אין לי אישית שום רגש נוסטלגי למסעדה זו כיוון שלא זכור לי כי ביקרתי כאן. ייתכן שלקחו אותי כילד לאכול כאן פעם אבל אינני זוכר את זה. מסעדות בד"כ נגמרות ונסגרות מתישהו, כאן בישראל במיוחד. גם כי קשה מאוד לשרוד לאורך זמן, ולשמור איכות קבועה, וגם כי הקהל הישראלי, בעיקר העכשווי, רק מחפש ריגושים חדשים כל הזמן ולא שומר אמונים לשום דבר. באירופה יש מסעדות של עשרות רבות של שנים. כאן כמעט ולא. פעם היו בארץ מעט מסעדות יחסית והרבה לקוחות קבועים יחסית. בשלושים השנים האחרונות זה הלך בהדרגה והשתנה.
אני כאן בשביל הצילום האמנותי והתיעודי שלי, קודם כל בשביל עצמי. בשביל עיניי. בגלל עיניי. בגלל התשוקה.
מתחם זה לא היה רק מסעדה ויש לו היסטוריה מיוחדת. תקציר (ערוך) מתוך ויקיפדיה:
"המסעדה הוקמה בידי משה אגסי ב-1965 בקומה הראשונה של בית מגורים שהוקם על שטח שרכש ב-1948. במקביל החל לטפח גן חיות קטן במתחם. זמן קצר לאחר פתיחת המסעדה, הציב אגסי בחצר פסל גדול שפיסל בדמות פיל. הפסל היה חלול, והוצב בתוכו הגריל ששימש את המסעדה. העשן היתמר החוצה דרך ה"חדק". ברבות השנים נוספו בחצר פסלי פילים קטנים יותר, ואף חלק מהשיחים נגזמו בצורת פילים. הפיל בלט למרחוק באזור השומם, וגם כיום, לאחר שהאזור נבנה ברובו, מכונה צומת הרחובות בני אפרים ומשה סנה בשם "צומת הפיל". בנוסף לפילים, הוצבה בחצר המסעדה גם סירה שבנה אגסי לפני קום המדינה, ושמעבר לשימושיה השוטפים, שימשה בין השאר גם להבאת מעפילים אל החוף ולהשטת חברי "ההגנה" לאתרי אימונים נסתרים לאורך נחל הירקון. בשנת 2009 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה את הריסת המבנה שבו שוכנת המסעדה והקמתם של שני מגדלי מגורים בני 11 ו-8 קומות (בר-אוריין אדריכלים) שיהיו שייכים למשפחת אגסי ולחברת הבנייה א.דורי. בשנת 2012 נסגרה המסעדה, ובדצמבר 2018 היא נהרסה."
האיזור אגב הוא הכניסה לשכונת עולי צ'כיה, הקרויה גם שכונת ניאות אפקה ב'.
הפוסט הזה מורכב מחלק ראשון קטן שצילמתי רק מבחוץ באוגוסט 2014, מחלק שני ועיקרי שאותו צילמתי בתחילת ספטמבר 2014 בתוך המתחם, בחצר ובמסעדה בפנים (תודה רבה לעוזי אגסי) ומחלק שלישי ואחרון שצילמתי בטלפון הסלולרי בתחילת ינואר 2019, לאחר ההריסה והכחדתו של המתחם, הבניין, המסעדה שהיתה בתוכו ומחוצה לו, החצר עם הסירה וכ"ו. אין יותר מסעדת הפיל, אין פיל, אין חציל, אין חיות, אין עשן, אין סירה, אין מים, אין חצר, אין אנשים, אין סטייקים ואין פיתות. נשאר הכלום והזיכרונות, למי שיש. הריק שלפני הנדל"ן.
אין לעשות כל שימוש בצילומים שכאן ללא אישור מפורש בכתב ממני.
צילום ראשון יהיה צילום היסטורי – המתחם, כשלידו החולות ומה שייקרא אח"כ "צומת הפיל", בצילום אוויר משנות השישים – מתוך אתר "תל אביב 100" – באדיבות גליה אגסי – מתוך הספר "תל אביב, עיר גלויה":
עכשיו לסשן הראשון של צילומיי במקום, מאוגוסט 2014, מבחוץ בלבד:
ונעבור לסשן העיקרי של הצילומים שאותו צילמתי בתחילת ספטמבר 2014 בתוך המתחם, בחצר ובמסעדה בפנים (תודה רבה לעוזי אגסי):
ולסיום – הסשן השלישי והאחרון שצולם לאחרונה (בסלולרי) בהריסות, לאחר המוות, פוסט מורטם ארכיאולוגי:
תזכורת – אין לעשות כל שימוש בצילומים שכאן ללא אישור מפורש בכתב ממני.
שנת 2019 טובה.
שרון רז
ינואר 11, 2019 at 9:31 pm
מדהים
ינואר 12, 2019 at 12:40 am
תודה יאיר
ינואר 11, 2019 at 10:40 pm
אני לא יודע למה זה עדיין מפתיע אותי, אבל היכולת שלך לתפוס את הפרטים הקטנים האלה – מסיכת אב"כ (נדמה לי?) מבצבצת מבין ההריסות… מדהים.
ינואר 12, 2019 at 12:41 am
תודה רבה לך, יד ביד…
ינואר 11, 2019 at 11:23 pm
אני דווקא הייתי שם ה מ ו ן שתחילת התיכון ובהמשך, הרבה זכרונות.
ינואר 12, 2019 at 12:43 am
הגיוני, חלי, גרת באיזור. ידוע שבמיוחד כל איזור צהלה, כולל מפקדי הצבא, אכלה שם כל הזמן, בתקופת הזוהר של המקום, שנות השישים-שבעים-שמונים
ינואר 12, 2019 at 10:00 am
יפהפה. גם אני לא אכלתי שם אף פעם, אאל"ט. הזיכרון היחיד: בימי "רייטינג" קבענו (ראשי המערכת) במגרש החניה שם פגישה עם הפקת "האח הגדול", ממש בתחילת הדרך ולקחו אותנו לסיור במתחם החדש והסודי.
והנה האח הגדול, שרון, מגיע לפיל, מפשפש בהריסות ומוצא נפלאות. מאוד מאוד יפה.
ינואר 12, 2019 at 7:46 pm
תודה רבה, דבורית יקרה ולא סטנדרטית. כמה רייטינג והאח הגדול נראים לי הכי מנוגדים לך. הזוי. מפשפש.
ינואר 12, 2019 at 11:32 am
תודה שרון – המקום והתפריט לוקחים אותי רחוק לעבר… בני זוג שהיו והתפוגגו ומשגלים מדהימים…
ינואר 12, 2019 at 7:47 pm
תודה לך, ילידת 1950… הנה, לכל אחד יש או אין את הזיכרונות שלו מהמקום. משגלים ומסעדה, בני זוג ואוכל. תמיד הקשר החזק בין מין ואוכל, אוכל ומין.
ינואר 12, 2019 at 11:51 am
there is intersting story about a the judge allowed this place to stay open -find it.
ינואר 12, 2019 at 7:49 pm
תודה נחום. לא תמיד מעניינים אותי הסיפורים הללו, אבל אבדוק, נדמה לי שקראתי משהו על כך, שנת 1965
ינואר 12, 2019 at 3:40 pm
יש נוסטלגיה. יש גם סיפור על חברה טובה שעברה שם תאונת דרכים ומאז התחילה לאסוף פילים.
ינואר 12, 2019 at 7:51 pm
כן, כמו שעניתי, מיכאל יקר, לכל אחד הזווית שלו והיש או האין נוסטלגיה לגבי המקום. הרמז שלך מעניין, השילוב של טראומה של תאונת דרכים ואז התחלה של איסוף פילים. מסקרן.
ינואר 12, 2019 at 7:42 pm
מרתק שרון, הסשן האחרון הכי חזק בעיני. מה קרה עם סירת המעפילים (?). אם עוד קיימת אפשר אולי להעביר למרכז ההעפלה בעתלית. חזק ואמץ!
ינואר 12, 2019 at 8:01 pm
תודה רבה דודו. הסשן האחרון צולם במצלמת הסלולרי בלבד ובלחץ של זמן, אבל מסתבר שזו לא המצלמה אלא העיניים. לא חדש לי אבל זה תמיד מומלץ לחזור על כך, לטובת כל אותם פנסיונרים מלאים בכסף שקונים ציוד צילום באלפי ועשרות אלפי שקלים ואינם מבינים שאם אין להם את זה אז אין להם את זה ולא יעזור כלום. הם במקרה הטוב יוציאו צילום איכותי טכנית ועל פי הכללים… אבל זה יהיה כלום, חסר כל ערך מוסף או ערך כלשהו.
באשר לסירה/אונייה "גליה" היא כבר לא היתה, ולא התפלאתי. מקווה מאוד שהעבירו אותה למקום שמור כלשהו. זו סירה היסטורית ומקסימה. היתה אז כשצילמתי אותה וכפי שניתן לראות נמשכתי מאוד לצלם אותה מכל הכיוונים. ראיתי אתמול אצל מישהי בפייסבוק סשן קצר שעשתה ממש לפני שהתחיל ההרס (וזה כמה שנים אחרי הסשן שלי משם (2014)) והמצב היה נראה רע יותר כמובן, כולל גרפיטי אלים על הסירה הזו, וחבל. בתחום של גרפיטי ואמנות רחוב יש הרבה יותר נערים מתוסכלים חסרי כישרון כלשהו מאשר אמנים ממש. זו הצרה, אין מה לעשות, תמיד זה היה כך ותמיד יהיה. קודם כל זה ממקום של תשומת לב, התרסה לגיטימית, פריקת תסכול ושעשוע מתוך שעמום ולכן כתובות למיניהם, וחוסר מודעות היכן כותבים/מלכלכים/אונסים קירות, בניינים ודברים משמעותיים. תודה רבה לך שוב.
ינואר 14, 2019 at 11:52 am
עבורי זה מסע אל עבר שלא הכרתי, אבל נהניתי ממנו. תמיד מתפעלת מכמות הזוויות שאתה מוצא לכל מקום.
ינואר 14, 2019 at 10:47 pm
תודה גלית, זה עבר שגם אני לא ממש היכרתי. תודה
ינואר 15, 2019 at 2:20 pm
איזה יופי. אכלתי שם לא מעט בזמנו (לצערי לא יכול לדווח על משגלים מדהימים, אבל הסטייק הלבן היה טעים)
ינואר 17, 2019 at 9:23 pm
תודה אופיר
ינואר 15, 2019 at 4:32 pm
איזה עצוב עכשיו ישכון שם סתם מגדל סתמי בלי נפש וזהות שיכנסו אליו עובדים בבוקר יחליפו מילה בפינת הקפה ויחזרו בחמש לחייהם המשעממים . ביקרתי הרבה במסעדה בתקופה מסוימת תחילת שנות התשעים אבל לא אכלתי בה , כברמן היינו מספקים לשם אלכוהל וקרח ותמיד היה נחמד לבקר שם וגם המקום היה שוקק יחסית . חבל מאוד (טוב הבא בתור הוא מתחם 206 הלא רחוק שימכור נפשו לאלוהי הכסף אני מניח
ינואר 17, 2019 at 9:24 pm
תודה רוני. 206. ייתכן. אך לדעתי הם עובדים חזק עד היום אז אולי כן ייקח עוד זמן שם.
ינואר 15, 2019 at 5:22 pm
שרון יקר, צילומים יפים של מקום שביקרתי בו כמה פעמים בילדותי וגם בתקופה מאוחרת יותר. תודה
ינואר 17, 2019 at 9:25 pm
אמיר יקר. הנה חבר ש-כן אכל שם, וכמה וכמה פעמים. תודה רבה לך.
ינואר 15, 2019 at 6:07 pm
קשה… אבל הצילומים מצויינים ועל זה עוזי אגסי צריך לעשות לך ספר בהוצאה היפה שלו, במימון מלא (ברור שמרווחי משפחת אגסי מהריסות הפיל ובניית הממוטות שבמקומו). אני כן זוכרת את המסעדה, אכלתי שם כמה פעמים בעבר החזירי שלי, וזה היה טעים מאד… שרון, בכל פעם עולה בי מחדש השאלה (אתה לא חייב באמת לענות) למה לעזאזל אתה מתעד את כל זה…..
ינואר 17, 2019 at 9:27 pm
תודה רבה איריסיה. "בעבר החזירי שלי"… מבין. שאלה רצינית, לא יכול לענות על כך על רגל אחת.
ינואר 15, 2019 at 10:31 pm
תודה על התמונות והסיפור, ושנה טובה!
ינואר 17, 2019 at 9:27 pm
תודה רבה תמי. שנה מצוינת לך.
פברואר 2, 2019 at 6:20 pm
אכלתי שם ? לא, טרפתי שם עשרות פעמים. הכרתי את אגסי אישית. איש שיחה מרתק, דייג, אמן בנפשו ועוד כמה דברים. בסוף שנות השישים למאה הקודמת הוא ייבא [לפי גרסה אחרת קנה מקיבוץ אפיקים] מספר פלטות עץ עגולות שהגיעו מיערות אפריקה כל אחת בקוטר של 80 ס"מ ובעובי של כ – 10 ס"מ . הן היו מיועדות לשמש כשולחנות במסעדה. אחת מהן התגלגלה תרתי משמע לביתי ומאז היא משמשת כמשטח לבר המשקאות [הבר היושב מתחת לפלטה הינו חבית עץ עגולה]. אבל מעבר לנוסטאלגיה הציורית והמצטלמת כנראה יפה ישנו סיפור עצוב ומכמיר לב על מערכת יחסים נוראה של היורש שהביאה את הבת גליה למצב גופני ונפשי איום ונורא ורק מפאת מה שקרוי צנעת הפרט לא אפרט.
פברואר 12, 2023 at 8:25 pm
אשמח לשוחח אתך על זכרונותיו של אגסי. אנא צור קשר.
פברואר 15, 2020 at 8:50 pm
חברים, ידידים, מכרים, עוקבים נאמנים, גולשי הבלוג הותיקים והחדשים.
זהו זה, הגיע הרגע המיוחל. אחרי 16 שנה של עשייה, יצירה ותשוקה אני גאה לכתוב שהשקתי את קמפיין ההדסטארט שלי להגשמת החלום של ספר הצילומים הראשון, והכה מתבקש שלי, "נטושים".
אתם מוזמנים להיכנס, לקרוא, לצפות בסרטון, לבחור לכם תשורה ולתמוך במפעל החיים שלי. הצטרפו אליי. הגיע הזמן לספר הזה!!!! תודה.
שרון רז
נא להקליק כאן:
https://headstart.co.il/project/55349
מאי 7, 2023 at 8:11 pm
ילידת תחילת שנות השישים. אכלתי שם הרבה פעמים. כילדים היו מושיבים אותנו בתוך הפיל הגדול עם סטייק בפיתה ביד והרגשנו מאושרים עד הגג..