קולנוע סגור וקולנוע נטוש ביקנעם

עיקר רשימה זו הוא בבית קולנוע ותיק מאוד ונטוש להפליא ביקנעם. מסוג בתי הקולנוע ששירתו מושבה קטנה פעם, ואת הסביבה, ונסגרו מוקדם מאוד כבר, בשנות השישים, אולי השבעים. זאת להבדיל מבתי קולנוע רבים ששרדו את שנות השבעים והשמונים. רובם נסגרו במהלך שנות התשעים. בתחילת הרשימה אציג כמה צילומים בודדים מבית קולנוע סגור אחר ביקנעם, יחסית חדש יותר להוא הנטוש. הוא כבר עבר גלגולים, כנראה חנות רהיטים וגם זה לא צלח כנראה. עוד בית קולנוע ששירת את הציבור ונסגר. לקולנוע הנטוש להפליא קראו קולנוע "עמית" והוא נבנה, מסתבר, על ידי מנחם לחמן ז"ל שגם היה שותף עם עוד אנשים בניהולו. (תוספת- תודה לכל שולחי המידע והמגיבים).

לאט לאט, עם השנים, וכנגד כל הסיכויים, אני "תופר" את כל הארץ ומסייר, משוטט, מאתר, מגלה, מתעד ומצלם את רוב בתי הקולנוע שנשארו עדיין, ואת שרידיהם. המסע הזה, האקטיביזם הזה, התיעוד הצילומי הנחוש הזה, הינו גדול ומקיף הרבה יותר מכל מחקר אקדמאי כלשהו או מכל פרוייקט. זהו פרוייקט חיים ענקי. ורק להזכירכם- בתי הקולנוע הם אמנם הדובדבן שעל העוגה הנטושה אבל העוגה עצמה מכילה סוגי מבנים רבים מאוד שאני מתעד לנצח- ממבני ציבור שונים דרך מגדלי מים ועד פרטים קטנים, ממפעלים סגורים דרך בתים פרטיים נטושים ועד בתי הבראה, ממתחמים צבאיים דרך בתי כנסת ישנים ועד בריכות ואיצטדיונים שייהרסו. מגה פרוייקט חיים רב רבדים ושכבות שמוצג לציבור ברשת לעד ומשרת אותו.

*

עמותת נטוש לתיעוד צילומי של מבנים ותיקים ונטושים בישראל (ע"ר) מחפשת ממש עכשיו קשרים טובים לתורמים פוטנציאליים רציניים ולחברות גדולות שמעוניינות לתרום ולתת חסות לפעילות שלנו. כל קישור, קשר ועזרה יתקבלו בברכה. נא לפנות בעניינים אלו ואחרים למייל הזה – natush.amuta@gmail.com , תודה.

*

כל הצילומים צולמו על ידי שרון רז באוקטובר שנת 2010

*

לב המאפליה- תיעוד קולנוע ארמון בחולון אחרי השריפה

המראות יהיו קשים אבל הריח נמנע מכם. אותו אני ספגתי. ריח אזבסט שרוף, מתכת שרופה, עץ שרוף, פלסטיק שרוף וכ"ו. תמוה הוא שיום יומיים אחרי שפרסמו ידיעה על רכישת קולנוע ארמון בחולון על ידי יזם אחר וכוונתו לבנות שם מגדלי מגורים (תכנית לא חדשה כבר) אז נשרף בית הקולנוע. היו את המקרים של פעם, הסיפורים על כך שבעלי בתי קולנוע שהתחילו להפסיד כספים מהאוצר שלהם שרפו את בית הקולנוע של עצמם בשביל כספי ביטוח. לא יודע כמה באמת זה נכון. בכל אופן קשה להאמין שיש כאן יד מכוונת, כנראה מקריות מפתיעה. בבתי קולנוע נטושים מסתובבים, חוץ ממני, צעירים שובבים שמחפשים מקום מחבוא לעשן משהו בשקט או נרקומנים וקבצנים למיניהם. יש יסוד להניח שמישהו הצית משהו בטפשותו ומשם הסוף ידוע.
בית הקולנוע נשרף בחלקו. כל קירות המעטפת שם, קיימים, וגם חללים משניים מסביב. מה שנשרף זה האולם כולו, כסאותיו וכל הגג, שגם קרס.
את קולנוע ארמון בחולון צילמתי כבר פעמיים בעבר. סשן קצר אחד בין 2004 ל-2007, לא זוכר מתי כרגע, וסשן שני בראשון למאי שנת 2008 בו לא הייתי לבדי אלא עם חברי בועז כהן, העיתונאי, הכותב, הבלוגר, מבקר המוזיקה ומגיש ועורך תכניות מוזיקה מעולות ב-88FM. היינו שם עם צוות טלוויזיה של ערוץ הוט כלשהו, לכתבה בעניינים מקומיים על קולנוע ארמון והכוונה להרסו. בועז ראה שם סרטים כילד, אני הייתי שם כמתעד בתי קולנוע ישנים ונטושים. מעולם אגב לא ראיתי את הכתבה.
כך תועד צילומית בית הקולנוע על כסאותיו, חומריו, עיצוב הפנים שלו, תקרתו וכ"ו, חומרים שאשלב כאן בפוסט כדי להמחיש את חשיבות התיעוד הצילומי שאותו אני מבצע בשטח כבר 8 שנים.

אני נותן לכם להיכנס לתמונות עכשיו, להיכנס ללב המאפליה. אני כאמור כבר ספגתי בשבילכם את הריחות, אתם רק צריכים לגלול למטה, לצלול למטה ולהגיב בסוף…

*

כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, בשבת ה-17 לדצמבר 2011, יומיים אחרי השריפה. כל הצילומים הוקטנו בגודלם לצורך התאמה לגלישה כאן בבלוג.

*

קולנוע רמה – תיעוד צילומי של תהליך ההריסה

פרידתי מקולנוע רמה ברמת גן מורכבת, כואבת וארוכה. סשנים רבים של צילום כבר עשיתי כאן בכל השנים האחרונות. החל מתיעוד צילומי כללי מבחוץ, תיעוד המופיע באתר "אדריכלות נעלמת", כאן וגם כאן, המשך בתיעוד צילומי בלעדי מבפנים, שכלל גם את המקרנות בחדר המקרין, בפוסט הזה כאן בבלוג "נטוש", בפוסט הפרידה של טרום ההריסה ותחילתה והנה ההמשך עכשיו כאן. בגלל האובססיה והשריטה העמוקה, בגלל המחויבות, הנחישות וההתמדה, הסקרנות והעניין, ישנו כאן תהליך שלם ומפורט ביותר המוצג לפניכם ויוצג לעד ברשת למען הדורות הבאים.

תהליך התיעוד הצילומי במהלך שלבי ההריסה חשוב כי הוא חושף לפנינו את המבניות של הבניין, כאילו לראשונה. ברגע שהתחילו קצת להרוס את קירות האולם פתאום נהייה אור באולם וזוויות הצילום נעשו אחרות. ככל שההריסה מתמשכת כך נגלות זוויות צילום חדשות ומרתקות ועוד ועוד סיפורים המבצבצים מבין ההרס. התהליך הזה מרתק בעיניי, ומזכיר לי את התיעוד הצילומי שביצעתי במשך תקופה לא קצרה ובמעקב בכל שבוע בהרס ההוא של מבני ומתחם השוק הסיטונאי בתל אביב.

כאן לפניכם בפוסט זה מקבץ קטן שצמצמתי מתוך הרבה מאוד צילומים, של תהליך ההריסה בקולנוע רמה, בשתי שבתות, בסוף אוקטובר ובאמצע נובמבר שנת 2011. אלו הצילומים.

*

נפרדתי מ-רמה

*

קודם כל הודעה חשובה – ביום שלישי הקרוב, ה-18 לחודש אוקטובר, בשעה 19:00 ישודר ראיון בן שעה (!) איתי בגלי צה"ל (!) (לביבי לא נותנים שעה ברדיו). בראיון אני מדבר על עצמי, על הפעילות הייחודית של התיעוד הצילומי שאני מבצע משנת 2004, על העמותה החדשה- עמותת "נטוש" לתיעוד צילומי של מבנים ותיקים ונטושים בישראל ועל דברים נוספים. כרגע זהו לוח השידורים אבל לרגל חזרתו של גלעד שליט למשפחתו בקרוב, כנראה ביום שלישי, הרי שייתכן מאוד כי השידור יידחה, כרגע זו השעה שנקבעה. אשמח מאוד אם תפיצו ותאזינו.

*

אולי זו הפרידה הסופית, אולי לא, אני מאמין שעוד אשוב לראות עוד שלב בהריסה או את הסוף ממש, אולי פרידה סופית לא תהיה אף פעם כי חוויות התיעוד הצילומי מחוץ ובעיקר בתוך קולנוע רמה המיתולוגי של רמת גן לא ייצאו לי מהראש אף פעם. את קולנוע רמה צילמתי בעבר מבחוץ כמה פעמים ואז היתה את הפעם ההיא שסוף סוף הצלחתי להיכנס פנימה ולתעד, מומלץ להיכנס לפוסט ההוא למי שלא מכיר אותו (להקיש כאן). בחודש שעבר, ספטמבר 2011, נכנסתי שוב, רק לאולם, וראיתי את אותו המקום שאותו עזבתי בפעם שעברה (נובמבר 2009) מינוס כמה שורות של כסאות ועוד קצת הרס. לפני כמה ימים, אוקטובר 2011, נכנסתי שוב כשאני יודע שפעולות הריסה התחלתיות כבר החלו במקום, אפשר לומר הכנה להריסה הגדולה והסופנית שתהיה כאן בימים הקרובים. לבסוף מה שעתיד להישאר מכל קומפלקס קולנוע רמה הותיק הוא קיר, היא החזית הראשית, פסאדה, קישוט שאין מאחוריו כל תוכן או זכר, כל חלל או נפח, רק לובי של מגדל חדיש ואותו מגדל ענק מתנוסס מעליו. הנה לפניכם פרידתי הכמעט סופית מקולנוע רמה, 9 צילומים מספטמבר ואחריהם 80 צילומים מאוקטובר, מתוך כמה מאות. מרכין ראש ומוריד את הכובע בפני בית הקולנוע ששירת המוני אזרחים בימי פעילותו. חג סוכות שמח.

*

כל הצילומים- שרון רז. מה שחשוב הוא התיעוד הצילומי. זו הסיבה שקמה עמותת "נטוש". המבט אינו לעבר והאתמול חשוב פחות. מה שחשוב הוא התיעוד כאן ועכשיו. הוא חשוב בשביל מחר, בשביל המחר, בשביל עוד 5 שנים, 50 שנה ו-200 שנה. תיעוד צילומי מפורט, פונקציונלי, אמוציונלי, ריגשי, מדוקדק, חשוב, מהראש, מהלב, מהבטן ומהעין. הבניין עצמו כבר לא יהיה קיים בעוד מספר ימים. התיעוד הצילומי שלו יהיה קיים לעד ונגיש לצפייה ברשת. זו האג'נדה והיא תמיד היתה כזו.

*

מבייש במכתש

את מגרש הכדורגל המיוחד והותיק של הפועל רמת גן בגבעתיים צילמתי כבר ב-2004, הנה כאן הסט המלא, באתר אדריכלות נעלמת. אז היתה זו תקופת ביניים בה היה חצי נטוש. לאחר מכן דווקא שיחקו בו שוב כדורגל כמה שנים עד שזה שוב נעצר. המאבק להצלת המכתש מציפורני הנדל"ן הצליח שנים אך נחל בסופו של דבר כישלון זמני עכשיו עם הרס מתועב של חלק מהיציעים ממש לפני כשבועיים שלושה. העסק מסתבר משפטית לא גמור ויש עדיין תקווה אבל הפגיעה במגרש וביציעים היתה אכזרית וכואבת. אינני נמנה על אוהדי הקבוצה ואין לי זכרונות אישיים מהמגרש או ממשחקים שם אך כאדם, כאדריכל, כמתעד וכאוהד כדורגל אני מזדהה וכואב את כאבם של האוהדים ותושבי המקום. המגרש הזה ישן מאוד, הוא היה שם לפני כל יזמי ומחרחרי הנדל"ן. גם הצורה שבה הוא שקוע באדמה ובמרחב הפיזי ההררי שם יוצא דופן. המאבק שם הוא סיזיפי ועיקש אך גם מוגבל בגודלו כנראה ובהשפעתו בסופו של דבר, הלואי והיו מצטרפים אפילו ליום אחד כל אוהדי הכדורגל ומתייצבים שם להפגנת ענק. המאבק שם לא תם וגם תושבים רבים הגרים בבניינים סמוכים מתנגדים באופן עז למחיקת המכתש ולבניית מגדלי מגורים חדשים שם. כולי תקווה שמאבקם שהוא מאבקינו כולנו יצלח בסופו של דבר.

בית ערבי נטוש אחד, שריד לכפר אל מוילח

המבנה המסקרן, הריק, הנטוש והעצוב הזה צולם על ידי כבר בשנת 2006 אך רק בחטף ומכיוון אחד. באפריל 2010 חזרתי אליו מהצד השני, מהשדות, וצילמתי שוב. הנה הצילומים המעטים. מבנה אחד, שריד כמעט בודד לכפר הערבי ששכן כאן פעם.
לקריאה אודות כפר זה – לחצו כאן .

*

אזרחים נטושים

את הפוסט הזה רציתי להעלות לפני כשבוע וחצי, אחרי ההפגנה הגדולה השנייה, ולא הספקתי. צילמתי 331 צילומים באותה הפגנה, בפייסבוק אצלי שמתי 100 מהן (המנגנון שם קל, בלחיצה אחת). עכשיו אני מקצץ שוב ומניח כאן לפניכם 50 צילומים מאותה הפגנה ומצעד. אני מצלם כידוע לכם כמעט אך ורק מבנים ותיקים ונטושים אך הפעם לרגל הדבר המאוד משמעותי המתרחש כאן בשבועיים שלושה האחרונים החלטתי לשים גם כאן את הצילומים. הפעם מדובר באזרחים נטושים, אני, אתה, את והם. אזרחים שננטשו בשנים האחרונות על ידי ממשלותיהם, שאמורות לדאוג לאותם אזרחים, לנו.  אז לקחתי איתי מצלמה בהפגנה השנייה וצילמתי בעמידה ובעצירה וכמעט תוך כדי הליכה במצעד המחאה, תוך כדי שירה, זעקה, צרחה, צעקה, בתוך כל הזעם האגור שיצא גם ממני בשצף קצף כיאה לאזרח שהממשלה שלו תוקעת אותו כלכלית וחברתית מזה שנים. הגיע הזמן למלחמה ביוקר המחייה, בפערי השכר, בפערים בין השכר להוצאות, ביחסי ההון שלטון, בהפרטות המוגזמות, בסגירות המפעלים, במגדלי היוקרה, בשחיתות הפושעת, בקפיטליזם הקיצוני ובמחסור בדיור והקושי לקנות וגם לשכור דירה. די. זהו, יש גבול, לא עוד.