארץ. כרבע עד שליש מהכמות הזו נמצאת נגישה וחופשית באינטרנט.

26. הוצאתי את עצמי אז (2004) מהמשחק האדריכלי הרגיל. נהייתי אאוטסיידר בהגדרה. מישהו היה צריך לעשות את זה. זה אני. יצאתי מעולם האדריכלות הסטנדרטי על מנת ליצור נישה חשובה ביותר שלא היתה קיימת. באופן אורגני קם כאן אדריכל אמן שמתעד ומצלם את הארכיטקטורה הישנה והנטושה, על דעת עצמו, ביוזמתו, עם רגליו, ידיו ועיניו.

27. המשיכה האישית לזה אדירה, פנימית ואובססיבית. זו שליחות רגשית חזקה. ויתרתי על הרבה דברים בחיי- קריירה לינארית רגילה ואולי מצליחה, יציבות ומשרה נוחה, בורגנות מקצועית. ויתרתי. לא החלטה רציונלית. אלא אמוציונלית, אורגנית  ואותנטית מבפנים. הפסדתי הרבה דברים, אבל הרווחתי את עצמי.

*****

כמחווה קטנה לעצמי ולכל פרויקט החיים הזה, לכל מפעל התיעוד הצילומי אמנותי אדריכלי העצום הזה- אני מניח כאן 15 צילומים של בית נטוש שצילמתי לפני כשבוע. שכן, כך התחלתי, עם בתים ישנים, ותיקים, קטנים וצנועים, פשוטים יחסית, בסיסיים בד"כ, מוכרים, חמים, גלמודים, יפים ועצובים. אז הנה עוד בית נטוש, שקט וזנוח. עוד אחד. וכל אחד כזה הוא עולם מיוחד בפני עצמו. כל אחד הוא שונה, למרות הדמיון לאחרים.

תודות מיוחדות להוריי- ורדה ואריה רז, לשולי ואיתי סימקין- על התמיכה המתמשכת, לרפי בן דרור, לאלון רם, לגלית רם, לכפיר ויצמן, לליאור אשכנזי ולרונן וינשטוק.

תודה רבה מקרב לב לכל מי שתמך לאורך כל העשור הזה, לכל מי שעזר, לכל מי שהאמין בי, לכל מי שתרם, לכל המידע והתגובות, לכל המיילים והתגובות החמות, לכם.

בלעדיכם זה היה כנראה פחות כייף.

שרון רז, ינואר 2014. להמשיך לקרוא "עשור שנים לפעילות הדיגיטאלית שלי"

שת"פ קלון ושרון – אמנות בבית דגן ובקאנטרי הנטוש באזור

*****

זו היתה רק שאלה של זמן. עד שאשתף פעולה עם אחד מאמני הרחוב/גרפיטי. הטריטוריה היא פחות או יותר אותה טריטוריה, של מתחמים ומבנים נטושים, בד"כ. נכון שברוב המקומות שאני מסתובב בהם בארץ תכלס כמעט ואין אמנות/גרפיטי, כי בפריפריות נדיר לראות. אבל כשזה בת"א, ממש במרכז, חיפה וכ"ו אז יש די הרבה כיום. לפעמים אמנות הרחוב היא פשוט ברחוב ולא בהכרח קשורה לנטישות. לפעמים היא עמוק בתוך מתחמים ומבנים נטושים וכשאני חווה את האמנות הזו היא כאילו רק בשבילי, כאילו שאני מסתובב בגלריה משובחת, אבל לבדי.

את קלון, או בשמו האמנותי הידוע KLONE YOURSELF, אני מכיר כמה שנים. לא אגלה לכם את שמו ולא אראה לכם את פרצופו בפוסט הזה. הוא איש צעיר, צנוע ונחמד שלטעמי האישי הופך לאמן גדול ברגע שהוא מחזיק בידיו צבע, מסוג כלשהו, ולא רק תרסיסים. למעשה בעיניי קלון הוא גאון. הוא כה מוכשר, כפי שגם תיווכחו בפוסט הזה, שלפעמים פשוט אין לי מילים. זה כישרון טהור נטו. כישרון אמנותי ענק- לצבעים וצורות המתבטא בציורים, סקיצות, מיצבים וכ"ו. הוא מציג כבר כמה שנים גם בגלריות. ממליץ לתפוס את עבודותיו בתערוכה הבאה, וברחובות.

מסע משותף שלנו היה מתוכנן כבר זמן רב אך רק אתמול, בשבת, הוא קרה סוף סוף. אספתי את קלון וחברתו, שהיא גם אמנית בפני עצמה, והוצאתי אותם קצת מת"א. היה גם מזג אוויר נהדר אתמול כך שהכל התלבש טוב. בחרתי שני לוקיישנים שבהם הייתי וצילמתי כבר. גם כי הם מעניינים וגדולים וגם כדי שאני אוכל להתרכז, לפחות בחלק מהזמן, בתהליך היצירה של קלון, וגם לצלם אותו מהזווית שלי.

פצחנו במחנה הצבאי הנטוש והענקי בבית דגן, עליו כבר כתבתי פוסט לפני כמה חודשים (לינק) ואח"כ המשכנו לקאנטרי קלאב הנטוש ב-אזור. היה לי גם מעניין לראות את השינויים במתחמים, ותמיד יש שינויים. התפוררות נוספת. דברים שקורים. בבית דגן כבר נוספו קצת גרפיטי של אחרים. ב-אזור כבר שרפו את חלק מהמגלשות שבעבר צילמתי שלמות.

מה שהיה מעניין לי לראות זו הבחירה של קלון על איזה קיר ועל איזה מבנה לצייר ומה לצייר וליצור עליהם. לא התאכזבתי. הבן אדם כריש. כפי שכבר ידעתי, חשבתי והרגשתי בעבר- הוא מהטובים ביותר באמני הגרפיטי/אמני הרחוב שלנו ובכלל באמנות, הטופ של הטופ של האמנות העכשווית. כישרון מולד. אינסטינקטים כאלו אי אפשר ללמוד או ללמד.

אני מביא לכם עכשיו כאן למטה הרבה צילומים, כולם נבחרים, מתוך הרבה יותר שצילמתי. פותחים בבית דגן וממשיכים ל-אזור. בסוף אשים את הצילומים הישנים שלי מ-אזור- אלו מאביב 2011, כדי שתוכלו לראות ולהשוות לעומת המצב המתדרדר של היום ובגלל שלא העליתי אותם עד היום לשום פוסט.

אין להעתיק את הפוסט הזה ומהפוסט הזה. אין להעתיק את הצילומים ללא אישור מפורש ממני בכתב. כל הצילומים הוקטנו.

זהו הפוסט הראשון לשנת 2014, מאחל לכל העוקבים והגולשים הרבים, המסורים והמזדמנים, החברים, הידידים והמכרים- שנת 2014 טובה ואף מצוינת לכם.

שרון רז

*****

להמשיך לקרוא "שת"פ קלון ושרון – אמנות בבית דגן ובקאנטרי הנטוש באזור"

כאן גנבו לי את ה-ראלי צ'ופר – על הקונסרבטוריון בפתח תקווה

*****

1. זה פוסט מיוחד, לא תכננתי לכתוב אותו.

2. סשן הצילום הזה התרחש ביוני 2011, לפני שנתיים וחצי לערך, הוא היה שלא מן המניין ואינו כולל בניין נטוש או נטישות הנראית לעין.

3. אולי בגלל זה לא צילמתי כאן טוב, לא יודע, הצילומים כאן אינם יפים ואינם מוקפדים, הם עקומים בחלקם ולא ממוקדים. כנראה שלא היתה כאן השראה מספקת.

4. ובכל זאת- יש כאן סיפור אישי שאני רוצה לספר, שבסופו של דבר אינו רק אישי ויש בו גם אמירות אדריכליות ואחרות וכמה נקודות למחשבה. יש גם חיפוש וסוג של געגוע.

5. לפעמים אני מצלם מתחם או בניין ותיק, ישן, שאינו נטוש. התחושה היא שגם בניין כזה יהיה בסכנת הכחדה ביום מן הימים. ללא קשר לזה שהוא מיוחד או מוצלח או לא.

6. מסתבר שסופו של המבנה הזה אכן קרוב יחסית. בהקשר גם לפוסט הקודם שלי- יהיה כאן פינוי בינוי, ומכיוון שהקונסרבטוריון מצוי צמוד לשיכונים ישנים אז גם הוא ייהרס כחלק מהכל.

7. העברתי במתחם הזה של קונסרבטוריון פתח תקווה 7 שנים מחיי ילדותי ונערותי, בערך מכיתה… לא זוכר… ב' או ג'? ועד כיתה ח' או ט', משהו כזה… בערך 1975 עד 1982.

8. 7 שנים בהן 5 הראשונות כללו שיעורי האזנה למוזיקה, תיאוריה, ממש כפי שלימדו פעם, באופן יסודי, ולימודי נגינה בחצוצרה. 5 השנים האחרונות כללו נגינה גם בתזמורת כלי הנשיפה וההקשה של הקונסרבטוריון, שאגב היה נחשב, אולי גם היום, מהטובים ביותר בארץ. המורה שלי היה ניצול שואה שנתן לי פעם לקרוא ספר שכתב על חוויית הבריחה שלו. הזיכרון הזה צובט קצת בלב.

9. הייתי מגיע לרוב כנראה על אופניים. פעם זה היה ראלי צ'ופר. במקרה אחד הגעתי לשיעור מיוחד ביום שישי בצהריים, זה לא היה רגיל, הכל גם היה סגור. השער גם היה סגור ונאלצתי לקשור ולנעול את הראלי צ'ופר לגדר החיצונית שליד גן השעשועים והכניסה, ממש ליד שיכון רע של פעם, והאיזור הזה באמת היה קשוח ובקצה העיר. כשחזרתי מהשיעור לא היו ראלי צ'ופר. מקווה שהאדם שגנב לי אותם אז, איזור סוף שנות השבעים, או תחילת השמונים, חטף מחלה קשה ממנה לא החלים…

10. אחר כך הייתי מגיע לכאן עם אופני מהלכים של פג'ו סנטוריון… מקצה אחר של העיר עד לכאן. אותם לא גנבו.

11. היה לי ב-2011 איזה מניע שאינו זכור לי לבוא ולבקר כאן שוב. כנראה מהסקרנות, לראות את המבנה שוב אחרי המון שנים. לראות וגם לתעד.

12. היו לי כאן הפתעות לא נעימות כל כך מבחינת החווייה הארכיטקטונית ובכלל. זכרתי מבנה פתוח לגינה, לצמחיה, עצים רבים, מבנה נעים, אוורירי, יפה, די פשוט, שהסביבה והטבע משולבים בו. כל זה נעלם. הכל נסגר עם השנים. ייתכן מאוד שהסגירה הזו קרתה כבר במהלך שנות השמונים. גם סגירת קירות וגם תוספת נוראית של יחידות בחצר.

13. במקום הזה קיבלתי את החינוך המוזיקלי הראשוני, הבסיסי אך גם המקיף, העשיר והעמוק שלי. פעם לימדו כמו שצריך, עם תיאוריה של המוזיקה, האזנה ליצירות קלאסיות וכ"ו.

14. אני זוכר את עצמי יושב בכיתה, בגיל צעיר, ומאזין להסברים על יצירות ואז ליצירות עצמן. הכל על רקע של טבע ועצים שהקיפו כאן את הכל. ולפעמים על רקע הגשם.

15. שנותיי האחרונות כאן אז כללו שיעורי נגינה וגם השתתפות בתזמורת שהתרחשו דווקא במקלט של הבניין, למטה.

16. לפעמים אחרי התזמורת הייתי נשאר קצת עם חבר והיינו מנגנים בעיקר על התופים. עד היום מערכות תופים מושכות אותי מאוד וסאונד של תופים באוזניים עושה לי טוב.

17. הבן שלי מנגן על סקסופון ויודע גם לנגן על פסנתר. אני מאוד אוהב את זה. שהוא מנגן, ומנגן טוב.

18. הפוסט הזה חריג בהרבה מובנים, לא רק בגלל שאין כאן נטישות, ובגלל הצילומים הבעייתיים, לכן גם אחריג אותו עוד יותר ואכתוב הערות לצילומים, כפי שהייתי עושה פעם, אני חייב כאן לכתוב ולתאר כמה דברים ספציפיים, בצמוד לצילומים.

19. בלי מוזיקה חיי אינם חיים. אני באמת חושב שהיה לי די בלתי אפשרי לחיות ללא מוזיקה. מוזיקה מחזיקה אותי, משמחת אותי, מרתקת אותי, מרגשת אותי, מחייה אותי.

20. הנה לינק לסיכום השנה שלי במוזיקה של 2013. האזנתי ליותר מ-400 אלבומים חדשים השנה. הנה לינק לרשימה של הנבחרים מביניהם – נא ללחוץ כאן.

21. הפוסט הזה מתפרסם בדצמבר 2013. כל הצילומים כאן צולמו על ידי בחודש יוני 2011, כולם מוקטנים כאן עקב מגבלות עיצוב הבלוג הזה, אין לעשות בצילומים כל שימוש ללא אישור מפורש ממני בכתב.

22. סוף דצמבר נעים לכולם.

*****

להמשיך לקרוא "כאן גנבו לי את ה-ראלי צ'ופר – על הקונסרבטוריון בפתח תקווה"

דמדומי הגסיסה ופרפורי הזיכרון – בין פינוי לבינוי

*****

1. פינוי בינוי זה לקחת שיכון ישן, לפנותו מדייריו בהסכמה ובתהליך ארוך, להרוס אותו, לבנות שיכון חדש ולאכלס אותו שוב בדיירים.

2. זה טוב ליזמים, לקבלנים, לאנשי הנדל"ן ולעיריות, שמעניינים אותי פחות, וטוב לבעלי הדירות הוותיקים, שמשתדרגים באופן ניכר.

3. קונספט ה-פינוי בינוי הוא דבר שעקרונית טוב לכולם. ברמה האורבנית מקבלים בניינים חדישים במקום ישנים וזנוחים אם כי מקבלים מסה עבה, גדולה וגבוהה יותר של בנייה. הדיירים שחיו לעתים בדירות מרקיבות, מתפוררות ובהחלט קטנות משתכנים בסופו של דבר בדירות חדשות, משודרגות ומרווחות.

4. אין שום עניין ויכולת כלכלית או אחרת לשמר שיכונים ישנים, ואין שום צורך בכך.

5. כן צריך לשמור ולשמר כמה שיכונים בודדים בארץ, דוגמאות מיוחדות, עם ערך אדריכלי סביבתי בולט ועם ייחוד יחסי. אולי תוך כדי שינויים פנימיים הכרחיים למען שדרוג.

6. לטעמי צריך לשמר בצילום את כולם לפני הריסתם. וזה אני כותב כאן ועכשיו. אני. צריך להחזיר משהו לציבור, משהו עם ערכים. צריך להתייחס בכבוד לעבר ולהווה. למען העתיד.

7. הנה פוסט/כתבה שבו מוצג המצב האהוב עליי באופן אישי- הבניינים קיימים אבל נטושים, לזמן קצר, בין ההתרוקנות שלהם מהאנשים שגרו כאן לבין תהליך ההריסה הקרב. כרגיל- אני משוטט כאן לבדי, נשארו רק החתולים, והזיכרונות מהדהדים מהקירות.

8. אני עצמי גר כיום בשכירות בדירת שיכון מקורית ישנה במתחם שיפונה וייבנה מחדש בעתיד הדי קרוב.

9. בפוסט זה מוצג מתחם פינוי בינוי בנווה שרת בתל אביב, קצה של תל אביב, אך אין זה משנה המיקום, כי יש שיכונים כאלו בכל הארץ. אבל שימו לב לשם ולמיתוג. העלימו את "נווה שרת" ולמרות שהמתחם הוא בלב השכונה אנשי השקר החדשים ממתגים מחדש וקוראים לפרויקט החדש "קידמת צהלה". שכן "צהלה" נחשקת בקרב העם, המילה שמכניסה אותך למועדון של הגדולים. לגור בנווה שרת ולהרגיש צהלה. השקר, הכזב ואחיזת העיניים הישראלית הקלוקלת והידועה של ישראל החדשה והרקובה מ-שקרים, קומבינות, טיוחים ועיגולי פינות נפשעים.

10. תודה לאיתן בודיאנו ששלח לי מידע ממוקד ויעיל.

11. אין להעתיק את הרעיון והקונספט של כתבה זו, כמו שאין להעתיק כל צילום או שום דבר מכאן.

12. אין לעשות כל שימוש בצילומים ללא אישור מפורש בכתב ממני.

13. כל הצילומים צולמו עלי ידי, שרון רז, וכולם הוקטנו בגודלם על מנת להתאים למגבלות העיצוב בבלוג וורדפרס זה.

14. מה שלטעמי מעניין כאן הוא ההיבט החברתי. לראות את המגוון הרחב וההבדלים בטעמי בעלי או שוכרי הדירות הישנות. דירות במצב אותנטי יחסית לעומת דירות שעברו שיפוצים. דירות מסורתיות יותר לעומת מעודכנות יותר. ההבדלים בבחירת הריהוט, האריחים, הצבעים וכ"ו. כמובן גם הארכיטקטורה הפשוטה, הקטנה, הדחוסה והצנועה אף היא.

15. נכנסתי באובססיביות האופיינית לי לכל 36 הדירות במתחם שני הבניינים הזה. הדיירים כבר לא היו בבית. שני בניינים, שלוש כניסות לכל בניין. 6 דירות בכל כניסה.

16. כתובת המייל שלי- bddaba@gmail.com

17. הנה 120 צילומים מתוך יותר מ-300 שצולמו כאן על ידי. תיהנו.

*****

להמשיך לקרוא "דמדומי הגסיסה ופרפורי הזיכרון – בין פינוי לבינוי"

דממת בית מעריב הריק – על נטישת בניין באבחה אחת חדה

*****

הנה עוד סיפור בלעדי בתמונות. צילומים מהשטח, מהעיניים שלי אל שלכם. הנה בניין נטוש טרי, טירון, ירוק, ללא עשבים, ללא ריקבון, ללא התפוררות פיזית, רק סמלית. הכל שם, הבניין והתפאורה, זה רק העובדים, האנשים, שכאילו נשאבו במשאבה ענקית והתאדו. חלק מהאורות דלוקים וחלק מהמזגנים עדיין עובדים. חוויה הזויה למדי גם לי, שכבר אכלתי אלפי בניינים נטושים לארוחות בוקר. בית מעריב דומם וריק. הבניין ננטש באבחה אחת חדה. הנה המראות. הנה הסיפור, כמו שראיתי אותו, איך שהתבוננתי בו בהשתאות. זה עצוב.

*****

כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, ואין לעשות בהם כל שימוש ללא אישור מפורש בכתב ממני. כל הצילומים הוקטנו.
מחר- שבת, ה-2 לנובמבר 2013- אהיה בן 45. ממחר אפשר לכתוב לי ברכות, לא היום…  שבת שלום.

*****

להמשיך לקרוא "דממת בית מעריב הריק – על נטישת בניין באבחה אחת חדה"

קיבוץ רוחמה – ותק ונטישות

*****

יום שבת והנה הפוסט השביעי והאחרון שלי בנושא קיבוץ רוחמה ומבניה הוותיקים והנטושים.

אלו הם מראות שונים מהמקום, עם מבנים שונים, בעיקר חקלאיים, כפי שהורגשו, נקלטו ומוסגרו על ידי ב-פריימים בעת השיטוט בשטח. מקבץ צילומים שהם האמנות שלי.

כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, במאי 2013. כל הצילומים הוקטנו בגודלם לצורך הצגתם כאן בפוסט זה ובמגבלות תבנית וורדפרס. אין לעשות כל שימוש בצילומים ללא אישור מיוחד בכתב ממני. תמה סדרה זו. שרון רז.

*****

להמשיך לקרוא "קיבוץ רוחמה – ותק ונטישות"

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑