הייתי חייב לראות אותו ומהר. זה היה בספטמבר 2009. ברגע ששמעתי עליו מיהרתי. אמפיתיאטרון נטוש. רמת גן. אין ספק. לבי פעם בגלל ההוא. בגלל האמפיתיאטרון הפתוח ההוא. אורון בפתח תקווה. הנה שמועה על אחד ברמת גן. פתוח, קייצי, שהקרין סרטים, שנטוש הרבה שנים. הגעתי. החניתי. הקיר החיצוני על המדרכה. די נמוך, ועם ציורי קיר. אחר כך הספסל של ביאליק. הוא ישב כאן כשגר ברמת גן. הנה חומה, והנה פתח צר. אני נכנס לעולם נעלם. עולם שקפא בזמן. חלל פתוח מוגדר בחומות. גבעה. שורות ספסלי אבן ארוכים. במה, גגון, חדרי הלבשה, חדר מקרין, מרפסות, חדר קופות הכרטיסים והרבה צמחייה. הכל שקט שקט. כמעט דומם. רק ציפורים ועלים. רק עצים ואבן. הדי זיכרון לא שלי, נוף ודממה.
קצת היסטוריה מאתר "טבע ונופים בישראל":
"גן אברהם. מהגנים ההיסטוריים ברמת גן. הגן הוקם ב- 1940 ונקרא בתחילה גן הניצחון. בשנת 1946 נקרא הגן ע"ש אברהם קריניצי, ראש העיר הראשון, לרגל יום הולדתו ה- 60. בגן נמצא ספסל ביאליק ומאחוריו אמפיתיאטרון מגודר ונטוש. הספסל המגודר מנציח את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שנהג לנוח בגן זה בתקופת מגוריו ברמת גן. חלקו המזרחי של הגן, ליד ספסל ביאליק, מחולק לשניים ע"י אמפיתיאטרון נטוש ומוקף חומה (בקיר האמפיתיאטרון הפונה לרחוב נמצאים תבליטים של הצייר שלמה כץ). האמפיתיאטרון העזוב הוקם ב- 1947 ושימש לפעילויות תרבות שונות. בקיר הפנימי של האמפיתיאטרון נמצא תבליט המנציח את רבקה משקה את אליעזר עבד אברהם. כיום האמפיתיאטרון אינו בשימוש והוא נעול."
מאתר "החברה להגנת הטבע":
""גן אברהם" הוא חלק חשוב ממערכת של גנים ושדרות שהקים ראש העיר הראשון של רמת גן, אברהם קריניצי. מערכת זו מייחדת את העיר רמת גן ומשמשת דוגמא ייחודית לתכנון היסטורי לטווח ארוך המתפקד עד היום. הגן ממוקם על גבעת כורכר המתנשאת לגובה של 60 מ', שהינה אחת מגבעות הכורכר ההיסטוריות הבודדות שנותרו ברמת גן. בתחומי הגן, המשתרע על פני 18 דונם, מצויים אמפיתיאטרון רחב ידיים שבו נהגו לערוך בעבר מופעים ומסיבות, ומצבת זיכרון לחללי מלחמת העצמאות. בשטח הגן מצויים למעלה מחמישים מיני צומח טבעיים ועוד ארבעה מיני בעלי חיים מקומיים."
ומאתר "בית אברהם קריניצי – עמותת בית הראשונים ע"ש אברהם קריניצי – מוזיאון וארכיון לתולדות רמת-גן":
"האמפיתיאטרון הוקם בגן אברהם בשנת 1947, הכיל 550 מקומות ישיבה ובמשך שנים שימש כמרכז לפעילויות תרבות שונות כמו מחזות מוזיקליים, מופעים, קונצרטים, טקסי סיום של בתי ספר ועוד. על קיר בחזית האמפיתיאטרון הייתה קבועה טבלה ענקית ובה חקוקה תמונה תנ"כית: אליעזר עבד אברהם עומד ליד גמלו ומבקש מרבקה "הגמיאיני נא מעט מכדך" והיא עומדת עם הכד בידה ומשקה אותו ואת גמליו. תמונה זו נועדה לסמל את רמת-גן היושבת על מעיינות מים וכרי דשא והמושיטה כדה השופע לצמאים, דהינו רמת-גן מציעה תמיכה ואפשרות לחיות בה ולהיבנות בתוכה לכל המבקש. עם בנייתם של אולמות מודרניים וממוזגים רבים ברמת-גן נזנח מקומו של האמפיתיאטרון וכיום הוא אינו בשימוש, אך מראה הטריבונות, הבמה והתמונה הנשקפים דרך השערים הסגורים משמשים זיכרון מתוק להווי התרבותי שרחש אז ברמת-גן."
עכשיו ניתן לתמונות לדבר:
1 החזית לכביש
2 ציור הקיר
3
4
5 ספסל ביאליק
6 הכניסה הצדדית
7
8
9 תבליט האבן
10 חורי חדר המקרין מלמעלה
11
12
13
14 הרבה זמן נטוש
15 מתחת לבמה חדרי הלבשה וחדרים טכניים
16 החברות הסלולריות מתחמנות בכל מקום בו אפשר לזרוע קרינה
17
18
19 קצה איזור עליון ימני
20 מרפסת עליונה
21
22
23 אחד משני שערי כניסה יציאה מצידי הבמה
24
25
26
27
28
29
30
31
32
בום!
זו לא תמונה שלי אלא צילום ארכיון ישן משנת 1955.
קיבלתם בום בלב ושוס בראש?
33
34 חדר המקרין
35
36
37 מהמרפסת
38
39 חדר קופות הכרטיסים
40
41
42
43
44 הקופות מבחוץ, בחלק הנמוך של המתחם, אלו קופות נוספות על אלו שלמעלה
45
46
47 המעבר הצמוד לחדרי ההלבשה והאיזורים הטכניים
48
49
50
51
52
53
54
55
56
57 מירמה
58 מחווה
59
כל הצילומים צולמו על ידי, שרון רז, במהלך יום בספטמבר 2009. כולם הוקטנו בגודלם ובאיכותם כדי להתאים לגלישה ברשת. כל סט הצילומים המלא נמצא
כאן באתר "אדריכלות נעלמת". כמו כן,
כאן כמה צילומים מהחלק המערבי של הגן.
אתם יודעים, בסופו של דבר, יהיה המושחת, התחמן, העסקן, הנדל"ניסט, האיש הרע שיגרום לכך, בעזרת שחיתות מקומית והון שלטון, שהמקום הזה ייהרס וייכחד לעד ובמקומו יגיעו המגדלים. לא אם נעמוד חזק. הרי זה לא מבנה "פוטנציאלי" ש"תקוע" בריקמה עירונית טיפוסית, אין כאן אפילו כיסאות שבורים, יש "רק" מקום, חלל פתוח, ספסלים, במה ואוויר, עצים ואור. לא נדרש הרבה. באמת שלא. נשגב מבינתי. לא מצליח להבין. קצת מעוף של ראש עיר ושל חברי עירייה, קצת יוזמה ורצון טוב והמקום קם לתחייה. למי זה יפריע? לארבעה שכנים לישון בערב?
סוד ההיגיון הנעלם.
מאי 6, 2010 at 2:53 pm
תודה על הרשימה החשובה. ישנה חשיבות גדולה להתבונן דווקא במקומות שממש קרובים אלינו ומצויים במצב מחפיר. אולי אין כבר מה לעשות עם כזה אמפי, כי רב האמפים בארץ או שעומדים נטושים או שפועלים רק פעם בהרבה מאד זמן. הסיפור של האמפי זה כמו הסיפור של בתי העם, בתי הקולנוע וחדרי האוכל בקיבוצים – הייעוד המקורי שלהם כבר פס מן העולם אבל למרות זאת בשום מקום לא עולה דיון אמיתי ורציני סביב השאלה מה לעשות איתם. בנתיים נשארה לנו רומנטיקה. ושוב – תודה על הרשימה.
מאי 6, 2010 at 3:01 pm
איזה בזבוז זה שהאמפי לא פעיל… 550 מקומות זה 550 אנשים שהיו יכולים ליהנות ממיטב ההופעות, במקום להידחס באיזה בארבי או ברלה או ב' אחר שטוב יותר לחורף.
חוץ מזה, אהבתי את הסדר שבו הצגת את התמונות, הפתיחה והסיום דומים ובאמצע יש בום, כמו שכתבת 🙂
מאי 6, 2010 at 3:28 pm
איזה דז'ה וו לילדות (גם בכפרסבא היה כזה),
ואיזה תבליט נאיבי ומתוק של שלמה כץ,
ואיזה מקום יפיפה, וצילומים יפים,
ואיזה איזה איזה איזה ב י ז ב ו ז !!!!
מאי 6, 2010 at 3:30 pm
אחלה פוסט כרגיל – תמונות מדהימות.
מאי 6, 2010 at 3:46 pm
אוי . איזה כאב ואיזה געגוע.
שם גדלתי.
על הגבעה הזו.
גן אברהם היה מגרש המשחקים שלי. הדרך לבית הספר. הדרך הביתה. פטפוטים, אהבות, מריבות איסוף חרובים איסוף קרפדות מהבריכות והתעלות (גם בצד האחר של הגן שלא צילמת) לד"ר מלחי שהייתה לו מעבדה והן שימשו לבדיקת הריון והוא נתן לנו 25 גרוש עבור קרפדה נקבה ובקבוק מים צבעוניים למי שעמד בגבורה בבדיקת דם. ועל הבמה הנטושה הזו הינו לפעמים מופיעים לפני ההורים למשל בחג השבועות. והמון סרטים של גדולים בערבי קיץ קסומים. פעם ראשונה ראיתי שם סרט הודי, והשיר איצ'קדנה שמתקשר מיד למושבי האבן האלה. ומערת השודדים ( אמיתית) שנמצאת מתחת לאמפי, כך קוראים לו הילידים. המקום הזה הוא חלק נכבד ממאגר הזכרונות והאוצרות הפרטיים שלי. הרבה זמן נצמדתי למקום הזה עד שהרחקתי. וגם בתי בילתה חלק מילדותה באמפי וגם בגן, בדרך לבית הספר ( שאולי גם ממנו נשארו שרידים מעברו המפואר. במעבר מהיר ברחוב מה שרואים זה חוסר חן. כמעט רק עצי הזית לכל אורכו נשארו כפי שהיו מאז ומעולם). ציורי הקיר המתפוררים הן שיפוץ, לא מוצלח לטעמי, שנעשה לו לפני שנים כשניסו לשקם ולהפיח בו רוח חיים. הם דווקא פוגמים במבנה הפשוט והנעים יותר שנשאר חרוט בזיכרוני. כל מיני שיפוצים מבוטנים נעשו לו לגן משני צידיו ופגמו בו יותר ויותר.
קורע לי את הלב לראות אותו כל כך פצוע .
הורס אותי לחשוב מה מתכננים לעולל לו.
תודה גדולה על העין החומלת שלך. אני אשמור לי את התמונות האלה .
מאי 6, 2010 at 3:47 pm
את התגובה שלי כבר כתבת בסוף
שוב מקום מדהים ונפלא שאפילו יכול להיות קסריה מספר 2
ואנשי הנדל"ן רוצים אותו בשביל בניית גורדי שחקים למיניהם.
קרית קירניצי ידועה כמקום איכותי ונפלא. ואני מאוד מקווה
שיש שם אנשים שיתנגדו לעניין הזה.
תמונות יפות וכואבות
מאי 6, 2010 at 3:52 pm
ידידי, אם אתה שוב בשטח העירוני שלי אנא קח אותי בחשבון
המקום היה בית מדרשי לסרטי הגל החדש הצרפתי ומה לא
מאי 6, 2010 at 4:16 pm
הי שרון,
כבר פוסט שאני שאתה שב ועוסק בשיפולי עולם הילדוּת שלי
ביליתי שם הרבה מאוד כילד בעיקר, על הקו המשולש הדמיוני בין גן העליה השניה בגבעתיים, גן הקופים ברמת גן, וגן אברהם [אולי גם גן הצופים ברמת גן, אבל לשם הרחקתי רק לעתים נדירות].
אני חושב שאלמלא נסיעות באוטו עם ההורים הייתי יכול לחשוב שאלו הם גבולות העולם, הנישא על גבו של צב.
בכל מקרה, גם הרשימות על "עלית" וגם על "גן אברהם" נגעו לי בכמה וכמה זכרונות, הנעים על הקו שבין חיוך ובין עצב.
תודה.
מאי 6, 2010 at 4:36 pm
התמונות נהדרות!!!! רחומות והתמונה ששמת מהעבר מעצימה את הגעגוג… האמפי מחזיר אותי לאורון ולאבא של שמוליק ורן "המקרין" ולתחנת מכבי האש שליד ול"שדה הגדול" שממול שם אספנו ראשנים ועשינו מדורות ל"ג בעומר. תודה על המסע לארץ הזכרונות…
מאי 6, 2010 at 7:14 pm
תמונות מופלאות כתמיד. אניגמה איך זה שלא יודעים לחשוב-מחדש על כל המקומות הללו. הפאשיזם מבצר לו אתרי מורשת, חלקם ראויים וחלקם לא, ושאר הציבור מנומנם.
מאי 6, 2010 at 9:49 pm
בציור קיר יש המון חן, קצת הירוגליפי קצת פסיכדלי בסגנון צוללת צהובה.
הגדר הדוקרנית סביב הספסל של ביאליק הזכירה לי את גנו של הענק של אוסקר ויילד. ביאליק כענק אנוכי שלא נותן לאף אחד לשבת על הספסל שלו ולהרהר. מנופח ומטופש.
ובכל מה שמבצבץ וצומח מהמדרגות הפעם יש איזו שעירות אנושית מוזרה.
ותודה על הטיול.
מאי 6, 2010 at 9:50 pm
איזה יופי. באמת סוד הגן הנעלם. איפה זה נמצא בר"ג? ניסיתי לקרוא את שם הרחוב באחת התמונות ולא הצלחתי.
מאי 7, 2010 at 4:12 pm
איזה יופי של פוסט לפתוח בו את השבת.
האם יש עוד פרטים או תמונות ישנות של המקום ומתי ולמה הוא הפסיק לפעול?
לדעתי אחת מהסיבות שמקומות כאלה לא פעילים היום היא של בעיות רעש וחנייה (השכנים מתלוננים)
מקום כזה יכול להיות כייפי.
יש עוד אחד קטן יותר בפארק הלאומי שגם כן הפסיק לפעול לדעתי.
בהקשר לפוסט הזה ולקודם על עלית-כנראה שלרון חולדאי ולצבי בר יש פטיש של בנייה כמו שנכתב פעם.
לבעל הבלוג יש לעומת זאת פטיש הרבה יותר נחמד של חדרי הקרנה ואולי בגלגול הקודם הוא היה מקרין.
מאי 7, 2010 at 9:40 pm
מיכאל תודה. אני לא לגמרי מבין מדוע אי אפשר לעשות איתו משהו שוב לטובת הציבור. אני חושב שיש קצת הבדל בין חדרי אוכל בקיבוצים שבאמת כנראה סיימו תפקידם בכמה מקומות, עקב ההפרטות וכ"ו לבין בתי קולנוע. קולנוע לא מת. הקולנוע חי, פשוט בהיכלים נוצצים יותר. הפונקציה של לראות סרטים ולשתות עם זה לא נעלמה. היכלי העבר נטושים כי התפנקנו, וגם יש עוד כמה סיבות. מה לעשות עם כל אלו, זה דיון שחייב לקרות מתישהו. חייב.
גלית תודה. בזבוז אטומי ומשווע. חבל. ואכן יש קצת סדר בכל ה"סיפור" הזה כאן, אם כי הסיפור האמיתי הוא בשטח.
ירח כתום תודה. בזבוז לגמרי כאמור. כפר סבא. דיברנו על זה, כן.
אורבקס תודה. המחסנאית תודה. היה כייף לאללה לקרוא על כל הזכרונות המבעבעים. קצת עצוב. הפתעת אותי שציורי הקיר הם לא אותנטיים. הייתי בטוח שכן משום מה. תודה על כל מילה.
יעל תודה. מקווה שאף תכנית לא תקרום עור ובטון. קיסריה 2 זה היה אך כנראה לא ממש יכול להיות שוב. רעש מסוג כזה לא יעבור כאן בגלל שכנים. תיאורטית זה אפשרי אבל הקרנה חוזרת של סרטים למשל, זה יכול להיות, אולי גם הצגות, מה רע? אולי פעילויות יותר שקטות יתאימו כאן, ולא בין שתיים לארבע…
שולמית תודה. לא ידעתי שזה האיזור שלך. גל חדש צרפתי באוויר הפתוח הקייצי נשמע טוב. כייף לך שגם את חווית את המקום.
שועי תודה. הנה גם אתה מהאיזור. יותר צעיר אולי. אהבתי כל מילה שלך.
גלית תודה רבה. אל תזכירי לי שוב את אורון… פצע עמוק. לא יודע מי זה המקרין ומי הוא אבא של שמוליק אבל השטח הגדול ליד, של המדורות בודאי שכן, כנ"ל עם תחנת מכבי האש עליה השלום
דוד תודה. זו באמת אניגמה. מדינה עם מוחות מבריקים, ממציאים ומדענים, ועל זה לא מסוגלים לחשוב. אני חושב שחלק גדול מאתרי המורשת של התכנית החדשה ראויים בהחלט אבל זה לא פותר מלפתור הרבה סוגיות אחרות של מבנים רבים אחרים שצריך לחשוב לשמר או לתפעל אותם מחדש.
מרית תודה לך, על כל מילה בהשקפת העולם הייחודית שלך. לא חשבתי על הצוללת הצהובה דווקא, מעניין. ברור שהספסל נראה קצת מגוחך וכה לא אותנטי. הוא ישב כאן ב-1933, ומאז אלו לא אותם אנשים ולא אותו ספסל, וגם לא אותו הנוף.
תמי תודה, רמת גן, רחוב שרת, אם אני זוכר, פשוט גן אברהם, משני צידי הכביש.
רונן תודה, אין לי עוד פרטים ומידע לצערי. לצערי רעש וחנייה אלו בדיוק הסיבות העיקריות כנראה, לפחות חלק מהן. כולם נהיו מפונקים כאן. שכן אחד לעומת ציבור שלם. אוטו שבא במקום הליכה ברחובות. לא מכיר את זה שבפארק הלאומי. פטיש בנייה, זה יש להרבה עסקנים, ראשי עיריות ותחמנים למיניהם. וכן, לי יש שריטות אחרות. מקרין, אולי, יכול להיות שזה באמת מה שהייתי בגלגול הקודם, מה רע, שקט שם למעלה, חוץ מהמכונות הקרנה, אפשר לצפות מלמעלה על הרחוב והכניסה, מבפנים על היושבים, על הסרט, עבודת סולו סיזיפית, מיוחדת ושקטה…
מאי 7, 2010 at 11:23 pm
מדהים, כמו מסע בזמן – בדיוק אני עורכת ספר זיכרונות של אישה בת 80 שסיפרה איך בערך לפני 60 שנה הכירה את בעלה בקונצרט באמפי הזה. אנמי ברשותך שולחת את הקישור לבן שלה.
מאי 8, 2010 at 8:34 am
תודה שחר, נו, אז גם הכירו כאן היכרויות רומנטיות לטווחים ארוכים, שילחי את הקישור, בשמחה כמובן
מאי 8, 2010 at 9:47 am
תמונות חזקות מאוד. כל כך חזקות עד שהן הופכות אותי למורבידי.
אחד מסימני ההיכר של האימפריות הגדולות היו סימני ההתפוררות שבאו תמיד בסופן ובישרו את קיצן.
ישנו משהו מאוד עצוב ומכמיר לב בחורבות של בניינים ומונומנטים שמבקשים להנציח את הארעי והחולף.
יש בהם משהו שאומר לנו: "כזהו האדם. היום הוא כאן ומחר איננו עוד".
אך הבעיה איננה קיימת רק בכך שהמקום חרב ומוזנח, אלא בעיקר בחוסר הכבוד שלנו לנוכחותו של העבר בתוך גבולותיו של ההווה.
אנחנו חיים בתקופה כל כך נמהרת וממהרת לאנשהו, בעיקר כדי לכבוש ולדכא ולצרוך, עד שאין לנו צורך או זמן לעבר. כאשר אתה רואה את כל אלה בהכרח אתה מבין שיש לך כאן מצב של חברה שלוקה בנפשה, שבאמת לא מבינה שבלא עבר לא יהיה לה גם עתיד.
לאנשים שחיים בתקופות כאלה ונחנו בכישורי צְפִיָה לא נותר אלא לשבת בבית ובעיקר לחכות. לצפות לבואם של הברברים:
בְּצִפִּיָה לברברים
אָמַרְנוּ- יוֹם אֶחָד הֵם יַגִּיעוּ
יוֹם אֶחָד תַּבְשִׁיל הַצִּפִּיָה
וְתִקְרֹם עוֹר וְגִידִים וּמַכְאוֹב
וְתִהְיֶה לַחֲרָדָה אֲיֻמָּה.
אָמַרְנוּ- יוֹם אֶחָד הֵם יַגִּיעוּ
חֶרְדָּתֵנוּ תִהְיֶה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת
מִנֶּגֶד, שָׁנִים מְטַפְטְפוֹת
כְּמוֹ טִפּוֹת אִינְפוּזְיָה-
זְמַן קָצָר שֶל חַיִים וְחִטָּה שֶׁבָּשְׁלָה
וְשִׁבְעַת הַמִּינִים בֵּין שָׁמַיִם
כְּחֻלִּים וְחֲרוּלֵי קַיִץ.
אָמַרְנוּ- יוֹם אֶחָד הֵם יַגִּיעוּ
וְלִפְעָמִים הָיָה מִי מֵאִתָּנוּ אוֹמֵר נוֹאָשׁ
שָׂם קֵץ לְחַיָּיו אוֹ כּוֹתֵב שִׁיר
אוֹ חוֹרֵשׁ שָׂדֶה אוֹ בּוֹנֶה בַּיִת.
רַק שְׂנָאוֹת אֲפֵלוֹת נֶאֶגְרוּ
בְּמִסְתְּרֵי חוֹמוֹת הַלֵּב
וְלֹא יָכֹלְנוּ לְהַבִּיט עוֹד
אִישׁ בְּעֵינֵי רֵעֵהוּ.
וְיוֹם אֶחָד הֵם הִגִיעוּ
מאי 10, 2010 at 5:42 am
ועוד איזה בום בראש.
איך זה יכול להיות שאנחנו כל כך ממהרים לשכוח ומשליכים מעלינו אוצרות כל כך בקלות?
מאי 11, 2010 at 12:18 am
מעניין, חייבת לבקר שם.
תודה !
מאי 11, 2010 at 8:15 am
דודו תודה, מסכים לכל מילה שלך בנוגע לחוסר הכבוד, לתקופה הנמהרת ולחברה הלוקה שעתידה לוט בערפל. דפנה תודה, יותר מדי ממהרים כאמור, ומשליכים, לגמרי, לצערי. טאיה תודה, כדאי לך.
אוקטובר 1, 2010 at 10:37 pm
קרעת את ליבי עם התמונות…
גדלתי ברמת גן, בסמוך למקום. טיילתי עם הוריי בשבתות לספסל ביאליק, ולגשרון מעל המים הזורמים. הופעתי וניגנתי בילדותי באמפי המדהים עם תזמורת הנוער העירונית.
האם המועצה לשימור אתרים מכירה את האתר? לפני שיהיה מאוחר מידי..
אוקטובר 2, 2010 at 12:02 am
מיכל תודה. מצטער… נחמד לקרוא שגם הופעת שם וחווית והיכרת את המקום. תראי איך המדינה, שזה גם כולנו, מפנים עורף למקום כזה ונותנים לו להתמוסס. אני מניח שהמועצה לשימור אתרים מכירה את המקום אך הם אינם יכולים לטפל בכל כנראה או שסדרי העדיפויות שלהם לא ממוקדים או לא נכונים וגם הכוח שלהם מוגבל.
נובמבר 10, 2010 at 9:39 am
אני בת 47 נולדתי במקום הקסום הזה,חבל ועצוב שעיריית רג מתייחסת בזלזול למקום כזה יפה בלב ליבה של רג,חייבים לשפץ ולשקם את המקום וחלילה להרוס אותו לבניית מגדלי מגורים.את כל מסיבות בית ספר ערכנו שם המקום יכול לשמש גם כיום לנוער שבסביבה,להקרנת סרטים ולמופעים,כרגע גן אברהם עובר שיפוץ יסודי אבל זאת הייתה טעות גדולה לבוא ולהרוס מקום כזה יפה מיוחד זה כבר לא יהיה אותו גן שהיכרנו שהיינו ילדים.
מאי 3, 2014 at 7:52 pm
תמונות מעוררות נוסטלגיה. אני זוכר היטב איך הורי לקחות אותי לאמפי הזה כילד בן 3 , 4 או 5 , בלילות הקיץ החמים של סוף שנות השישים כדי לראות סרטים הודים , הופעות של תזמורת הילדים של רמת גן ולשתות גזוז שנמכר מתוך דוכן קטן למעלה, אף פעם לא הצלחתי להישאר ער עד לסוף הסרט. המקום תמיד נראה לי קסום ומיסתורי ומסתתר בין עצי אקליפטוס ענקיים, אך מיד אחר כך , כבר בתחילת שנות השבעים ההופעות פסקו למעט לעיתים נדירות. במשך שנים המשכתי לעבור במקום ולתהות מדוע הוא נטוש. מקווה שהעיריה לא תתן לחמדני הנדל"ן לשים עליו את טלפיהם.
נובמבר 19, 2015 at 11:25 pm
כתושבת השכונה שילדיה לומדים בבית הספר הנמצא במעלה הגבעה, אני יכולה לספר כי התושבים התארגנו והחלו לפני כשנתיים וחצי להקרין סרטי ילדים בערבי הקיץ בסמוך לאמפיתיאטרון הנעול, ומצג שני המעבר תחתיו נחסם מחשש להתמוטטות. כיום ככל הידוע לי אין תוכנית ממשית לשקמו והאנטנות עדיין שם. מעת לעת קם פוליטיקאי כזה או אחר שמנסה לקדם עסקת קומבינציה כזו או אחרת. בסקר שימור אתרים של המועצה לשימור אתרי מורשת הוכרז הגן כולו וגם האמפי כאתר לשימור מחמיר. כולנו תקווה שנזכה לראות שוב ילדים מציגים מעל הבמה בלב גן אברהם
נובמבר 5, 2016 at 9:49 am
תודה לך והנה אנחנו לקראת סוף 2016 -ועצוב .דבר לא השתנה,חוץ מההזנחה, למרות פניות חוזרות ונישנות של אזרחים איכפתיים בעיר לעיריה לטפל . להלן לינק לפוסט שפורסם בקבוצת לוחמי רמת-גן בפייסבוק עם צילומים עדכניים:
. https://www.facebook.com/groups/RGfight/permalink/1009337499188699/
דצמבר 10, 2017 at 2:11 am
אחד הזכרונות מגיל מאוד צעיר….. ההורים שלי היו הולכים לאמפי לראות סרט. לא היה כסף לבייביסיטר אז סחבו גם אותי. היו רואים לרוב היו סרטי מערב הפרוע. הייתי נרדמת לאבא בידיים.
מיץ פטל בבקבוק פלסטיק….
מרץ 5, 2019 at 9:37 pm
אני ילידת רמת גן, מרח' יהל"ם 49. גרתי עד גיל 5 מול הבית של ראש העיר קריניצי. המקום הזה האמפיתיאטרון הנפלא הזה מעורר זכרונות ילדות מתוקים. הרבה סרטים ראיתי שם ביחד עם ההורים, שלקחו אותי איתם, כי אז לא היה בייביסיטר…זכור לי במיוחד הסרט "המלאך הכחול" שהוקרן שם בשנות החמישים. השאלה שלי, למה הזניחו מקום כל כך נפלא. עם קצת שיקום של המקום אפשר להחזיר את ימיו של המקום המופלא הזה כקדם. אני חושבת שצריכים לפנות לראש העיר שיפעל לשיקום האמפיתיאטרון. זה כל כך חשוב לשמר את החלק הזה של העיר משנות החמישים…