מותו של ביתן הכניסה לדרייב אין, תל אביב, אביב 2011.
משנת 2004 אני עוקב אחריו, אחר מבנה הכניסה הקטן והנטוש. בבת עיני. שנים. לאחרונה עם כל העבודות שם המשכתי להציץ שוב ושוב, נושם לרווחה כשאני רואה אותו עדיין עומד, אך כל הזמן חושש עד לפעם הבאה. כבר התחלתי להשלות את עצמי שלמישהו איכפת. שמישהו מבין את חשיבות השכבות. שמישהו חס על נשמתו. אך לא. שוב ושוב אני מתאכזב, מקלל ויורק. שוב ושוב אני נמלא זעם ועצב. הרי יכלו להשאירו על כנו. רק שנדע, מהיכן נכנסו פעם. כאן עצרו המכוניות, עמדו בתור, אחת אחת, להיכנס, לקנות כרטיסים, לעבור את שער הכניסה, להיכנס לעולם צפיית הסרטים בדרייב אין, במקום אולם וכסאות אוויר פתוח ומכוניות, בתוך המכוניות אזרחים חווים חווייה. מה הוא פשע? רק עמד שם, הביתן, מבוייש, קטן, נחבא אל הכלים, חף מפשע. והנה, השינויים שוב הם שקובעים. הקידמה. הרחבת כביש, שינוי תכנון. והחלו הערימות להיערם והחל העפר לזוז, והוא הוקף בחדש אך עמד וסבבו סביבו, והמשיכו וחנקו עד שבלעו, עקרו, שברו, הרסו והעלימו כהרף עין. ורק לי איכפת.
כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, בין 2004 ל-2011, כל הצילומים הוקטנו.
01 צולם באוקטובר 2006
*
02 צולם באוקטובר 2006
*
03 צולם במרץ 2011
*
04 צולם בספטמבר 2004
*
05 צולם באפריל 2008
*
06 צולם באפריל 2008
*
07 צולם באפריל 2008
*
08 צולם באפריל 2008
*
09 צולם באפריל 2008
*
10 צולם באפריל 2008
*
11 צולם באפריל 2008
*
12 צולם באפריל 2008
*
13 צולם באפריל 2008
*
14 צולם באפריל 2008
*
15 צולם באפריל 2008
*
16 צולם באפריל 2008
*
17 צולם במרץ 2011
*
18 צולם במרץ 2011
*
19 צולם במרץ 2011
*
20 צולם במרץ 2011
*
21 צולם במרץ 2011
*
22 צולם באפריל 2011
*
23 צולם באפריל 2011
*
24 צולם באפריל 2011
*
25 צולם באפריל 2011
*
26 צולם באפריל 2011
*
27 צולם באפריל 2011
*
28 צולם באפריל 2011
*
29 צולם באפריל 2011
*
30 צולם באפריל 2011
*
סוף
*
נטוש - שרון רז 
אפריל 18, 2011 at 11:05 pm
נורא ואיום
אני עובדת לא רחוק משם ברחוב שטרית ואני רואה שכל הזמן עושים דברים חדשים באזור
נראה לי שיבוא גם היום שיעיפו את הלונה פארק ויעשו חדש
היו צריכים לשמר את הדרייב אין אבל לחולדאי כרגיל יש תכניות אחרות
בקיצור עצוב ביותר
תמונות יפות שבזכותך זכינו עוד לראות שוב את הדרייב אין
אפריל 18, 2011 at 11:35 pm
כשראיתי את תמונה 16 עלתה לי אסוציאציה של אבן ששמים על מצבה לאחר ביקור.
מבנה לא מעניין ארכיטקטונית אבל נוגע ללב.
אפריל 19, 2011 at 1:08 am
נשמה רגישה שאתה. חג שמייח למרות הדמעה.
ודווקא את תל העפר עם האישה והתפוח מתנוסס
כמו מצבת סחרמכר ציבעונית
אהבתי במיוחד.
תשמור עליך שרון.
אתה יקר מאוד.
אפריל 19, 2011 at 1:16 am
וואו, פשוט הוצאת לי את המילים מהפה,
כל יום כשאני עובר שם אני מסתכל עליו, עכשיו בישרת לי שהוא כבר לא שם…
אני מרגיש פספוס כי לא הגעתי אליו אף פעם למרות שרציתי.
מזכיר לי שהרסו את קולנוע עדן בפתח תקוה וגיליתי את זה כשזה היה כבר מאוחר מדיי.
בכל אופן, פוסט מצויין עם סוף עצוב,
בבקשה תמשיך לצלם ולפרסם.
אפריל 19, 2011 at 1:25 am
לא נמניתי עם הדור שזכה להתבדר בדרייב אין. בשנים 2005 2006 הרביתי לנסוע ברכבת מחיפה לתל אביב ובחזרה ומדי פעם צילמתי את המגרש הריק תוך כדי נסיעה. הצטערתי שלא היתה לי אפשרות לעמוד על סוללת העפר ולצלם מקרוב – והנה מלאת את סקרנותי בצילומים נפלאים והסבר. תודה לך.
(שלחתי מיילים אחדים עם הצעה לבית קולנוע נטוש שלא מופיע באתר שלך -ולא ענית. התפלאתי לאן נעלמת. צור קשר אם יש לך עניין).
אפריל 19, 2011 at 7:06 am
שרון, מדבר אורבני אזוב ועצבת. תודה
אפריל 19, 2011 at 8:51 am
תודה למגיבים.
יעל -דווקא יש תכניות הבנתי מהעיתונות להפעיל מתישהו שוב את הדרייב אין. לא יודע אם זה ייצא לפועל. רוב משטח האספלט שם, עם הרמפות הקטנות, המבנה המרכזי הנטוש וזהו. אין מסך כמובן. צילומים נוספים של הדרייב אין עצמו ניתן לראות אצלי באתר אדריכלות נעלמת, לינקים כאן למטה, ויש גם צילומים שטרם הכנסתי לשם.
רונן- אסוציאציה מעניינת יש לך. יצא לי לא פעם "לחפש" שרידים, לא להאמין שמבנים כבר אינם בחיים ולצלם ערימות עפר ואבנים שבורות. המבנה אינו יצירת פאר ארכיטקטונית, ברור, זהו מבנה פונקציונלי קטנטן אך ניצב שם שנים ובנוי גם בצורה כזו שניתן היה לראות כמה מסלולי כניסה היו, כמה ביתני כרטיסים כך שניתן ללמוד על כמות הנכנסים למתחם בזמניו הטובים. כמעט אלף מקומות. מבנה פונקציונלי אך ייחודי, אין עוד דרייב אין בארץ, כך שזה היה מבנה הכניסה היחידי לדרייב אין בישראל. למה להרוס?
שים לב שמה שחשוב בכל זה שאני הייתי שם, לתעד, כמה פעמים במשך השנים האחרונות, כלומר בעצם התכווננתי כל הזמן להרס, אני זה שהכי פחות מתפלא עליו, ועדיין זה מרגיז אותי. בכל אופן- טוב שצילמתי, זה מה שאני עושה, אני שם במקומות הללו שחרב מונחת על צווארם גם אם זה לא תמיד באופק הנראה לעין.
שולמית תודה רבה על המילים. זהו הקונטראסט בין העולם הישן המוזנח והגוסס לבין העולם החדש המהיר הצרכני הצבעוני המזוייף והדורס.
גיא תודה. לכן זה חשוב שיש מישהו שכן מגיע וכן מצלם. מה זה קולנוע עדן?
http://israel-cinemas.blogspot.com/
ניצה טוב לראותך כאן שוב. שמח למלא את סקרנותך בעניין. אינני בודק כל יום מיילים בתיבה שלי באינטרנט זהב אך בדקתי שוב עכשיו לאור מה שכתבת ואינני מוצא שום מייל ממך לצערי. אנא שילחי לי מייל לג'ימייל שלי שהוא bddaba@gmail.com בכל מקרה עדיף, ואשלח גם לך משם עכשיו.
דודו- הגדרת את זה מעולה, בארבע מילים בלבד, תודה.
לינק לארבעת הצילומים שצילמתי שם בשנת 2004, הדרייב אין:
http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=1&area_id=5&sub_area_id=10&index=0
לינק לצילומים שצילמתי שם ב-2008:
http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=1&area_id=5&sub_area_id=478
אפריל 19, 2011 at 9:02 pm
התכוונתי לקולנוע הדר ברחוב מוהוליבר, איפה שהיום קניון ברוך
אפריל 19, 2011 at 8:52 am
כמה טוב שיש אותך, שלפחות נשמתך ומצלמתך בוערות ופועלות ונושמות
ואתה משמר לנו
את הזכרונות
שתמיד יהיה ערל-לב
שירצה למחות ולהשמיד
"הכסף מדבר / ודופק את כולנו מהר"
אפריל 19, 2011 at 9:00 am
תודה רבה בועז דיר, זה המעט שאני יכול לעשות, וכן, ערלי לב יש כאן הרבה, הרבה יותר מדי. דה ליסט ווי קן דו איז ווייב טו איצ' אד'ר…
אפריל 19, 2011 at 9:15 am
חשבתי על זה
בעקבות הצילומים שלך
ששום דבר לא נשאר כשהיה – מאז ילדותי ונעוריי ועד היום.
כאילו לא עברנו מהמאה ה-20 למאה ה-21, כאילו עברנו לגלקסיה אחרת
גלקסיית הכסף-מדבר וישן-מפני-חדש-נוציא/נהרוס/נשבור/נשמיד
שום תודעת שימור או כבוד למה שהיה.
אפריל 19, 2011 at 9:31 am
כל מילה שלך מדוייקת, לצערי, אלו פני הדברים, מציאות ישראלית של כוחניות, אלימות, מהירות, בצע כסף, יוהרה, הזנחה, רמיסה, התדרדרות, פוגענות, התעמרות, הרס וחורבן והכל בשם קידמה מפוקפקת, מופרטת, גסה, שרק מביאה לנו חיים יותר קשים עם פחות זכויות, פחות סיכוי לשרוד, לנו ולמבנים. הכל משתנה ואני ממש לא רואה שהרוב לטובה.
אפריל 19, 2011 at 9:24 am
שרון, זה פשוט קורע את הלב.
זה מתחיל עם השם, שכבר כשראיתי אותו במייל שלי נמלאתי כאב.
שם פיוטי, ועוד לא הבנתי כמה הוא קולע,
עד שראיתי על מי אתה מדבר. איזה מבנה חמוד, למי הוא הפריע לכל הרוחות?
והמפלצת המגעילה הזו שגירשה אותו, המבנה הדוחה שנועד לאכסן פרסומות מתועבות, הסמל הכי חזק לקפיטליזם הדורסני, הפרסומות שממלאות ודורסות את הנוף ורוגמות את העינים.
אוף זה יותר מסתם אובדן של מבנה קטן,
זה יותר מסתם רגע נוסטלגי וגעגועים לדרייב אין,
זה רגע סמלי מאוד מאוד שבו אתה מראה בצילומים שלך,
אחד אחרי השני,
איך אנחנו הולכים לאבדון,
ואין לנו יותר שומר.
אפריל 19, 2011 at 9:35 am
תודה רבה מיכל. מצטער שזה קורע את הלב, זו המציאות. מבנה הפרסומות אינו זה שבגללו הרסו אותו אלא בגלל כביכול עיקול בכביש החדש של היציאה לאיילון שבנו שם. אין לי בעיה עם היציאה לאיילון אבל יכלו להשאיר את המבנה על כנו, הוא לא ממש עמד בדרכם, כפי שניתן לראות בתמונות ממרץ. אבל כן, גם מבנה הפרסומות עומד כמו מראה, כמו מראה לחברה החולה שנהייתה כאן. מסכים איתך לגבי המשמעויות של מה שאני מראה כאן, את היטבת להגדיר זאת.
אפריל 19, 2011 at 10:05 am
wow
עוצר נשימה ומעלה זכרונות דרייבאין,
אבל אני מוכרחה להגיד – ואתה יודע שאני סנטימנטלית ונוסטלגית מאד – שדווקא ההריסה הזו לא
מרגיזה אותי או אפילו מעציבה, אני זוכרת כמה הקמת הדרייבאין במקום שדות חצבים הרתיחה את ההורים שלי אז. תרבות הדרייבאין הייתה אפיזודה תל אביבית חולפת , ככל שתהיה נוסטלגית ומחזיקה כמה זכרונות מאד פרטיים שלי, אני לא באמת באמת מצירה על חורבנה הפיזי, הצטערתי יותר כשהדרייבאין נסגר.
ובלי קשר הצילומים שלך….והפעם הנבחר הוא צילום מספר 3 🙂
אפריל 19, 2011 at 11:13 am
תודה חלי, יש לך עין טובה, אם בחרת את צילום מספר שלוש…
מקובל עליי לגמרי, שיש דיעה אחרת, גם מבין אותך, אין כאן עניין של נוסטלגיה וסנטימנטילות, רק מעט מזה, מבין שגם הדרייב אין עצמו הגיע ב-73 על חשבון טבע פורח, נקודה מעניינת, הרי שכבות, אין סוף להן, זו היתה אכן אפיזודה די קצרה ודי חולפת, תרבות הדרייב אין, שהגיעה מארה"ב, כאן זה תפס מעט וחלקית, אבל זה הדרייב אין היחידי שהיה, ואני סבור שכדאי לשמור את המעט שיש, אפילו כך, הרי זה רק מבנה כניסה שהיה, מבנה מרכזי נמוך, ומשטחי אספלט עם רמפות קטנות, המסך כבר מזמן לא שם. אני הייתי שמח אם היו מפעילים אותו שוב ורק שם, והייתי לוקח את ילדיי לראות שם סרט, נחמד דווקא. בכל מקרה, שימור או שיקום או שיפוץ או הפעלה מחדש או הריסה, העיקר שמבנה הכניסה הזה צולם ותועד.
אפריל 19, 2011 at 11:21 am
האמת, שחשבתי לכתוב שאני מתגעגעת וחבל שאין דרייבאין עכשווי, ויכול להיות ממש סבבה לקחת את זאתי – אם היתה מסכימה להראות עם אימה בציבור יו נואו,והבנתי שאין סיכוי היום.
ניסיתי לדמיין את כמות האלימות, גסות רוח, שלא נגיד אלכוהול והטרדות מיניות שהיא וחברותיה היו נתקלות בהם ואמרתי שעדיף לא. עדיף לשפץ את מערכת החינוך קודם. סדר עדיפויות 🙂
אפריל 19, 2011 at 11:22 am
נ.ב. וזה כל כל, כל כך קרוב לבית שלי, מרחק הליכה ממש, אפרופו צילום 🙂
אפריל 19, 2011 at 11:35 am
לקחת את זאתי… חחח, כן, אל תגידי לי שאתן לא יכולות פשוט ללכת ברחוב ביחד. מבין את הפחדים ממה שעלול, והצדדים השליליים, אך לא תמיד צריך לחשוב רק על הנלווים הבעייתיים הללו, הם לא תמיד שם. אני מקווה. אפרופו צילום… חג שמח אגב, וחג שמח לכולם
אפריל 19, 2011 at 12:30 pm
ככל שהרשימות מתרבות והצילומים נערמים מבינים שהמדינה בונה והורסת ובונה את עצמה בקצב מהיר כל כך שהזכרון מִטשטש אף הוא באותה מהירות. התיעוד והערת האגב של חלי, לגביי הוריה, רק מוכיחים עד כמה דבר שחשוב למישהו אחד יכול להיות חסר ערך בעיניי האחר. העין שלך לא מפספסת. חבל שהאחרים (ממסד וכו') – כן.
פעם היה לנו את הדרייב אין…
וחג פסח שמח,
אפריל 19, 2011 at 5:26 pm
החיים בהריסה….
שרון יקירי, אין מילים.
אפריל 19, 2011 at 7:37 pm
חזק ועצוב. מעודי לא הייתי בדרייב אין, ותמיד חוויתי אותו דרך סרטים ושירים, אבל בזכותך החוויה הזאת מוחשית יותר מקולנועית. תודה
אפריל 19, 2011 at 10:13 pm
אכן מכעיס ומעציב. כך משכתבים היסטוריה. ובמקום להשאיר ולשמר, ולכלול את הישן, ברגישות ובתבונה, בתכניות הפיתוח- הורסים ומשדרגים. תודה לך על עבודת התעוד הרגישה.
אפריל 20, 2011 at 8:16 am
תודה רבה לכם- יוסי, שולמית, איתמר ומירב, על התגובות, המילים, וחג שמח.
אפריל 20, 2011 at 10:14 am
לא רק לך אכפת. אני גם עקבתי אחרי המבנה כל פעם שחלפתי על פניו בנסיעה על כביש איילון. זה באמת חבל.
אפריל 20, 2011 at 10:22 am
שרון, אתה מתעד בחסד!!!
עוד פרק בהיסטוריה שלנו שנעלם, וחבל..
שי
אפריל 20, 2011 at 10:42 am
מעניין שבארה"ב יש בשנים האחרונות רטרו של קולנועי דרייב-אין. עדיין מופעלים כמה מאות מתוך האלפים שהיו שם בימי הזוהר של שנות ה-50 וה-60. לכאן עשה הדרייב-אין עליייה מאוחרת, ודי צולעת. לא שצריך לקדש את המקום, אבל עם כל הידע של התקת מבנים ושינועם, אפשר היה לחפור תחת השער ולחזור ולנטוע אותו כמבנה דקורטיבי שמתכתב עם העבר, בלבו של הפרויקט החדש, שמן הסתם ייקרא "מתחם/מגדלי/קריית דרייב-אין". התצלומים כמו תמיד שרון, מרגשים. תודה
אפריל 20, 2011 at 1:44 pm
תודה מיכאל, תודה שי, תודה דוד. היה אפשר לשנע אותו אבל היה אפשר גם להשאירו במקומו, הוא לא הפריע לכביש שנסלל לידו וגם לא לכביש השני הסמוך. הוא ניצל. לזמן קצר. עמד על תילו. אחר כך פתאום נהיה תל עפר בעצמו. אחרי שכבר שרד את הסלילות החדשות שבסמוך אליו. לא ברור העניין הזה. סתם כנראה הפריע לקבלן בעין. למישהו. כנראה לא סתם.
אפריל 22, 2011 at 12:43 pm
ברור שצילומים כאלה מעוררים המון רגשות בעיקר של עצב על מה שהיה ואיננו ולא יהיה יותר. זה בעצם סיפור חיינו. כמו שאנחנו מתעדים את עצמנו, אחרת איך נזכור איך ננחיל לדורות הבאים? תמונות הן המצבה הכי טובה, ומה שאתה עושה הוא ייחודי רק לך או למעטים בכלל. זכיתי להנות מהדרייב אין, בזמנו הוא היה ייחודי בסצינה התל אביבית. עם השנים הוא נזנח והוזנח ועכשיו נימחה מעל פני האדמה.
אפריל 23, 2011 at 9:57 pm
באיחור של כמה ימים הגעתי. אני זוכרת במעומעם את הדרייב אין מילדותי. לא סגורה מה דעתי על הקונספט. בכל אופן, הגרפיטי הירוק בתמונה 7 מאד יפה בעיניי. למרות שזה ונדליזם והכל.
אפריל 24, 2011 at 7:42 am
תודה אורית. נתיועג, הצילומים, הם לט אר המצבה הכי טובה אלא הכי חשובה, הכרחית לדורות הבאים.
תודה תמי. אין האיחור חשוב. מסכים איתך לגבי הגרפיטי הירוק. הוא יפה. גרפיטי זה גם אמנות, לפעמים, ולגמרי.
אפריל 24, 2011 at 7:44 am
התיעוד, הצילומים, הם לא רק המצבה הכי טובה… – זה מה שהיה אמור להיות כתוב שם…
יוני 11, 2011 at 7:42 am
תודה על התמונות המעניינות ועל הבלוג אותו קראתי בשקיקה…
למי (כמוני) שגדל באזור רמת אביב וזוכר את הדרייב אין כשעוד היה קולנוע פעיל (וגם להיט פופולארי בתחילת דרכו), המראות די קשים.
אני מצטרף לדברים שנכתבו כאן ע”י bddaba
"מציאות ישראלית של כוחניות, אלימות, מהירות, בצע כסף, יוהרה, הזנחה, רמיסה, התדרדרות, פוגענות, התעמרות, הרס וחורבן והכל בשם קידמה מפוקפקת, מופרטת, גסה, שרק מביאה לנו חיים יותר קשים עם פחות זכויות, פחות סיכוי לשרוד, לנו ולמבנים".
מזווית של מי שכבר לא חי בישראל הרבה שנים, אני יכול רק לומר בעצב שישראל מתדרדרת במהירות בהרבה תחומים. היא רוצה להיות מדינה מפותחת – השייכת ל"עולם הראשון”, אבל בפועל יוצא שהיא נהפכת בהתמדה לעוד אחת ממדינות העולם השלישי…
יוני 11, 2011 at 8:50 am
תודה לך ישראלי לשעבר. bddaba זה השם/קוד/ניק ניים שלי כאן, זה שרון רז… סליחה שזה לא תמיד ברור… מבין אותך לגמרי לגבי מה שאתה כותב על התדרדרות ישראל מהפרספקטיבה שלך, ה"חיצונית", ניתן גם לחוש ולהבין זאת מכאן, מ"בפנים".