מבנה בריטי חלוד שקפא בזמן – על סיפורו יוצא הדופן של קולנוע "ירקון" בראש העין

זהו סיפור מרתק ויוצא דופן על מבנה בריטי ישן, נטוש וחלוד שקפא בזמן. במהלך תשע השנים האחרונות צילמתי אותו כמה פעמים מבחוץ וחיכיתי להזדמנות לצלם אותו מבפנים. חיכיתי בסבלנות. המבנה היה תמיד סגור, אטום ובלתי ניתן לחדירה. בסופו של דבר הסתבר שהמפתחות היחידים היו אצל האדם היחיד שראוי שאלו יהיו אצלו וזהו חיים מליחי, אחד משלושה יזמים, מנהלים ומפעילים של בית קולנוע "ירקון" בראש העין- היחיד בעיר מאז ומעולם. בחודש ינואר השנה קבעתי עם חיים מליחי לתעד בתוך המבנה, היה זה יום הבחירות לכנסת, יום שבתון, אותו ניצלתי לצילום, אחרי ההצבעה בקלפי. במקרה לא שכיח זה גם בני הגיע איתי כך שגם הוא חווה את המקום העזוב, הסגור ובמידה מסוימת גם השמור, כאילו קפא בזמן, עם תוספות לשלשת יונים, לכלוך ואבק של הזמן שעבר.

יזמי, מנהלי ומפעילי בית הקולנוע היו חיים מליחי, יעקב בן שאול ז"ל ועובדיה גמליאל ז"ל. הקולנוע הכיל 450 מושבים ולדבריו של חיים מליחי התקיימו בו חוץ מהקרנות סרטים גם הצגות, אירועים ומופעים שבהם הופיעו מגדולי הזמר המזרחי לדורותיו כולל שושנה דמארי, זוהר ארגוב ועפרה חזה. המבנה היה כאמור מבנה בריטי ששימש כמועדון חיילים וכנראה שהתקיימו בו גם הקרנות סרטים מוקדמות, אך היתה לו במקור ריצפה שטוחה וספסלים. בהמשך, אחרי תום המנדט, שימש המבנה כבית תמחוי לעולים החדשים. בהמשך כנראה שהתקיימו בו לתקופה קצרה מאוד שוב הקרנות סרטים, אם מטעם ההסתדרות או ע"י גורם פרטי ואחר כך כנראה ננטש לתקופה קצרה. או אז יזמו השלושה ב-1955 הקמת בית קולנוע במקום, יצקו בעצמם את ריצפת הבטון המשופעת וכך פתחו את קולנוע "ירקון" שהיה מרכז תרבותי בעיר, בית קולנוע קטן אך מיתולוגי מבחינה מקומית. ב-1980 שכנע חיים מליחי את שני שותפיו לסגור את בית הקולנוע אחרי שחש כי מצב המכירות יחמיר עוד יותר אחרי שבסוף שנות השבעים כבר החלה ירידה בכמות מכירת הכרטיסים. כך נסגר בית קולנוע מיוחד זה ב-1980 ונותר חתום, סגור ומסוגר מאז, כ-33 שנה, עד עתה.

חיים מליחי בכבודו ובעצמו ליווה אותי בעת שהותינו, שלי ושל בני, במבנה וגם הסביר ופירט על מגוון דברים. כמובן שחלק משמעותי בסיור התיעודי היה להיכנס לחדר המקרין הקטנטן, מהקטנים שהייתי בהם, לתעד אותו ולקבל הסברים על כך שמעבר להיותו אחד משלושת היזמים והמקימים של בית קולנוע זה הרי שהוא גם הפעיל את המקרנה היחידה, היה בעצמו המקרין, וגם גלגל את סרט התרגום המלווה. הוא הודה בפניי שלא ידע אנגלית טוב אך עשה כמיטב יכולתו "לזרום" בהתאמה עם העלילה. באופן נדיר בפוסט זה מופיע אדם בצילומים, זהו חיים מליחי, אדם שראוי לכבוד הזה ולהערכה רבה של ציבור רחב, הוא ביקש ממני לצלם אותו בתוך המבנה ואני משתף חלק קטן מצילומים אלו כי זה הולם, מתאים, מכבד ונכון כאן לטעמי. הוא ממקימי, יזמי ומפעילי בית קולנוע מיוחד זה והכבוד מגיע לו.

מקרה זה גם מציג בין השאר את השפעתה של פעילותי הצילומית-תיעודית והאינטרנטית על מה שקורה בשטח. באופן עקיף או פחות עקיף, לא תמיד ברור, אבל השפעה חשובה, אין ספק. צילמתי את בית הקולנוע כבר ב-2005 והעליתי תוצרים לרשת לאתרי "אדריכלות נעלמת". אז לא ידעתי עדיין בוודאות שהיה זה בית קולנוע כי הוא נראה אחד מכמה מבנים בריטיים הפזורים ברחבי ראש העין שהיתה בסיס אחד ענקי של הצבא הבריטי בזמנו. בהמשך צילמתי אותו שוב, מבחוץ, ב-2008, סשן שגם הוא הועלה לאתר, ואז כבר ידעתי בוודאות שהיה זה בית הקולנוע היחיד שהיה בראש העין. בהמשך הקישור גם הועלה לאינדקס "בתי קולנוע נעלמים בישראל", שגם הוא שלי, פרי עבודת מחקר בשטח של תשע שנים ויותר. בסופו של דבר גם החשיפה שלו על ידי ברשת לאורך זמן, ודברים כאלו מתגלגלים ומתגלגלים, כנראה עזרה לכך שהמועצה לשימור תשים שם בסופו של דבר ואחרי שנים שלט כחול שמביע את הרצון והכוונה לשמרו פיזית ולהגן עליו, ועל השתלשלות העניינים. החדשות האחרונות הן שהעירייה בראש העין דרשה להחזיר את המבנה לרשותה ומתכוונת לשפץ אותו ולפתוח אותו שוב לטובת הציבור כסינמטק וסוג של אולם תרבות מקומי. סוג של נס קטן. שמח על הבשורות ובעיקר שמח על כך שיצא לי לתעד אותו בצילום בדיוק בנקודה בזמן שבו עמד אותנטי לחלוטין, לפני שינוי.

ממש בימים אלו נמכרים הכיסאות, וכפי שבישר לי חיים מליחי בעצמו- האולם עכשיו ריק, אחרי שהיה מאוכלס בכיסאות משנת 1955. הכיסאות היו מקוריים של קולנוע מוגרבי בתל אביב, כיסאות עץ משנות השלושים שאחר כך גם רופדו עם סקאי. המצב היחיד שהם היו ראויים וחשובים בעיניי היה המצב שבו הם היו כל השנים בתוך בית הקולנוע, וכך גם הנצחתי אותם. מה שעושים איתם עכשיו אינו מעניין אותי כלל, עכשיו זה רק חפץ, אביזר, שהוצא מהקשרו, מהתוכן האותנטי שלו ,וככזה אין לו ערך ממשי בעיניי. הכיסאות יימצאו את עצמם כפריט נוסטלגי בסלונם של אלו שיש להם אמצעים לרכוש אותם ולהשוויץ, כנראה גם אלו שמעולם לא היו בתוך בית הקולנוע עצמו.

*

כל הצילומים הוקטנו משמעותית על ידי כדי להתאים לגלישה כאן בבלוג. כל הצילומים צולמו על ידי- שרון רז. אין לעשות בהם כל שימוש ללא אישור מפורש בכתב.

*

שלושה צילומים נבחרים מהסשן הראשון ב-2005:

*

20 צילומים נבחרים מהסשן השני ב-2008:

*

107 צילומים נבחרים מהסשן השלישי בינואר השנה:

*

*

קישורים:

חלק מהסשן הראשון שצילמתי במקום בשנת 2005 ומופיע מ-2005 באתר "אדריכלות נעלמת" – כאן

חלק מהסשן השני שצילמתי במקום בשנת 2008 ומופיע מ-2009 באתר "אדריכלות נעלמת" – כאן

אינדקס "בתי קולנוע נעלמים בישראל" שבו מופיעים לינקים לסדרות צילומים שלי מבתי קולנוע שונים – כאן

צילום ישן ונדיר של מנהלי ועובדי קולנוע "ירקון" בראש העין – כאן

צילום ישן ונדיר של תעודת נציג הקולנוע של עובדיה גמליאל ז"ל ,ממנהלי בית הקולנוע – כאן

כתבה של גילי כהן ממדור סוף שבוע של עיתון הארץ על בית הקולנוע – כאן

כתבה מפברואר 2013 בעיתון לוקאל, ופורטל אינטרנט מקומי- פתח תקווה – על השיפוץ המיועד – כאן

* * * * *

מניח שכמה וכמה מכם זיהו כאן כמה צילומים מהסשן החדש, כי יש כמה צילומים שמופיעים מודפסים ומוגדלים בתערוכה הנוכחית שלי. תערוכת היחיד השנייה שלי "היכלות נטושים / שרון רז" (אוצר- ערן טמיר טאוויל) עדיין מוצגת בגלריה של בית האדריכל- עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל- ברח' המגדלור 15 ביפו. התערוכה פתוחה בימי חול רגילים, א'-ה'- בין עשר בבוקר לחמש אחר הצהריים (יום ב' עד שבע בערב), נמצאים שם אנשי עמותת האדריכלים, אני לא שם בזמנים אלו. מעבר לכך אני נמצא שם לפעמים בערב או בשבתות, אני מגיע, פותח את הגלריה וסוגר אותה אחר כך. ניתן לנסות ולתאם איתי מראש או בעיקר לשים לב לעדכונים שלי בפייסבוק. כולכם מוזמנים, זו לא תערוכה שיש כל יום, גם לא כל שנה, וההדים לה נרחבים וחמים.

ב-18 לאפריל, יום חמישי, בשמונה בערב, תינעל התערוכה בערב עיון מומלץ שבו אדבר אני וכמו כן אנשי ארכיטקטורה וקולנוע. כדאי מאוד להגיע. חג שמח.

* * * * *